SKU:
$0.00
per item
Vישום הכלים הרוחניים למסגרת הטיפול הנפשי בזיקה היפנותרפויטית
מאחר ובזיקתי המקצועית אני נוטה להשתמש בהיפנותרפיה כחלק מאסטרטגית הטיפול נפשי בחרתי להתייחס בעיקר לאותם מושגים שיש להם דמיון או זיקה לגישה טיפולית זו. שוב, מדובר כאן רק בהעדפה אישית שאינה מצביעה או רומזת על עליונות כלשהי של דרך זו ע"פ כל וריאציה אפשרית אחרת.
ולענייננו, הטיפול הנפשי נועד לשחרר את האדם מקשיים החוסמים את תפקודיו, מחשבותיו ורגשותיו דרך השימוש באמצעים פסיכולוגיים. טיפול כזה מתייחס כאמור להכרה כמבנה ממשי ומתחקה אחר מרכיביו, מנסה לשנות חלק מהם, לעדנם ולארגנם באופן שיביאו לתחושת הקלה ושביעות רצון במטופל. ננסה לראות כיצד ניתן לשלב את הרעיונות הבודהיסטיים עם הטיפול ההיפנותרפויטי ולאחר מכן נעמוד על הקרבה והמרחק שביניהם. תחילה יתוארו אותם כלים המתאימים במיוחד להפעלה על המטופל ולאחר מכן נתמקד באותם כלים שהמטפל יכול לאמצם לעצמו וכך לפתח הן את אישיותו והן את דרכי עבודתו.
מודעות הווָה – רעיון זה נחשב לאבן הפינה של ההשפעה הבודהיסטית על הפסיכותרפיה המערבית. המודעות ההווׇה אינה מושג אלא חוויה שניתן לחוש אותה באקראי אבל יש צורך לפתח אותה באמצעות תרגול מתאים ושיטתי ע"מ שתהיה נגישה (מזכיר היפנוזה). למעשה, כל התרגילים שיתוארו בהמשך אינם אלא וורסיות והדגשים שונים של המודעות ההווָה ומכאן מובנת חשיבותה הרבה והמקום המכובד לו זכתה בספרות המחקרית של השנים האחרונות.
כתרגול בסיסי בדרך לגישה נכונה למודעות הווָה אפשר להשתמש בסוגסטיות היפנוטיות או הכפייתיות לתרגול מודעות לנשימה: "שב בתנוחה נוחה... שים לב לנשימה... נשימה ונשיפה...בית החזה... נחיריים ומעבר האוויר בהם... במידה ועולות מחשבות או תחושות כלשהן במודעותך, שים לבך למתרחש בעדינות ובקבלה ואח"כ שוב אל הנשימה..."
ניתן לשוב לתרגול זה בעת הצורך לאורך שלבי הטיפול אך בוודאי שאין להתעכב על מקטע זה מבלי להתייחס למצוקותיו של המטופל גם דרך הבנה פסיכודינמית קוגניטיבית או אחרת. יש להקנות לו כלי התבוננות והתמודדות בהווה תוך הפחתת הרגשות השליליים המתעוררים.
מטפלים מתחום ההיפנוזה המיומנים בהעברת אינדוקציות וסוגסטיות יכולים לשלב זאת בעבודתם בקלות יחסית. עם זאת יש לזכור כי הרעיון המרכזי כאן הוא חווית המודעות ההווָה ולא הקלת הנשימה גרידא. בהמשך ניתן לעבור לתרגולים אחרים הקשורים בחוויית הזמן, חווית ההווה ותפיסת הרגע, חווית קשרים בין התרחשויות שונות לבין מה שקורה לפרט וכיו"ב.
שלוש הגישות לעידוד המודעות ההווׇה שהזכרנו: כוונה תשומת לב וגישה הנם כלים מצויינים לזהות בכל מטופל את ההזדמנויות להפעילם. למשל, מטופל משימתי מדי יש להנחות בשינוי כוונה. מטופל המחפש אחר אישורים והערכה יש להתמקד בתשומת הלב ובמטופל ביקורתי מדי יש לעודד שינוי גישה. אין כל צורך להתייחס לקונוטציות הרוחניות הקשורות בכלים אלו וניתן לבצעם במתכונת פסיכותרפויטית רגילה ולהשיג אפקט עצום. במידה והמטפל עצמו מזהה את הקונוטציה הרוחנית הקשורה לתכנים הספציפיים אזי שהאפקט מתחזק עוד יותר גם אם לא מדברים בו וזהו גם שילוב תורם ויעיל של רוחניות עם פסיכולוגיה.
ריכוז – המושג הרוחני של ריכוז יכול לקנות לו אחיזה בשעה הטיפולית בתבנית של הרפיה איזושהי המותאמת לאנשים מתוחים שמחשבותיהם מתרוצצות במוחם ויש להפיג את הלחץ הפועל עליהם ע"מ שיגיבו ביתר יעילות למציאות. במקרים כאלו ניתן להפעיל סוגים שונים של טכניקות להרפיה, דמיון מודרך לסוגיו המובילים לשקט נפשי והם בעצם דרכים לחיזוק הריכוז והגברת הרוגע הפנימי בדומה לטכניקות בודהיסטיות.
הריכוז הרוחני מקביל במהותו לאחדות מן הטכניקות ההיפנותרפויטיות והמכוונות לעידוד השקט הנפשי. אציג כעת טכניקת עתיקת יומין שכזו (לפני יותר מ 2000 שנה) שהייתה בשימוש יוגים אלפי שנים כדי להיפגש עם האני הפנימי שלהם. הטכניקה דומה במהותה לפרוצדורות ההיפנוטיות בהן אנו משתמשים כיום ונקראת 'יוגה נידרה' ((Yoga Nidra - המוגדרת כמצב של שינה ללא שינה. האדם נמצא על הגבול שבין נמנום לערנות והוא התחום בו אפשר לתקשר עם הלא מודע הפנימי ועם המודע העליון. בדרך זו אנו מסוגלים לשנות את גישתנו לעצמנו ולאחרים, מתאפשרת הקלה בקשיי שינה ובמיוחד ניתן לקבל החלטות אישיות חשובות. בטרם יבצע המתרגל את היוגה נידרה עליו לבחור לעצמו קביעה אישית כלשהי ולשנן אותה במהלך התרגול ע"פ ההוראות. להלן תיאור קצר של היוגה נידרה ע"מ שנבין במה המדובר:
המבצע שוכב על הרצפה על הגב, ידיו ורגליו פשוטות. ברגע שמתחיל בתרגול רצוי שלא יזוז כלל ואז מקשיב לסוגסטיות המושמעות ע"י המנחה או שהקליט אותם ע"ג טייפ ויכול לשמע אותם לבדו:
"השתדל לעצור כל פעילות פיסית והתכונן ליוגה נידרה (נאמר פעמיים). החלט את החלטתך ושנן אותה לעצמך שלוש פעמים (הפסקה). הרפה את גופך אך היה נכון ונחוש. הרפה כל חלק בגופך והשאר במודעות להרפיה. התרכז בגוף הנמצא על הרצפה ושים לב לאיברים הנוגעים ברצפה. עקב ימין עקב שמאל, קרסול ימין קרסול שמאל, אחורי ברך ימין אחורי ברך שמאל, אחורי ירך ימין אחורי ירך שמאל, עצם השכמה מימין עצם השכמה משמאל, יד ימין יד שמאל, מרפק ימין מרפק שמאל, העורף, הצד האחורי של הראש. כעת שים לב לכל הנקודות הללו שוב, כל הנקודות המחברות אותך אל האדמה, התרכז בהן חוש את החיבורים בצורה רציפה וברורה, המשך בכך כל הזמן, המשך המשך. שים לב לנקודות המפגש הללו עד שיהיו ברורות לך לגמרי, המשך לחוש אותן עוד ועוד.
