על המוות

על המוות
"המוות מופיע בהרבה צורות, אך אף פעם אינו רומנטי. הוא לא מרשים ולא אלגנטי. למעשה,
המוות מסריח – תרתי משמע! הוא גם דביק, מזופת ובד"כ מכוער" (Rando (2014.
פתיחה
המוות היה הווה ותמיד יהיה עמנו. זהו חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי וע"כ מעסיק אותנו כל כך. תמיד הרהרו בני האדם במוות וחיפשו תשובות למסתורין שבו. העיסוק בו מביא ליצירתיות בהגות הדתית והפילוסופית, באמנות הציור, במוזיקה, בספרות, בשירה ובאמניות אחרות. נוכחותו בחיינו תרמה להתפתחות המדעים ולהתפתחות המוסרית.
אמנם בד"כ אין חושבים עליו במודע בחיי היומיום אך הוא מקנן ברקע כתכנת בסיס קבועה. זו תוכנה המהבהבת חלושות בקצה התחתון של המסך ואינה מטרידה במיוחד. בנסיבות מסוימות ובגיל מסוים היא מתחילה לתפוס מקום מרכזי יותר ועולה בהדרגה למרכז הבמה עד שלבסוף ממלאת את המסך כולו.
מאחר וגלום בנו אינסטינקט בסיסי לשימור עצמי אנו מנסים להתגונן מן המוות ככל שנוכל. איננו דואגים או חוששים ממנו במהלך הרגיל של החיים, אחרת לא נוכל לתפקד בצורה יעילה. אך הוא תמיד מתלווה בקצה זווית בעצמה כזו או אחרת וממתין ל"תורו".
בתרבות המודרנית-מערבית ישנם אנשים המתכחשים למוות או יראים ממנו. אצל המתכחשים כל דיבור על המוות נחשב "אובססיה" או מיותר ולא נחוץ. היראים ממנו מאמינים שעצם הדיבור עליו או על מחלות המקרבות אותו מסוכן ואולי מזמין את המוות ולכן נמנעים מלפרט. אחרים שאננים כביכול לעובדת המוות. אין צורך להרהר בו, אם יבוא זה יהיה קל ופשוט עבורם וחבל על השקעת מחשבות בנושא. הם סבורים שכולם מתים בסוף וזה עניין טבעי שיסתדר מאליו ללא מאמץ מצדם.
נראה שדרכים אלו מיועדות כולן להכחשת הפחד בצורה שטחית ולא יעילה שכן כאשר מגיעה שעתו אותו של אדם להתמודד ישירות עם הידיעה שימות בקרוב כל התיאוריות השקריות שבנה לעצמו מתמוטטות והוא נאלץ להתמודד חשוף לגמרי מול המצב החדש.
במרוצת השנים האחרונות התפרסמו מחקרים רבים בנושא המוות. עיקר הדגש הושם על תהליך ההסתגלות למוות, תופעות אופייניות למוות, אבל ושכול, תמיכת המשפחה בחולה הגוסס, שיתופי פעולה בין הצוות הרפואי והמשה וכיו"ב.
מאמר זה מסכם ככל האפשר את הנושאים השונים הקשורים למוות שלדעתי יש צורך לדעת. במסגרת עבודתי המעשית כפסיכולוג קליני אני נתקל לא אחת במטופלים הנמצאים במצב סופני או בבני משפחה של אנשים כאלה.
חלק מן האנשים מקבלים את עובדת המוות המתקרב או שכבר התרחש ומתפקדים היטב יחסית במצב הבלתי מחמיא הזה. חלק מהאנשים "נלחמים" במוות בכל כוחם, מתקשים להתמודד עמו ומזיקים לעצמם וליקיריהם. לאלה בעיקר מיועד מאמר זה כדי שיבינו עם מה בדיוק הם מתמודדים ואולי יצליחו לשפר מעט את התייחסותם למצב שנכפה עליהם.