כעת שים לב לעפעפיים שלך .שים לב לנקודת המפגש בין העפעפיים לעיניים. התרכז רק שם. שים לב וחוש בצורה ברורה את הנקודות הללו. כעת הטה את מודעותך מהעפעפיים לשטח המפגש שבין השפתיים. התרכז בנקודות המפגש הללו. שים לב אליהן עד שיהיו ברורות לגמרי. שים לב לנשימה שלך
(כאן ההוראה היא לנשימת חילופין בין הנחיריים שהיא תרגיל שגרתי למתרגלי פראנימה שהיא יוגה של הנשימה)
חזור ושנן שוב את החלטתך שלוש פעמים. כעת דמיין את פניך ממש כאילו אתה מסתכל בהן במראה. ראה את כל גופך שרוע על הרצפה. צפה בעצמך מספר שניות ואח"כ פקח את עיניך אט אט ושב. תרגול היוגה נידרה תם."
נדגיש כי תיאור זה מקוצר ומתאים לתחום המשולב של רוחניות ופסיכולוגיה בו אנו עוסקים כאן. קיימים גם נוסחים מפורטים יותר המתייחסים לעשרות חלקי גוף, לכובד ולקלות החלקים, לחום וקור בהם, לכאב ולהנאה ובהמשך התייחסות לצ'אקרות השונות ולסמלים הקשורים לכל מרכזי האנרגיה ושינויי ה"אום" הקשורים אליהם. לקראת הסיום בנוסחים המתקדמים יש גם מעבר לראיית ההילה שסביב המתרגל, לתפיסת החושים השונים ומעבר למודעות העליונה המשולה לביצת זהב קטנה במרכז המוח. המתרגל השקדן והמסור מאמן עצמו להיכנס לתוך אותה ביצת זהב ולראות עצמו בתוכה ומשם להתחבר אל האנרגיה הקוסמית ולחזור על החלטתו הראשונה שלוש פעמים.
מכאן נוכל לזהות את ההבדל שבין התיאור המקוצר לנוסח המלא הכולל מושגים ועניינים שאינם בתחום הכשרתו של פסיכולוג או פסיכיאטר ונראה לי שרק מי אשר חווה את הדברים הלכה למעשה והגיע להארה יכול לאמן אחרים באותה דרך, אחרת התרגול יהיה עניין טכני ושטחי בלבד.
מדיטציה – נחשבת לכלי ראשון במעלה בדרך להתפתחות רוחנית. הואיל וכך איני סבור שעל איש בריאות הנפש לעסוק בכך אלא להמליץ למעוניינים לפנות לגורמים המתאימים העוסקים בכך באופן ישיר. אני מדגיש זאת לא משום שהמדיטציה הנה תהליך מורכב יותר לביצוע מהרפיה עמוקה או היפנוזה אלא קודם כל מכיוון שהוראת מדיטציה דורשת הקניית ערכים רוחניים ולא פסיכולוגיים בצד הוראות ביצוע פרקטיות הכוללות גם תיקון כשלים בביצוע נכון וע"כ הכרחי שההנחיה תתבצע ע"י אנשים מיומנים לכך ואשר יכולים לתרום לתלמידיהם מתוך נקודת מבט שונה מאשר זו של תחום בריאות הנפש. כשם שמורה ליוגה מנוסה ככל שיהיה אינו כשיר לפתור את בעיותיהם הנפשיות של תלמידיו – כך גם אין המטפל מן התחום הנפשי יכול להיכנס לתחום לא לו, ללמד ולהנחות טכניקות מדיטציה שלא הוסמך לכך ע"פ אסכולה רוחנית כלשהי. שנית - עצם תהליך המדיטציה מחייב התכנסות האדם לתוך עצמו ועם עצמו דבר הסותר מאליו את עצם הקשר מטפל-מטופל המבוסס על דו-שיח פעיל שהוא ביסוד השיטה הטיפולית. לפיכך התמקדות מופרזת במדיטציה במהלך הטיפול תהיה לא מתאימה ולא נכונה.
ההבדל שבין ריכוז למדיטציה דומה במהותו להבדל שבין הרפיה להיפנוזה. ההרפיה היא תהליך של שחרור שרירי הגוף. שחרור המתח הגופני כך שהמודעות תהיה מסוגלת להרפות אחיזתה באיברים השונים אבל עדיין קיים מאבק בין המתח להעדר מתח, בין אחיזת המודעות בגוף לבין השתחררותה ממנו. במצב של היפנוזה (בינונית לפחות) התהליך הופך פשוט וקל, המאבק מסתיים ותחושה של נוחות וקבלה צפה אל פני ההכרה, המהופנט מקבל את המצב, נוח לו להיות בו והוא אינו נמצא במאבק כלשהו, לא עם עצמו ולא עם המהפנט. כשם שבמהלך הריכוז ניתן לקבל החלטות אישיות שונות ולבצע עבודה רוחנית אקטיבית בעוד שבמדיטציה ההתפתחות האישית מתרחשת כאילו מאליה, כך גם הרבה מן השינויים הנפשיים ניתנים להשגה בהרפיה או בהיפנוזה קלה בלבד ולא בהיפנוזה עמוקה בה המטופל מכונס לגמרי בתוך עצמו.
העדר עצמי
בחרתי להציג רעיון זה בעיקר משום העניין שהוא מעורר וההקשר המובן שלו למודעות הווׇה. גם כאן איני חושב שעל המטפל לעסוק ברעיון זה במסגרת הטיפולית למעט הקטע של הפחתת ההתנגדות הקשורה בכאב כלשהו (פיסי או נפשי). במקרים ספציפיים אלו יש לשקף למטופל את השפעת ההתנגדות על סבלו ע"פ הנוסחא שהוזכרה תוך שימוש בתכנים רוחניים ופסיכולוגיים לחיזוק עמדה זו. ניתן לבחור פרוצדורות היפנוטיות או קוגניטיביות מתאימות אשר יסייעו בהפחתת ההתנגדות הנדונה.
באופן שונה, קיימת כאן אפשרות טובה ליישום העדר עצמי בטיפול אם נתייחס לגישה הזן בודהיסטית הרואה בחשיבה הרגילה חשיבה דואלית שבה האדם "מפטפט" עם עצמו אח"כ עונה לעצמו וכך יוצר בתוכו "רעש" מיותר ומפריע המתפתח עד כדי מחסום למודעות אמיתית של המציאות. ע"י הדגשת "אי חשיבה" אנו יכולים לסייע לו לחדול מייצור הרעש המטריד והלא נחוץ ומאפשרים לתבונתו לפעול מעצמה ללא כבלי המודעות הרגילה, כשהיא נעדרת רעיונות של נכון לא נכון, חופשייה ממוסכמות.
עם זאת, קיימת גם הסתברות מסוימת להסתבכויות טיפוליות שהמטפל האחראי המשתמש באי מחשבה חייב להביא בחשבון. עליו להיות במלא תשומת הלב להיבטים שליליים שעלולים להתעורר במציאות כתוצאה מכך שהמטופל עלול להיגרר אליהן. כך למשל הוא יכול לומר לעצמו שהכול אשליה ולפיכך הוא חופשי לעשות ככל שיחפוץ ואז יפעל בצורה שגויה או בצורה המזיקה לו ולעתים לאחרים.
תגובה אוטומטית ולא מודעת
במידה והמטפל מבחין בדפוס תגובתיות כזה עליו להביא זאת לתשומת לבו ולמודעותו של המטופל, לבחון את הסיבות הדינמיות או הסיבות האחרות לקיומו של דפוס כזה ובמידת האפשר לסייע לו לשנות הרגלים אוטומטיים בלתי רצויים. במקרים כאלו טיפול בנוסח CBT נראה מתאים מאד. זהו טיפול אינטגרטיבי במיטבו ועצם השינוי שיחול יכול לשנות מודעותו של האדם להבנה רוחנית יותר גם מבלי להתמקד ישירות בכך.
אינטואיציה
האינטואיציה הנה כלי שהאדם יכול "להזמין" ע"מ להתייחס למידע רב ומורכב בצורה פשוטה ויעילה. מושג זה נמצא בשימוש בגישות טיפוליות שונות כולל בהיפנות רפיה. זהו כלי המסייע לקבל כוונים לדילמות שהמטופל חושש להתמודד עמן "לבדו". דרך השימוש באינטואיציה אנו מעודדים אותו לתקשר עם עצמו, להתחבר אל הצופה הפנימי שבתוכו ולהעלות מענה לא מודע אל פני השטח.
בהיפנות רפיה ניתן להשתמש למשל בטכניקה היפנוטית של דיבור ודיבוב "מדריך פנימי" ולסייע למטופל להבין את המתרחש מנקודת פנימית עמוקה ומתוך הקשבה לדברי דמות חכמה הנמצאת בתוכו או מחוץ לו והמייעצת לו באופן המתאים ביותר למצב הקיים. קיימות גם דרכים אחרות לחיזוק ההתבוננות פנימה בין אם בהוראה ישירה ("נסה להתחבר לקול האינטואיטיבי שלך ולשמוע מה הוא אומר...") ובין בעזרת דמיון מודרך דוגמת "כדור בדולח" וכיו"ב. כדי לחזק את האינטואיציה (או ליתר דיוק לחזק את החיבור אליה שהרי היא קיימת כל הזמן גם אם היא נסתרת מן האדם) יש להפסיק להיאבק בה ולוותר שכן היא תלויה בקשב האופטימאלי של הפרט לעולמו הפנימי. עליו להשקיט כל פעילות מנטאלית, מאמץ מודע וציפייה לתוצאות כלשהן. האינטואיציה פועלת במיטבה כאין אין מפריעים לה במודע וקיימת פתיחות גמורה לבלתי צפוי גם אם זה נראה כביכול לא הגיוני או לא אפשרי.
קבלה
לעתים יש לעודד מטופלים לקבל את אותם אספקטים בלתי ניתנים לשינוי בחייהם, זיכרונות קשים, מחלות חשוכות מרפא, מות אנשים אהובים וכיו"ב. הסבל נגרם עקב היצמדות לדברים כפי שהיינו רוצים שיהיו במקום לקבל את הדברים כמות שהם. אלו לא תחושות אמת, אלא הרגל ההכרה להיות תלויה ברגשות, מחשבות והתנהגויות לא יעילות שאינן מתייחסות למציאות כפי שהיא. אפשרות הקבלה הנה עניין שעולה בכל טיפול נפשי.
כל מטפל נחשף לעתים לאי הקבלה שמטופליו מציגים לגבי דמויות בחייהם ובמיוחד לאי קבלת עצמם. המטפל נדרש לסייע להם במקרים כאלה ככל האפשר בכדי להפחית את המצוקה האישית כתוצאה מאי הקבלה. למשל יש לעודד את המטופל לשנן לעצמו, "אני מקבל את עצמי כפי שאני," או "יש לי זכות לרצות כמו כולם," וכיו"ב. לעתים דרישה זו מעוררת התנגדות וציניות אך כאשר מפרקים את ההתנגדויות באופן עדין וקורקטי מתחולל שיפור הדרגתי בנכונות לקבלה העצמית ובעקבותיה עלייה בביטחון העצמי והכרה באמיתות אמירות אלו במקרים רבים.
סליחה
קיימים מקרים שבהם מבקש המטופל לסייע לו לסלוח לפוגע בו או שהמטפל סבור כי המטופל יפיק תועלת אם יסלח לפוגע בו. כאשר המטופל בעל יכולת ורצון לוותר על הכעס והמרירות הקשורים באדם או במאורע כלשהו הרי שהסליחה תגרום להפחתת המחשבות השליליות (מחשבות נקם, מחשבות קשות על הפוגע) והתנהגויות חריגות (למשל הימנעות לבקר במקומות הקשורים בפגיעה).
במקרים רבים תהיה הסליחה יעילה יותר אם תתבצע כטכס קצר שהנפגע יבחר לבצע לבדו או בנוכחות הפוגע שישתתף בטכס. לתהליך סליחה אמיתי נקשרים מספר תנאים מקדימים: 1. הפוגע חייב לקחת אחריות על הפגיעה. 2. הפוגע צריך להביע חרטה כנה ואמיתית. 3. במידת האפשר על הפוגע לפצות את הנפגע פיצוי הולם המוסכם על שניהם 4. הפוגע חייב להבטיח כי ההתנהגות הפוגעת תיפסק לחלוטין. 5. הפוגע חייב לבקש בצורה בהירה וברורה מן הנפגע לבצע את טכס או פעולת הסליחה.
עם זאת יש להיזהר מהעברת מסר שיפוטי סמוי או גלוי שעל המטופל לבצע את הסליחה הזו משום שהמטפל מעוניין בכך. המטופל הוא בעל הסמכות הבלעדית להחליט על כך והמטפל חייב להיות רגיש ביותר כדי לקבל כל החלטה שלו בצורה אוהדת אמפאטית ומבינה. צריך לזכור כי הסליחה יכולה להיות מלכודת שתהרוס את הטיפול באופן בלתי צפוי ובלתי רצוי ויש לשקול את כל הסיכונים האפשריים ע"מ למתן את הנזק האפשרי. במקרים מסוימים היא עלולה לעורר התעללות נוספת (למשל בנשים מוכות) או ללבות כעס על המטפל באופן שיזיק להמשך הטיפול וכו'. אבל מעבר לסכנות הללו קיימת אפשרות יותר מסבירה שהמטופל יזכה להקלה נפשית עצומה והיא אף תשפיע על הפחתת הדיכאון, עלייה בתקווה, תפקוד חברתי טוב יותר ועליה בערך העצמי.
הדבר נכון במיוחד לגבי התרגולים המעודדים את האדם להתייחס להתפתחותו הרוחנית כחלק בלתי נפרד מן הטיפול הנפשי. ההצלחה בכוון זה תהיה גבוהה הרבה יותר אם יהיה המטפל ענו וצנוע; מודע לחוכמתו אך לא יהיר; טוב לב אך לא תמים מדי; תופס את העולם בצורה חיובית ופחות ביקורתית אם כי מתבונן לעמקם של דברים; מנסה להבין את הסיבות הישירות להתרחשויות השונות ואינו ממוקד רק בעצמו או בכושר ההתבטאות שלו ועוד כהנא וכהנא.
עקרון זה חשוב במיוחד בביתו במשפחתו ובאנשים עמם הוא נפגש במהלך חייו ולא רק בחדר הטיפולים שם נמצאים אלו הזקוקים לו ומקבלים אותו ואת דעותיו בד"כ ללא עוררין . דווקא משום כך על המטפל לפתח את עצמו כל חייו הן בתחום המקצועי ובהתנסות טיפולית קפדנית והן להתפתח בפן הרוחני האישי, לזכך את מידותיו הטובות דרך כל ההתנסויות השונות ש"היקום" בוחר עבורו. הכלים הבאים הנם גם אמצעים להתפתחות זו במידה והמטפל יבין את חשיבותם לא רק מבחינה טכנית אלא כחוויות מהותיות:
מודעות הווׇה - מכוונת בעיקר להגברת רגישותו של המטפל יכולת הריכוז שלו לתכנים ולאינטראקציה עם המטופל, להגברת האמפטיה החום ההבנה והקבלה במהלך הטיפול דרך תרגול מודעות הווׇה בעצמו, בין אם בביתו ובין אם במהלך הטיפול. אופן הביצוע זהה לתיאור בסעיף הקודם שהתייחס למטופל. במאמר מסוים הזכיר פרויד כי על האנליטיקאי להקשיב למטופל ללא מאמץ, בלי להתרכז בנושא מסוים ולהתייחס לכל מה שהוא שומע באותה מידה של הקשבה רגועה ושלווה. האין זו בעצם מודעות הווׇה?