מספר נתונים סטטיסטיים
בשנת 2013 נפטרו בישראל כ-41,000 תושבים, שהם חצי אחוז מאוכלוסיית ישראל לאותה שנה. בשנת 2015 מספר הפטירות השנתי הגיע ל-45,000 תושבים. ז.א שבאומדן רחב נפטרים בכל שנה 50-40 אלף בני אדם, כמות לא מבוטלת לכל הדעות. כ-50% מהנפטרים הם זכרים ו-50% נקבות. בממוצע, ארבעה מתוך חמישה אנשים בישראל חיים לפחות עד גיל 65 ושני שליש מהאוכלוסייה חיים לפחות עד גיל 76. הגורמים להבדלים הללו נעוצים בתוחלת החיים על רקע מגדר, מעמד חברתי-כלכלי, מוצא אתני ואורח חיים. כך, בממוצע נשים חיות יותר מגברים, יהודים חיים יותר מערבים, עשירים חיים יותר מעניים.
גורמי הסיכון שבאורח החיים הם, עישון סיגריות ומוצרי טבק אחרים, תזונה, פעילות גופנית, חשיפה לזיהום אוויר, השמנה ומתח נפשי. איכות הטיפול הרפואי משפיעה אף היא על תוחלת החיים בדומה לרפואה מונעת.
כיום בארץ, שיעור כלל הפטירות ביחס לגיל נמוך בהשוואה למרבית ארצות אירופה וארה"ב. בשנת 2014 ,השיעור בישראל היה 875 ל-100,000 נפש והוא גבוה יותר מאשר בצרפת (813) , בשוויץ (823) ובספרד (829). אבל ב-17 מדינות נוספות בעולם המערבי נמצאו שיעורים גבוהים יותר של תמותה בהשוואה לישראל.
לגבי פטירות גברים, ישראל מדורגת במקום השני הנמוך ביותר 1190 ל-100,000 נפש ורק בשוויץ נרשם שיעור נמוך יותר (996). בקרב נשים ישראל אנו מדורגים במקום השביעי הנמוך באירופה (760) לעומת שיעור נמוך יותר בין היתר בצרפת, ספרד, איטליה, שווייץ, לוקסמבורג.
בהשוואה למדינות אירופה (נכון לשנת 2017 ), שיעורי התמותה מסרטן, מחלות לב ומחלות כלי דם במוח בישראל נמוכים יותר. אבל שיעור התמותה מסוכרת וממחלות זיהומיות בישראל גבוה יותר ורק בטורקיה ובמקסיקו השיעור גבוה מאשר אצלנו.
סיבת המוות הראשונה בישראל היא סרטן והסיבה השנייה היא מחלות לב, בדומה לארצות אירופה וקנדה. תמותה ממחלות כלי דם במוח מדורגת שלישית, גם כמו בדומה למדינות אירופה. לעומת זאת, סוכרת שמדורגת במקום הרביעי ומחלות זיהומיות במקום החמישי נמוכות הרבה יותר באירופה מאשר אצלנו.
שיעור הפטירות ביחס לגיל נמוך בישראל מאשר בארה"ב ובמרבית מדינות אירופה כתוצאה ממחלת הסרטן, מחלות לב וכבד, אלצהיימר, תאונות, התאבדות ומחלות כלי דם במוח. לעומת זאת, השיעור בישראל גבוה פי 7 כתוצאה מאלח דם (ספסיס - הרעלת דם זיהומית) , סוכרת פי 5 ,מחלות כליה פי 7 ויתר לחץ דם פי 9.
המודעות למוות
היכולת למודעות עצמית הנה אחת התכונות האנושיות המופלאות ביותר. תכונה זו מבחינה בינינו לבין בעלי החיים אך גם גובה את מחיר ההכרה במותנו הצפוי, מה שכנראה אין אצלם.
משחר ההיסטוריה היה האדם מודע למותו הצפוי, למות אנשים אחרים, צעירים כזקנים, בני משפחה ואחרים, קרובים כרחוקים. החשש מן המוות מתגלה באנשים מסוימים באופן עקיף - חוסר מנוחה, ערפול וסימפטום פסיכולוגי כלשהו. אנשים אחרים חוששים מן המוות בצורה גלויה וישירה המגיעה עד לחושת פניקה מאפשרות המוות הצפוי אף שבד"כ אין סבירות נסיבתית שהוא "בסביבה". המחשבות הטורדניות על המוות מעוררות תחושת חוסר אונים ואבדן שליטה. לכן אנו מעדיפים לא להיות מודעים לו כבר מן הילדות ועד לשלב מאוחר בבגרותנו.