אי מחשבה - זהו כלי בעל חשיבות ותועלת מרבית עבור המטפל אף כי ניתן להשתמש בו עם מטופלים שהמטפל מניח כי יצאו ממנו נשכרים. על המטפל לתרגל אי מחשבה פעמים רבות בביתו עד שיגיע לרמת מיומנות נאותה ורק אח"כ לבצע זאת גם במהלך הטיפול. באופן כללי התרגול כולל ישיבה רגועה, התמקדות בנשימה ולאחריה השקטה והפחתת תנועת המחשבות באופן המאפשר לו להיות ער בתוך חווית הרגע הנתון לחוש כאילו הוא "נוחת" אל תוך המציאות בצורה מעט שונה מן הרגיל, ללא קושי ללא פחד וללא ציפיות. או אז הוא יכול לתקשר עם עצמו כמהות גבוהה יותר ולקבל הנחיות וסיוע במה שיבחר, אם לגבי חייו הפרטיים ובתוך הטיפול לגבי הטיפול.
אין למעשה הבדל רב בין אי מחשבה ומודעות הווׇה למעט נקודת ההתייחסות. באי מחשבה הדגש הוא על הפחתת המחשבות ואז המטפל גולש למודעות הווׇה בעוד שבמודעות הווׇה הדגש הוא על כניסה לסוג המודעות המסוים ואז מאליו נעלמות המחשבות המיותרות.
אינטואיציה - כשם שהמטפל מסייע למטופל להתחבר לאינטואיציה הפנימית כך הוא יכול להתחבר אל הקול הפנימי שבתוכו, לשאול למשל, "מה הבעיה של המטופל הזה וכיצד עלי לעזור לו?" או שאלות אחרות שיסייעו לו בעבודתו.ניתן לבצע את התהליך בבית או בהפסקות שבין טיפולים. מטפל מיומן יכול לבצע זאת במהלך הטיפול עצמו מבלי שהדבר יפריע למהלך התקין של השיחה. ביצוע התרגיל דורש גם כאן את הפחתת תנועת המחשבה וה"רעש" הפנימי באופן המאפשר לו לחוות את קשיי המטופל בזמן אמת. עליו להיות כל כולו באינטראקציה עמו לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול מתוך אינטואיציה הנובעת ממקום אישי בריא ועמוק שבתוכו.
היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת ממנו יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה מהתנסותו ורמת בשלותו ובגרותו. למרות זאת ישנם הממליצים על תכנית לימודים ממוקדת להעשרת האספקטים הרוחניים של המטפל ולאישור יכולותיו ממטפלים רוחניים "מוסמכים". אני יכול להבין נחיצות זו על אף שיש בה גם מן האבסורד.
VI. סוף דבר
התרגולים הרוחניים במתכונת הבודהיסטית מציבים בפנינו אתגר ענק שכן חלקם הבסיסי אמנם ניתן לשילוב עם הפסיכולוגיה, אבל לעתים קיימים בהם גם חלקים מתקדמים הכוללים הליכים שהם מעבר להבנתנו, כפי שראינו ביוגה נידרה. יתכן שאלו הם היעדים המתאימים להתפתחות הרוחנית אליה מכוונים התרגילים הספציפיים ומכאן מתעוררת השאלה האם שילוב כזה בין שתי אסכולות כה שונות אינו מוסיף עוד טכניקה סטנדרטית לסל הכלים של המטפל או שיש כאן משהו מהותי ועמוק בדרך לשינוי ההכרה ההתנהגות?
ניתן להשוות את הדבר להתייחסותנו לתרופות צמחיות. מבחינת הרפואה הקונבנציונאלית אם נשתמש בחומר הפעיל אשר בצמח אזי שהתרופה יעילה. מבחינת הרפואה הטבעית הקלאסית קיימים חומרים נוספים שונים בצמח ורק האינטגרציה ביניהם היא שמניבה את התוצאה המקווה. מבחינת הרפואה הטבעית הקדומה אשר בוצעה על ידי שמאנים ואנשי רפואה מסורתיים קיימים אף ריטואלים סודיים וגלויים של בקשת רשות מן האל, רשות מן הצמח בטרם יקטפו אותו, ביצוע תפילות מיוחדות וכו.' רק ההליך כולו הוא שמפעיל את תהליך הריפוי הגופני והרוחני המתאים. ברור שב"עידן ההיסטרי" בו אנו שרויים דרך כזו נראית תמוהה, בלתי יעילה ולא מוכחת מחקרית – עם זאת, איני בטוח שאינה נכונה. באופן דומה נוכל להתייחס לשימוש בכלים רוחניים במסגרת פסיכותרפויטית. האם אנו מזקקים מהם את "החומר הפעיל" משתמשים בו וזה הדבר המספק? האם קיימים בדרכים הרוחניות עוד "חומרים" שאיננו נותנים ליבנו אליהם והמכלול הוא החשוב ביותר? האם התרגול הרוחני צריך להתבצע רק על ידי מאסטרים ותלמידיהם המוסמכים הנמצאים אולי בקשר ובהנחיה של ישויות מטה-פיסיות ולא על ידי אנשי בריאות הנפש מומחים ככל שיהיו?
מנקודת מבט אחרת ניתן לסכם את הסתירה לכאורה בין התהליך הפסיכולוגי לתהליך הרוחני לגבי כל הכלים הרוחניים אותם סקרנו: על ידי השינוי הפסיכולוגי אנו מסייעים לאדם לקבל את המציאות כפי שהיא באופן שהמצב הבלתי רצוי שהיה דומיננטי והפריע לא יערער יותר את תפקודו הבריא של האדם. התפיסה הרוחנית מקבלת שהמציאות עצמה אינה אלא השתקפות האדם בעצמו ואינה אלא אשליה בלבד ורק אם יתנסה בזאת על בשרו המצב האשלייתי לא יטריד אותו יותר שהרי איננו אמת. זאת אומרת שהתרגול הרוחני נועד לגרום לנו לחוות את מה שאנו צריכים או רוצים כדי לגדול, כדי להיות מי שאנו רוצים להיות בצורה הטובה ביותר.
מכאן ניתן לקבוע שקיימת סתירה חד-משמעית בין רוחניות לפסיכולוגיה. שכן מטרת הכלי הפסיכולוגי היא להפחית תחושות ומחשבות שליליות לחזק את החיובי באופן שיגביר התנהגויות יעילות יותר לתפקוד היומיומי והכללי לעומת תפיסת העולם כאשליה לפי הדרך הרוחנית. זהו פער מהותי ומשמעותי שספק אם הפסיכולוג עצמו מודע או חווה מהות זו גם אם הוא מבין אותה או רוצה להפנימה. ספק גם אם המטופל מסכים לה ומעוניין להתמודד עמה ולכן אם ישנה כאן בצם רק התכוונות פסיכולוגית מה בצע לנו בכל התוספת הרוחנית כביכול?
אבל במידה שנתבונן באותם כלים דרך פריזמת המודעות שפירושה מצב הווייתי בו אנו שרויים אך עדיין איננו תופסים זאת לגמרי או שאנו כבר חווים אותו יותר ויותר בערות הולכת ומתעצמת. מודעות זו היא הבסיס לתפיסת הכול ולכן מטשטשים ההבדלים בין שתי התפיסות ויש יותר דמיון או השלמה בין רוחניות לפסיכולוגיה שכן, המודעות בה עוסקים בפסיכולוגיה הנה בחלקה או ברובה אותה המודעות שהרוחניות עוסקת בה. הגברת העירות ותפיסת המציאות כפי שהיא משותפת ומחוזקת בשתי האסכולות. העצמת המודעות והרחבתה מגבירה את השלווה הפנימית ואת חווית הרגע כנתון הן בדרך פסיכולוגית והן בדרך רוחנית.
מבט זה מעלה שוב את שאלת היסוד - האומנם יש באמת הבדל בין שתי הזרמים? האם הם משלימים אחד את השני או שהם פנים שונות לאותו דבר?
מהי התפיסה האמיתית והיעילה ביותר נשארת כמובן שאלה פתוחה שעל כל אחד להתמודד עמה ע"פ השקפתו אישיותו ונטיות לבו.
מאחר ובזיקתי המקצועית אני נוטה להשתמש בהיפנותרפיה כחלק מאסטרטגית הטיפול נפשי בחרתי להתייחס בעיקר לאותם מושגים שיש להם דמיון או זיקה לגישה טיפולית זו. שוב, מדובר כאן רק בהעדפה אישית שאינה מצביעה או רומזת על עליונות כלשהי של דרך זו ע"פ כל וריאציה אפשרית אחרת.
ולענייננו, הטיפול הנפשי נועד לשחרר את האדם מקשיים החוסמים את תפקודיו, מחשבותיו ורגשותיו דרך השימוש באמצעים פסיכולוגיים. טיפול כזה מתייחס כאמור להכרה כמבנה ממשי ומתחקה אחר מרכיביו, מנסה לשנות חלק מהם, לעדנם ולארגנם באופן שיביאו לתחושת הקלה ושביעות רצון במטופל. ננסה לראות כיצד ניתן לשלב את הרעיונות הבודהיסטיים עם הטיפול ההיפנותרפויטי ולאחר מכן נעמוד על הקרבה והמרחק שביניהם. תחילה יתוארו אותם כלים המתאימים במיוחד להפעלה על המטופל ולאחר מכן נתמקד באותם כלים שהמטפל יכול לאמצם לעצמו וכך לפתח הן את אישיותו והן את דרכי עבודתו.
- כלים המתאימים למטופל:
מודעות הווָה – רעיון זה נחשב לאבן הפינה של ההשפעה הבודהיסטית על הפסיכותרפיה המערבית. המודעות ההווׇה אינה מושג אלא חוויה שניתן לחוש אותה באקראי אבל יש צורך לפתח אותה באמצעות תרגול מתאים ושיטתי ע"מ שתהיה נגישה (מזכיר היפנוזה). למעשה, כל התרגילים שיתוארו בהמשך אינם אלא וורסיות והדגשים שונים של המודעות ההווָה ומכאן מובנת חשיבותה הרבה והמקום המכובד לו זכתה בספרות המחקרית של השנים האחרונות.
כתרגול בסיסי בדרך לגישה נכונה למודעות הווָה אפשר להשתמש בסוגסטיות היפנוטיות או הכפייתיות לתרגול מודעות לנשימה: "שב בתנוחה נוחה... שים לב לנשימה... נשימה ונשיפה...בית החזה... נחיריים ומעבר האוויר בהם... במידה ועולות מחשבות או תחושות כלשהן במודעותך, שים לבך למתרחש בעדינות ובקבלה ואח"כ שוב אל הנשימה..."
ניתן לשוב לתרגול זה בעת הצורך לאורך שלבי הטיפול אך בוודאי שאין להתעכב על מקטע זה מבלי להתייחס למצוקותיו של המטופל גם דרך הבנה פסיכודינמית קוגניטיבית או אחרת. יש להקנות לו כלי התבוננות והתמודדות בהווה תוך הפחתת הרגשות השליליים המתעוררים.
מטפלים מתחום ההיפנוזה המיומנים בהעברת אינדוקציות וסוגסטיות יכולים לשלב זאת בעבודתם בקלות יחסית. עם זאת יש לזכור כי הרעיון המרכזי כאן הוא חווית המודעות ההווָה ולא הקלת הנשימה גרידא. בהמשך ניתן לעבור לתרגולים אחרים הקשורים בחוויית הזמן, חווית ההווה ותפיסת הרגע, חווית קשרים בין התרחשויות שונות לבין מה שקורה לפרט וכיו"ב.
שלוש הגישות לעידוד המודעות ההווׇה שהזכרנו: כוונה תשומת לב וגישה הנם כלים מצויינים לזהות בכל מטופל את ההזדמנויות להפעילם. למשל, מטופל משימתי מדי יש להנחות בשינוי כוונה. מטופל המחפש אחר אישורים והערכה יש להתמקד בתשומת הלב ובמטופל ביקורתי מדי יש לעודד שינוי גישה. אין כל צורך להתייחס לקונוטציות הרוחניות הקשורות בכלים אלו וניתן לבצעם במתכונת פסיכותרפויטית רגילה ולהשיג אפקט עצום. במידה והמטפל עצמו מזהה את הקונוטציה הרוחנית הקשורה לתכנים הספציפיים אזי שהאפקט מתחזק עוד יותר גם אם לא מדברים בו וזהו גם שילוב תורם ויעיל של רוחניות עם פסיכולוגיה.
ריכוז – המושג הרוחני של ריכוז יכול לקנות לו אחיזה בשעה הטיפולית בתבנית של הרפיה איזושהי המותאמת לאנשים מתוחים שמחשבותיהם מתרוצצות במוחם ויש להפיג את הלחץ הפועל עליהם ע"מ שיגיבו ביתר יעילות למציאות. במקרים כאלו ניתן להפעיל סוגים שונים של טכניקות להרפיה, דמיון מודרך לסוגיו המובילים לשקט נפשי והם בעצם דרכים לחיזוק הריכוז והגברת הרוגע הפנימי בדומה לטכניקות בודהיסטיות.
הריכוז הרוחני מקביל במהותו לאחדות מן הטכניקות ההיפנותרפויטיות והמכוונות לעידוד השקט הנפשי. אציג כעת טכניקת עתיקת יומין שכזו (לפני יותר מ 2000 שנה) שהייתה בשימוש יוגים אלפי שנים כדי להיפגש עם האני הפנימי שלהם. הטכניקה דומה במהותה לפרוצדורות ההיפנוטיות בהן אנו משתמשים כיום ונקראת 'יוגה נידרה' ((Yoga Nidra - המוגדרת כמצב של שינה ללא שינה. האדם נמצא על הגבול שבין נמנום לערנות והוא התחום בו אפשר לתקשר עם הלא מודע הפנימי ועם המודע העליון. בדרך זו אנו מסוגלים לשנות את גישתנו לעצמנו ולאחרים, מתאפשרת הקלה בקשיי שינה ובמיוחד ניתן לקבל החלטות אישיות חשובות. בטרם יבצע המתרגל את היוגה נידרה עליו לבחור לעצמו קביעה אישית כלשהי ולשנן אותה במהלך התרגול ע"פ ההוראות. להלן תיאור קצר של היוגה נידרה ע"מ שנבין במה המדובר:
המבצע שוכב על הרצפה על הגב, ידיו ורגליו פשוטות. ברגע שמתחיל בתרגול רצוי שלא יזוז כלל ואז מקשיב לסוגסטיות המושמעות ע"י המנחה או שהקליט אותם ע"ג טייפ ויכול לשמע אותם לבדו:
"השתדל לעצור כל פעילות פיסית והתכונן ליוגה נידרה (נאמר פעמיים). החלט את החלטתך ושנן אותה לעצמך שלוש פעמים (הפסקה). הרפה את גופך אך היה נכון ונחוש. הרפה כל חלק בגופך והשאר במודעות להרפיה. התרכז בגוף הנמצא על הרצפה ושים לב לאיברים הנוגעים ברצפה. עקב ימין עקב שמאל, קרסול ימין קרסול שמאל, אחורי ברך ימין אחורי ברך שמאל, אחורי ירך ימין אחורי ירך שמאל, עצם השכמה מימין עצם השכמה משמאל, יד ימין יד שמאל, מרפק ימין מרפק שמאל, העורף, הצד האחורי של הראש. כעת שים לב לכל הנקודות הללו שוב, כל הנקודות המחברות אותך אל האדמה, התרכז בהן חוש את החיבורים בצורה רציפה וברורה, המשך בכך כל הזמן, המשך המשך. שים לב לנקודות המפגש הללו עד שיהיו ברורות לך לגמרי, המשך לחוש אותן עוד ועוד.