האדם בעל מיומנות להשתמש במודעותו ובדמיונו כדי לסרוק את חייו, את סופו ואת מה שביניהם. הוא מונע מעצמו את החרדה שמודעות כזו עלולה לגרום לו ע"י התעלמות מסוימת מן המוות. יכולת זו משמשת עבורו גורם חיובי ומחזק ומאפשרת לו להמשיך בחייו בשמחה ובזרימה טבעית, מבלי להכחיש את הסוף שנמצא שם אך גם מבלי לייחס לכך חשיבות מיוחדת כשאין צורך בכך.
ההתייחסות הנכונה למוות אצל אנשים קשישים מושפעת מחייהם וכיצד הם מסכמים כל מה שקרה להם עד כה. נציג כאן את התמונה המפורסמת של יאנוס:
פנים כפולות. צד שמאל מישיר מבט אל העבר ואל המוות הקרב, בעוד צד
ימין מביט לקראת העתיד. שתי הפנים מתבוננים בשלווה ובעוז אל מה
שממתין להם ואשר אינם יודעים מהו אך נראה שהם מוכנים לקראתו.
ההבעה הדומה שעל פניהם והדמיון הרב ביניהם מעלים את הסברה כי
ההתמודדות עם המוות והחיים דומה. כשם שפעלת בצעירותך ובחייך
כך יהיה מול פני המוות .
מדוע קשה לנו לקבל את המוות?
המוות מעורר חרדה מאחר והוא חותם סופית את דרכנו להשלמת מטרות חיינו. הוא גודע את הקשר בינינו לבין אנשים שאנו אוהבים ומעורר תהיות בקשר למה שקורה לאחר המוות, יש המשכיות אין המשכיות? הכול נשאר ללא תשובה. הוא גם אינו מוכר לנו למרות שמתרחש ללא הרף. כמעט ואיננו רואים אותו או נתקלים בו ישירות בחיי היומיום.
אנו מעדיפים להעלים את התופעה, להסוות אותה ואח"כ להמשיך כרגיל. אנחנו מרגילים את ילדינו שלא להיחשף למוות וסבורים שכך אנו מגנים עליהם. המוות הופך לטאבו שאסור לדבר עליו ולהכיר אותו ישירות. כך יוצרים בדור הבוגר והצעיר פחד הולך ומתעצם, כשם שעשו הורינו וכשם שעשו הוריהם עמם.
בחברתנו רוב מקרי המוות מתרחשים במחלקות שונות בבתי החולים. כל מקרה של מוות מהווה בעצם כישלון למערכת הרפואית שהיא מערכת ניטרלית, לא אישית, המודדת את עצמה במושגי הצלחה או וממשיכה הלאה. כאשר נקבע המוות, מכסים את הגופה ומעבירים אותה בחצי הסתר למכון הפתולוגי או לקירור. סביר להניח כי הממסד הרפואי יסביר זאת בכך שיש למנוע זיהום אפשרי, למנוע היתקלות חולים אחרים בגווייה, לאפשר למשפחת הנפטר להתכונן לקבורה וכיו"ב.
אמנם אצל רבים ישנה הבנה כי בסופו של דבר איננו יכולים לשנות מה שקורה, איננו יכולים לחיות חיים אחרים מכפי שחיינו ואיננו יכולים "לרמות" את המוות דרך כושר גופני, תרופות ואורח חיים בריא. איננו יכולים לעזור לקרובים הנוטים למות ואיננו יכולים לשנות את עובדת מותנו שלנו. אבל גם אנשים לא מעטים סבורים שניתן להאריך את החיים בדרכים שונות חלקן נכונות וחלקן אינן כאלה.
במידה ואנו סבורים כי הצלחנו בחיינו, התמודדנו עם חולשותינו ותיקנו את כל הדרוש תיקון הרי שאנו מקלים ומפחיתים את הפחד מהמוות. במידה וחיינו היו מלאי צער ולא הצלחנו לשנות או למלא אחר שאיפותינו הרי שיכול להתעורר ייאוש ודיכאון לקראת הסוף.
כך קורה לעתים שמגיע רגע בו מבשרים לאדם (במידה ומבשרים לו) כי לא ניתן לרפא אותו יותר והוא עתיד למות. אנשים מגיבים לכך באופן שונה - יש המגיבים למוות הצפוי ולכאב הנפשי המתלווה אליו בכעס, דיכאון ותחושת אשמה. בהדרגה הם מסתגלים למצב ונעשים רגועים עד לרגע האחרון. אחרים אינם מסוגלים להתמודד עם הידיעה הכואבת הזו ונשארים עם אותן תחושות קשות ואינם מסוגלים להקשיב לאלו שמנסים לתמוך בהם.