כעת שים לב לעפעפיים שלך .שים לב לנקודת המפגש בין העפעפיים לעיניים. התרכז רק שם. שים לב וחוש בצורה ברורה את הנקודות הללו. כעת הטה את מודעותך מהעפעפיים לשטח המפגש שבין השפתיים. התרכז בנקודות המפגש הללו. שים לב אליהן עד שיהיו ברורות לגמרי. שים לב לנשימה שלך
(כאן ההוראה היא לנשימת חילופין בין הנחיריים שהיא תרגיל שגרתי למתרגלי פראנימה שהיא יוגה של הנשימה)
חזור ושנן שוב את החלטתך שלוש פעמים. כעת דמיין את פניך ממש כאילו אתה מסתכל בהן במראה. ראה את כל גופך שרוע על הרצפה. צפה בעצמך מספר שניות ואח"כ פקח את עיניך אט אט ושב. תרגול היוגה נידרה תם."
נדגיש כי תיאור זה מקוצר ומתאים לתחום המשולב של רוחניות ופסיכולוגיה בו אנו עוסקים כאן. קיימים גם נוסחים מפורטים יותר המתייחסים לעשרות חלקי גוף, לכובד ולקלות החלקים, לחום וקור בהם, לכאב ולהנאה ובהמשך התייחסות לצ'אקרות השונות ולסמלים הקשורים לכל מרכזי האנרגיה ושינויי ה"אום" הקשורים אליהם. לקראת הסיום בנוסחים המתקדמים יש גם מעבר לראיית ההילה שסביב המתרגל, לתפיסת החושים השונים ומעבר למודעות העליונה המשולה לביצת זהב קטנה במרכז המוח. המתרגל השקדן והמסור מאמן עצמו להיכנס לתוך אותה ביצת זהב ולראות עצמו בתוכה ומשם להתחבר אל האנרגיה הקוסמית ולחזור על החלטתו הראשונה שלוש פעמים.
מכאן נוכל לזהות את ההבדל שבין התיאור המקוצר לנוסח המלא הכולל מושגים ועניינים שאינם בתחום הכשרתו של פסיכולוג או פסיכיאטר ונראה לי שרק מי אשר חווה את הדברים הלכה למעשה והגיע להארה יכול לאמן אחרים באותה דרך, אחרת התרגול יהיה עניין טכני ושטחי בלבד.
מדיטציה – נחשבת לכלי ראשון במעלה בדרך להתפתחות רוחנית. הואיל וכך איני סבור שעל איש בריאות הנפש לעסוק בכך אלא להמליץ למעוניינים לפנות לגורמים המתאימים העוסקים בכך באופן ישיר. אני מדגיש זאת לא משום שהמדיטציה הנה תהליך מורכב יותר לביצוע מהרפיה עמוקה או היפנוזה אלא קודם כל מכיוון שהוראת מדיטציה דורשת הקניית ערכים רוחניים ולא פסיכולוגיים בצד הוראות ביצוע פרקטיות הכוללות גם תיקון כשלים בביצוע נכון וע"כ הכרחי שההנחיה תתבצע ע"י אנשים מיומנים לכך ואשר יכולים לתרום לתלמידיהם מתוך נקודת מבט שונה מאשר זו של תחום בריאות הנפש. כשם שמורה ליוגה מנוסה ככל שיהיה אינו כשיר לפתור את בעיותיהם הנפשיות של תלמידיו – כך גם אין המטפל מן התחום הנפשי יכול להיכנס לתחום לא לו, ללמד ולהנחות טכניקות מדיטציה שלא הוסמך לכך ע"פ אסכולה רוחנית כלשהי. שנית - עצם תהליך המדיטציה מחייב התכנסות האדם לתוך עצמו ועם עצמו דבר הסותר מאליו את עצם הקשר מטפל-מטופל המבוסס על דו-שיח פעיל שהוא ביסוד השיטה הטיפולית. לפיכך התמקדות מופרזת במדיטציה במהלך הטיפול תהיה לא מתאימה ולא נכונה.
ההבדל שבין ריכוז למדיטציה דומה במהותו להבדל שבין הרפיה להיפנוזה. ההרפיה היא תהליך של שחרור שרירי הגוף. שחרור המתח הגופני כך שהמודעות תהיה מסוגלת להרפות אחיזתה באיברים השונים אבל עדיין קיים מאבק בין המתח להעדר מתח, בין אחיזת המודעות בגוף לבין השתחררותה ממנו. במצב של היפנוזה (בינונית לפחות) התהליך הופך פשוט וקל, המאבק מסתיים ותחושה של נוחות וקבלה צפה אל פני ההכרה, המהופנט מקבל את המצב, נוח לו להיות בו והוא אינו נמצא במאבק כלשהו, לא עם עצמו ולא עם המהפנט. כשם שבמהלך הריכוז ניתן לקבל החלטות אישיות שונות ולבצע עבודה רוחנית אקטיבית בעוד שבמדיטציה ההתפתחות האישית מתרחשת כאילו מאליה, כך גם הרבה מן השינויים הנפשיים ניתנים להשגה בהרפיה או בהיפנוזה קלה בלבד ולא בהיפנוזה עמוקה בה המטופל מכונס לגמרי בתוך עצמו.
העדר עצמי
בחרתי להציג רעיון זה בעיקר משום העניין שהוא מעורר וההקשר המובן שלו למודעות הווׇה. גם כאן איני חושב שעל המטפל לעסוק ברעיון זה במסגרת הטיפולית למעט הקטע של הפחתת ההתנגדות הקשורה בכאב כלשהו (פיסי או נפשי). במקרים ספציפיים אלו יש לשקף למטופל את השפעת ההתנגדות על סבלו ע"פ הנוסחא שהוזכרה תוך שימוש בתכנים רוחניים ופסיכולוגיים לחיזוק עמדה זו. ניתן לבחור פרוצדורות היפנוטיות או קוגניטיביות מתאימות אשר יסייעו בהפחתת ההתנגדות הנדונה.
באופן שונה, קיימת כאן אפשרות טובה ליישום העדר עצמי בטיפול אם נתייחס לגישה הזן בודהיסטית הרואה בחשיבה הרגילה חשיבה דואלית שבה האדם "מפטפט" עם עצמו אח"כ עונה לעצמו וכך יוצר בתוכו "רעש" מיותר ומפריע המתפתח עד כדי מחסום למודעות אמיתית של המציאות. ע"י הדגשת "אי חשיבה" אנו יכולים לסייע לו לחדול מייצור הרעש המטריד והלא נחוץ ומאפשרים לתבונתו לפעול מעצמה ללא כבלי המודעות הרגילה, כשהיא נעדרת רעיונות של נכון לא נכון, חופשייה ממוסכמות.
עם זאת, קיימת גם הסתברות מסוימת להסתבכויות טיפוליות שהמטפל האחראי המשתמש באי מחשבה חייב להביא בחשבון. עליו להיות במלא תשומת הלב להיבטים שליליים שעלולים להתעורר במציאות כתוצאה מכך שהמטופל עלול להיגרר אליהן. כך למשל הוא יכול לומר לעצמו שהכול אשליה ולפיכך הוא חופשי לעשות ככל שיחפוץ ואז יפעל בצורה שגויה או בצורה המזיקה לו ולעתים לאחרים.
תגובה אוטומטית ולא מודעת
במידה והמטפל מבחין בדפוס תגובתיות כזה עליו להביא זאת לתשומת לבו ולמודעותו של המטופל, לבחון את הסיבות הדינמיות או הסיבות האחרות לקיומו של דפוס כזה ובמידת האפשר לסייע לו לשנות הרגלים אוטומטיים בלתי רצויים. במקרים כאלו טיפול בנוסח CBT נראה מתאים מאד. זהו טיפול אינטגרטיבי במיטבו ועצם השינוי שיחול יכול לשנות מודעותו של האדם להבנה רוחנית יותר גם מבלי להתמקד ישירות בכך.