חשוב לדעת כי המוות אינו אורב לנו בפינה. אין הוא מפלצת שממתינה לנו ואם לא נשים לב היא תתקוף ותתענג על טרפה. המוות מהווה חלק מתהליך החיים. הוא לא ממתין לנו. הוא אינו יצור חי ואינו השטן. המוות אינו אלא תוצאה פיזיולוגית הכרחית וטבעית של הידלדלות הגוף בזקנה, כאשר בא בעתו. והוא יכול להיות תולדה הכרחית של נזק פתאומי שלא בעתו (תאונה, מלחמה, מחלות זיהומיות וכד').
למה הדבר דומה? משל לאדם הגר בביתו (גופו) כל חייו. מגיע הרגע שביתו מתיישן, הביוב נסתם (מערכת העיכול), הקירות מתפוררים (אלצהיימר, טרשת) וכן הלאה. למעשה, אף אחד לא דורש ממנו לעזוב את ביתו אבל משום התהוות מצב פיסי בלתי הפיך (דהיינו, לא ניתן יותר לרפא את הגוף) מתמוטט הבית (מוות). אמנם ישנן שמועות שבמידה ויצא מביתו החרב ברצון ובשקט יזכה לווילה במקום אחר (עולם הבא), אך הדבר לא ברור וישנה סבירות שאפשרות זו שקרית לחלוטין.
אין לך דבר יותר קשה ממצב שכזה אבל המצב הזה נוצר בין שנרצה או לא, בין שאנו מודעים לו ובין שלא. עלינו לקבל זאת כחלק מן החיים ולמעשה כל מה שאנחנו עוברים בימי חיינו מכין אותנו לרגע המוות.
חרדת המוות
המוות משמש מוקד לפחד, חרדה ומתח עבור כל בני האדם ומגוון התגובות לנוכחותו בחיינו שונה מאחד לשני. אפילו במחקר המדעי החוקרים חלוקים בדעה האם הפחד מן המוות הנו רגש בעל נופך פתולוגי או שזו תחושה נורמלית וטבעית.
עם זאת, כל החוקרים בתחום מסכימים שבמסגרת החרדה מן המוות נכללים מספר מרכיבים ולא רק רכיב בודד של פחד מן המוות עצמו. כך נכללים בו משתנים כמו חשש עז מן המוות האישי, חשש ממות אחרים, המחשבות מה קורה לאחר המוות, החשש שלאחר מותך תשכח כליל והחשש מתהליך הגסיסה שיכול להיות ממושך או כואב.
המוות מעסיק אנשים מבוגרים כמו אנשים צעירים. יחד עם זאת המחקרים בנושא מבלבלים. מצד אחד נמצא שהחרדה מן המוות מתמעטת עם הגיל ומצד ישנם מחקרים אשר מצאו כי חרדת המוות גוברת עם הגיל. נמצא גם שהפחד באנשים זקנים מתמקד יותר בחשש מתהליך גסיסה ממושך וכואב או מנטישת יקיריהם בהתקרב המוות.
בכל המקרים הללו מצטברת חרדה רבה שיכולה לגלוש לפסימיות רבה, דיכאון, אבדן תיאבון, תחלואה הולכת וגוברת ואפילו ניסיונות התאבדות. קשישים לא מעטים מדווחים שהם חוששים מהיעלמותם מן המפה ומהחיים. אחרים חוששים כי בשל יעילות הטיפול הרפואי והארכת החיים המלאכותית, המוות יבוא עליהם בצורה אטית ארוכה ומייסרת ויגרום לכך שלמשפחה ולחברים יימאס מהם בשל התהליך הממושך ואז יתכחשו לקיומם או יזנחו אותם.
בספר המתים והחיים הטיבטי כותב המחבר (1993 ,סוגיאל רינפוצ'ה) כי האדם הנוטה למות זקוק להרגשה שאוהבים אותו ללא תנאי ואין יותר ציפיות ממנו. הקרובים לו אינם חייבים להיות מומחים במשהו אלא פתוחים ישרים ואוהבים.
כדי להגיע למצב כזה, הוא מוסיף, עלינו לבצע בפגישה עמו שני תרגילי מחשבה: התרגיל הראשון הוא לזכור שהנוטה למות היה אדם בדיוק כמונו, עם רגשות וצרכים דומים, עם רצון לנוע ולחיות ועם פחד מן הלא נודע כמונו. התרגיל השני הוא לדמיין שאנו נמצאים במקומו על ערש דווי ואז לשאול את עצמנו מה אנחנו צריכים באמת כעת? מה נרצה מקרובי משפחה או מחבר העומד מולנו.
הנוטים למות אינם רוצים שיתייחסו אליהם כאל חולים או כאל יצורים מפחידים, "גוויות בפוטנציה." הם נכספים לחיבוק, למגע ממשי בגופם, למילה טובה ומנחמת, לעיסוי קל, לתמיכה והבנה למה שהם עוברים כעת. קרובי המשפחה ידידים ומטפלים בקשישים הנמצאים כבר במצב סופני חייבים לזכור זאת ולנסות ככל האפשר לא לחשוש ולא להתרחק בשאט נפש מוסווית בהתעניינות כביכול.
תרומה מעשית ועניינית לאדם הנוטה למות היא חסד שאין דומה לו ומי שמסוגל ורוצה לתמוך ולסייע זוכה לתחושת ערך פנימית שאין שווה לה. לא אחת אנו שומעים על בנים ובנות המתנכרים להוריהם הקשישים והחלשים ומשאירים אותם בבתי אבות או במקומות מוזנחים ומבקרים לעתים רחוקות ביותר, רק כדי לצאת ידי חובה.
אבל תמיד ישנם בני משפחה אוהבים ומסורים, המקריבים ממש את חייהם הפרטיים במטרה לעזור ולדאוג. משתדלים לפתור את כל הבעיות הקשורות למצב העגום ככל האפשר. מגיעים מדי יום או שבוע ועושים הכול לרווחת ההורים הקשישים, חסרי הישע.
שינויים בהתייחסות אל הקשיש ואל הנוטה למות
נוסטלגיה
אחת מן הדרכים היעילות לאנשים מבוגרים להישמר מעיסוק יתר בזמניות חייהם הוא דווקא העיסוק בנוסטלגיה. מגוון הזיכרונות הנוסטלגיים נותן משמעות לחייהם של אנשים אלו ומפחית מאימת הכיליון. זיכרונות אלו הם כמו תבלין מעורר ומעודד כשהם נופלים לעצב ולמרירות משום הזקנה המתגברת.
מחקר בנושא הראה כי אנשים שהרבו להיזכר בעברם הייתה משמעות יותר חיובית לחייהם כאנשים קשישים מאשר לקבוצת הביקורת (2018 ,Sedikides and Wildschut).
הנוסטלגיה מניעה את התקשורת עם אחרים ובעיקר מעודדת את הרצף התקשורתי של האדם בתוך עצמו. היא משפיעה על ההכרה לברר מהי משמעות החיים של כל אחד ומגינה מפני מחשבות אודות מוות ועל החרדה מפניו. עוד נמצא כי העיסוק .בנוסטלגיה מפחית מן הלחץ והמתח הפנימי ומביא את האדם למצוא דרכים חדשות או נושנות להימלט מן השעמום.
מכאן שעלינו לקבל באהבה ובחמלה את הסיפורים שקשישים וקשישות נוהגים לספר. לאפשר להם להיזכר מה היה פעם, לחוות את הדברים שוב ושוב וליהנות מזיכרונותיהם הטובים ולהתמודד עם זיכרונות לא חביבים. עלינו לתת להם לספר את סיפוריהם גם אם הם "מתקנים" את העבר וגם אם הם מספרים משהו שמעולם לא שמעתם ואינכם בטוחים אם בכלל אירע. יש להבין כי כך יכול הקשיש לארגן את עולמו הפנימי באופן המתקבל על דעתו. כך הוא מרגיע את נפשו ונותן לו כוח ואנרגיה להתמודד עם פרק הזמן שעדיין נותר לו.
אגירת חפצים
בדומה לנוסטלגיה קשישים רבים נוטים לעיסוק יתר בכל מה שניזוק, נשבר או נעלם מביתם. הם הופכים להיות פסימיים וחששנים לגבי חיטוט בדבריהם האישיים. מעדיפים שלא יזרקו דבר מחפציהם ונזכרים בדברים שהיו להם פעם ונעלמו.