אינטואיציה
האינטואיציה הנה כלי שהאדם יכול "להזמין" ע"מ להתייחס למידע רב ומורכב בצורה פשוטה ויעילה. מושג זה נמצא בשימוש בגישות טיפוליות שונות כולל בהיפנות רפיה. זהו כלי המסייע לקבל כוונים לדילמות שהמטופל חושש להתמודד עמן "לבדו". דרך השימוש באינטואיציה אנו מעודדים אותו לתקשר עם עצמו, להתחבר אל הצופה הפנימי שבתוכו ולהעלות מענה לא מודע אל פני השטח.
בהיפנות רפיה ניתן להשתמש למשל בטכניקה היפנוטית של דיבור ודיבוב "מדריך פנימי" ולסייע למטופל להבין את המתרחש מנקודת פנימית עמוקה ומתוך הקשבה לדברי דמות חכמה הנמצאת בתוכו או מחוץ לו והמייעצת לו באופן המתאים ביותר למצב הקיים. קיימות גם דרכים אחרות לחיזוק ההתבוננות פנימה בין אם בהוראה ישירה ("נסה להתחבר לקול האינטואיטיבי שלך ולשמוע מה הוא אומר...") ובין בעזרת דמיון מודרך דוגמת "כדור בדולח" וכיו"ב. כדי לחזק את האינטואיציה (או ליתר דיוק לחזק את החיבור אליה שהרי היא קיימת כל הזמן גם אם היא נסתרת מן האדם) יש להפסיק להיאבק בה ולוותר שכן היא תלויה בקשב האופטימאלי של הפרט לעולמו הפנימי. עליו להשקיט כל פעילות מנטאלית, מאמץ מודע וציפייה לתוצאות כלשהן. האינטואיציה פועלת במיטבה כאין אין מפריעים לה במודע וקיימת פתיחות גמורה לבלתי צפוי גם אם זה נראה כביכול לא הגיוני או לא אפשרי.
קבלה
לעתים יש לעודד מטופלים לקבל את אותם אספקטים בלתי ניתנים לשינוי בחייהם, זיכרונות קשים, מחלות חשוכות מרפא, מות אנשים אהובים וכיו"ב. הסבל נגרם עקב היצמדות לדברים כפי שהיינו רוצים שיהיו במקום לקבל את הדברים כמות שהם. אלו לא תחושות אמת, אלא הרגל ההכרה להיות תלויה ברגשות, מחשבות והתנהגויות לא יעילות שאינן מתייחסות למציאות כפי שהיא. אפשרות הקבלה הנה עניין שעולה בכל טיפול נפשי.
כל מטפל נחשף לעתים לאי הקבלה שמטופליו מציגים לגבי דמויות בחייהם ובמיוחד לאי קבלת עצמם. המטפל נדרש לסייע להם במקרים כאלה ככל האפשר בכדי להפחית את המצוקה האישית כתוצאה מאי הקבלה. למשל יש לעודד את המטופל לשנן לעצמו, "אני מקבל את עצמי כפי שאני," או "יש לי זכות לרצות כמו כולם," וכיו"ב. לעתים דרישה זו מעוררת התנגדות וציניות אך כאשר מפרקים את ההתנגדויות באופן עדין וקורקטי מתחולל שיפור הדרגתי בנכונות לקבלה העצמית ובעקבותיה עלייה בביטחון העצמי והכרה באמיתות אמירות אלו במקרים רבים.
סליחה
קיימים מקרים שבהם מבקש המטופל לסייע לו לסלוח לפוגע בו או שהמטפל סבור כי המטופל יפיק תועלת אם יסלח לפוגע בו. כאשר המטופל בעל יכולת ורצון לוותר על הכעס והמרירות הקשורים באדם או במאורע כלשהו הרי שהסליחה תגרום להפחתת המחשבות השליליות (מחשבות נקם, מחשבות קשות על הפוגע) והתנהגויות חריגות (למשל הימנעות לבקר במקומות הקשורים בפגיעה).
במקרים רבים תהיה הסליחה יעילה יותר אם תתבצע כטכס קצר שהנפגע יבחר לבצע לבדו או בנוכחות הפוגע שישתתף בטכס. לתהליך סליחה אמיתי נקשרים מספר תנאים מקדימים: 1. הפוגע חייב לקחת אחריות על הפגיעה. 2. הפוגע צריך להביע חרטה כנה ואמיתית. 3. במידת האפשר על הפוגע לפצות את הנפגע פיצוי הולם המוסכם על שניהם 4. הפוגע חייב להבטיח כי ההתנהגות הפוגעת תיפסק לחלוטין. 5. הפוגע חייב לבקש בצורה בהירה וברורה מן הנפגע לבצע את טכס או פעולת הסליחה.
עם זאת יש להיזהר מהעברת מסר שיפוטי סמוי או גלוי שעל המטופל לבצע את הסליחה הזו משום שהמטפל מעוניין בכך. המטופל הוא בעל הסמכות הבלעדית להחליט על כך והמטפל חייב להיות רגיש ביותר כדי לקבל כל החלטה שלו בצורה אוהדת אמפאטית ומבינה. צריך לזכור כי הסליחה יכולה להיות מלכודת שתהרוס את הטיפול באופן בלתי צפוי ובלתי רצוי ויש לשקול את כל הסיכונים האפשריים ע"מ למתן את הנזק האפשרי. במקרים מסוימים היא עלולה לעורר התעללות נוספת (למשל בנשים מוכות) או ללבות כעס על המטפל באופן שיזיק להמשך הטיפול וכו'. אבל מעבר לסכנות הללו קיימת אפשרות יותר מסבירה שהמטופל יזכה להקלה נפשית עצומה והיא אף תשפיע על הפחתת הדיכאון, עלייה בתקווה, תפקוד חברתי טוב יותר ועליה בערך העצמי.
- כלים המתאימים למטפל:
הדבר נכון במיוחד לגבי התרגולים המעודדים את האדם להתייחס להתפתחותו הרוחנית כחלק בלתי נפרד מן הטיפול הנפשי. ההצלחה בכוון זה תהיה גבוהה הרבה יותר אם יהיה המטפל ענו וצנוע; מודע לחוכמתו אך לא יהיר; טוב לב אך לא תמים מדי; תופס את העולם בצורה חיובית ופחות ביקורתית אם כי מתבונן לעמקם של דברים; מנסה להבין את הסיבות הישירות להתרחשויות השונות ואינו ממוקד רק בעצמו או בכושר ההתבטאות שלו ועוד כהנא וכהנא.
עקרון זה חשוב במיוחד בביתו במשפחתו ובאנשים עמם הוא נפגש במהלך חייו ולא רק בחדר הטיפולים שם נמצאים אלו הזקוקים לו ומקבלים אותו ואת דעותיו בד"כ ללא עוררין . דווקא משום כך על המטפל לפתח את עצמו כל חייו הן בתחום המקצועי ובהתנסות טיפולית קפדנית והן להתפתח בפן הרוחני האישי, לזכך את מידותיו הטובות דרך כל ההתנסויות השונות ש"היקום" בוחר עבורו. הכלים הבאים הנם גם אמצעים להתפתחות זו במידה והמטפל יבין את חשיבותם לא רק מבחינה טכנית אלא כחוויות מהותיות:
מודעות הווׇה - מכוונת בעיקר להגברת רגישותו של המטפל יכולת הריכוז שלו לתכנים ולאינטראקציה עם המטופל, להגברת האמפטיה החום ההבנה והקבלה במהלך הטיפול דרך תרגול מודעות הווׇה בעצמו, בין אם בביתו ובין אם במהלך הטיפול. אופן הביצוע זהה לתיאור בסעיף הקודם שהתייחס למטופל. במאמר מסוים הזכיר פרויד כי על האנליטיקאי להקשיב למטופל ללא מאמץ, בלי להתרכז בנושא מסוים ולהתייחס לכל מה שהוא שומע באותה מידה של הקשבה רגועה ושלווה. האין זו בעצם מודעות הווׇה?
אי מחשבה - זהו כלי בעל חשיבות ותועלת מרבית עבור המטפל אף כי ניתן להשתמש בו עם מטופלים שהמטפל מניח כי יצאו ממנו נשכרים. על המטפל לתרגל אי מחשבה פעמים רבות בביתו עד שיגיע לרמת מיומנות נאותה ורק אח"כ לבצע זאת גם במהלך הטיפול. באופן כללי התרגול כולל ישיבה רגועה, התמקדות בנשימה ולאחריה השקטה והפחתת תנועת המחשבות באופן המאפשר לו להיות ער בתוך חווית הרגע הנתון לחוש כאילו הוא "נוחת" אל תוך המציאות בצורה מעט שונה מן הרגיל, ללא קושי ללא פחד וללא ציפיות. או אז הוא יכול לתקשר עם עצמו כמהות גבוהה יותר ולקבל הנחיות וסיוע במה שיבחר, אם לגבי חייו הפרטיים ובתוך הטיפול לגבי הטיפול.
אין למעשה הבדל רב בין אי מחשבה ומודעות הווׇה למעט נקודת ההתייחסות. באי מחשבה הדגש הוא על הפחתת המחשבות ואז המטפל גולש למודעות הווׇה בעוד שבמודעות הווׇה הדגש הוא על כניסה לסוג המודעות המסוים ואז מאליו נעלמות המחשבות המיותרות.
אינטואיציה - כשם שהמטפל מסייע למטופל להתחבר לאינטואיציה הפנימית כך הוא יכול להתחבר אל הקול הפנימי שבתוכו, לשאול למשל, "מה הבעיה של המטופל הזה וכיצד עלי לעזור לו?" או שאלות אחרות שיסייעו לו בעבודתו.ניתן לבצע את התהליך בבית או בהפסקות שבין טיפולים. מטפל מיומן יכול לבצע זאת במהלך הטיפול עצמו מבלי שהדבר יפריע למהלך התקין של השיחה. ביצוע התרגיל דורש גם כאן את הפחתת תנועת המחשבה וה"רעש" הפנימי באופן המאפשר לו לחוות את קשיי המטופל בזמן אמת. עליו להיות כל כולו באינטראקציה עמו לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול מתוך אינטואיציה הנובעת ממקום אישי בריא ועמוק שבתוכו.
היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת ממנו יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה מהתנסותו ורמת בשלותו ובגרותו. למרות זאת ישנם הממליצים על תכנית לימודים ממוקדת להעשרת האספקטים הרוחניים של המטפל ולאישור יכולותיו ממטפלים רוחניים "מוסמכים". אני יכול להבין נחיצות זו על אף שיש בה גם מן האבסורד.
VI. סוף דבר
התרגולים הרוחניים במתכונת הבודהיסטית מציבים בפנינו אתגר ענק שכן חלקם הבסיסי אמנם ניתן לשילוב עם הפסיכולוגיה, אבל לעתים קיימים בהם גם חלקים מתקדמים הכוללים הליכים שהם מעבר להבנתנו, כפי שראינו ביוגה נידרה. יתכן שאלו הם היעדים המתאימים להתפתחות הרוחנית אליה מכוונים התרגילים הספציפיים ומכאן מתעוררת השאלה האם שילוב כזה בין שתי אסכולות כה שונות אינו מוסיף עוד טכניקה סטנדרטית לסל הכלים של המטפל או שיש כאן משהו מהותי ועמוק בדרך לשינוי ההכרה ההתנהגות?
ניתן להשוות את הדבר להתייחסותנו לתרופות צמחיות. מבחינת הרפואה הקונבנציונאלית אם נשתמש בחומר הפעיל אשר בצמח אזי שהתרופה יעילה. מבחינת הרפואה הטבעית הקלאסית קיימים חומרים נוספים שונים בצמח ורק האינטגרציה ביניהם היא שמניבה את התוצאה המקווה. מבחינת הרפואה הטבעית הקדומה אשר בוצעה על ידי שמאנים ואנשי רפואה מסורתיים קיימים אף ריטואלים סודיים וגלויים של בקשת רשות מן האל, רשות מן הצמח בטרם יקטפו אותו, ביצוע תפילות מיוחדות וכו.' רק ההליך כולו הוא שמפעיל את תהליך הריפוי הגופני והרוחני המתאים. ברור שב"עידן ההיסטרי" בו אנו שרויים דרך כזו נראית תמוהה, בלתי יעילה ולא מוכחת מחקרית – עם זאת, איני בטוח שאינה נכונה. באופן דומה נוכל להתייחס לשימוש בכלים רוחניים במסגרת פסיכותרפויטית. האם אנו מזקקים מהם את "החומר הפעיל" משתמשים בו וזה הדבר המספק? האם קיימים בדרכים הרוחניות עוד "חומרים" שאיננו נותנים ליבנו אליהם והמכלול הוא החשוב ביותר? האם התרגול הרוחני צריך להתבצע רק על ידי מאסטרים ותלמידיהם המוסמכים הנמצאים אולי בקשר ובהנחיה של ישויות מטה-פיסיות ולא על ידי אנשי בריאות הנפש מומחים ככל שיהיו?
מנקודת מבט אחרת ניתן לסכם את הסתירה לכאורה בין התהליך הפסיכולוגי לתהליך הרוחני לגבי כל הכלים הרוחניים אותם סקרנו: על ידי השינוי הפסיכולוגי אנו מסייעים לאדם לקבל את המציאות כפי שהיא באופן שהמצב הבלתי רצוי שהיה דומיננטי והפריע לא יערער יותר את תפקודו הבריא של האדם. התפיסה הרוחנית מקבלת שהמציאות עצמה אינה אלא השתקפות האדם בעצמו ואינה אלא אשליה בלבד ורק אם יתנסה בזאת על בשרו המצב האשלייתי לא יטריד אותו יותר שהרי איננו אמת. זאת אומרת שהתרגול הרוחני נועד לגרום לנו לחוות את מה שאנו צריכים או רוצים כדי לגדול, כדי להיות מי שאנו רוצים להיות בצורה הטובה ביותר.
מכאן ניתן לקבוע שקיימת סתירה חד-משמעית בין רוחניות לפסיכולוגיה. שכן מטרת הכלי הפסיכולוגי היא להפחית תחושות ומחשבות שליליות לחזק את החיובי באופן שיגביר התנהגויות יעילות יותר לתפקוד היומיומי והכללי לעומת תפיסת העולם כאשליה לפי הדרך הרוחנית. זהו פער מהותי ומשמעותי שספק אם הפסיכולוג עצמו מודע או חווה מהות זו גם אם הוא מבין אותה או רוצה להפנימה. ספק גם אם המטופל מסכים לה ומעוניין להתמודד עמה ולכן אם ישנה כאן בצם רק התכוונות פסיכולוגית מה בצע לנו בכל התוספת הרוחנית כביכול?
אבל במידה שנתבונן באותם כלים דרך פריזמת המודעות שפירושה מצב הווייתי בו אנו שרויים אך עדיין איננו תופסים זאת לגמרי או שאנו כבר חווים אותו יותר ויותר בערות הולכת ומתעצמת. מודעות זו היא הבסיס לתפיסת הכול ולכן מטשטשים ההבדלים בין שתי התפיסות ויש יותר דמיון או השלמה בין רוחניות לפסיכולוגיה שכן, המודעות בה עוסקים בפסיכולוגיה הנה בחלקה או ברובה אותה המודעות שהרוחניות עוסקת בה. הגברת העירות ותפיסת המציאות כפי שהיא משותפת ומחוזקת בשתי האסכולות. העצמת המודעות והרחבתה מגבירה את השלווה הפנימית ואת חווית הרגע כנתון הן בדרך פסיכולוגית והן בדרך רוחנית.
מבט זה מעלה שוב את שאלת היסוד - האומנם יש באמת הבדל בין שתי הזרמים? האם הם משלימים אחד את השני או שהם פנים שונות לאותו דבר?
מהי התפיסה האמיתית והיעילה ביותר נשארת כמובן שאלה פתוחה שעל כל אחד להתמודד עמה ע"פ השקפתו אישיותו ונטיות לבו.