חיכוכים עם בני משפחה יכולים להיות בעניין זה. הילדים הבוגרים למשל סבורים שניתן בקלות לזרוק מגהץ ישן או שמיכה מחוררת אך הקשיש או הקשישה מסרבים לשמוע את ההסברים וכועסים מאד אם מפרים את דעתם.
חשוב להבין שהקשיש מתייחס לחפצים הישנים כמו היו יצורים אנושיים. אם ברצונכם לזרוק דבר שאבד עליו הכלח מדוע שלא תזרקו אותו, את הקשיש? הרי גם עליו עבר הכלח. לכן הוא מתקומם ודורש להשאיר את המצב כפי שהוא ולא לשנות דבר. הבנת הרעיון יכולה להיטיב את הקשר בין בני המשפחה והקשיש או הנוטה למות, והרוגז על אי היעילות בהתנהגותו תתפוגג מעט.
"עד שהמוות יפריד בינינו"
זהו משפט שבגיל צעיר מצביע על מחויבות הזוג הצעיר האחד לשני. המוות נתפס כמשהו מרוחק והם ממוקדים ביצירת המשפחה החדשה ובניית חיים טובים ושלמים. בשלב זה האופטימיות שלהם גבוהה ודאגות הקשורות בסוף חיים מרוכזות יותר בחיי הוריהם ולא בחייהם. בחלוף השנים, כאשר יוצאים לפנסיה או כאשר מתפתחות מחלות הם נתקלים יותר במות אנשים קרובים ואפילו בני הזוג. אנשים מתחילים להרהר במותם הבלתי נמנע, ולעתים מעדיפים לשכוח לתקופת מה ואז שוב עולה המחשבה להכרה כדי להיעלם שוב.
לא אחת אנו שומעים על בני הזוג הנותרים אשר נפטרים "מלב שבור" זמן קצר לאחר מות יקיריהם. שמועה זו זכתה אף לתקוף מחקרי ונמצא כי בריאותם של יותר מ- 20% בני הזוג של חולים בני 65 ומעלה המאושפזים בבי"ח הורעה לנוכח מחלת יקיריהם (2006 ,.Christakis et. al). מצב בני הזוג הלא מאושפזים קריטי במיוחד בחודש הראשון של האשפוז. בהמשך נראה כי מתחיל תהליך של הסתגלות ורמת הסיכון פוחתת. רמת הסיכון תלויה גם בסוג המחלה שבן הזוג המאושפז סובל ממנה. ככל שהמחלה בלתי הפיכה ולא ניתן להחלים ממנה אזי שהדבר משפיע יותר על בן הזוג ויכול לגרום להחמרה בריאותית אצלו עד למוות. לעתים שבר באגן או תופעות פסיכיאטריות גרועות כמעט כמו מות בן הזוג המאושפז. גם ההוצאות הכספיות, .הפרקטיות והחסך הרגשי עלולות להוסיף להתדרדרות זו.
מכאן נובע שהמשפחה, חברים וגם הסגל המקצועי חייבים להתייחס לא רק לחולה המאושפז אלא גם לבן הזוג הקרוב. שניהם נמצאים בסיכון גבוה, גם אם כביכול מתפקדים היטב ומנסים לעזור כמיטב יכולתם. אבל כאשר הם לבדם בביתם, בעיקר בלילה, מחשבות לא רצויות וייאוש עלולים להתעורר באופן שעלול להשפיע על בריאותם. החודש הראשון כאמור הוא המכריע ביותר ויש להיערך ככל האפשר לכך, אך גם לאחר מכן אין להזניח את בן הזוג כאילו לא קרה דבר.
ענווה
מוגדרת כיכולת לראות את עצמך בפרספקטיבה נכונה – נחשבת הן במסורות הדתיות והן בפילוסופיה החילונית כתכונה שיש לשאוף אליה ולחזק אותה. נמצא כי גם הענווה יכולה לשמש מחסום מפני חרדת המוות. היא מסייעת לאדם לראות את מגבלותיו ולקבלן וכך להיות פחות פגיע לאיומים השונים שהמציאות מציבה בפניו והמוות הוא כנראה האיום המרתיע ביותר.
במידה והאדם צנוע וענו הרי שקבלת עובדת המוות טבעית יותר. במידה והאדם תופס עצמו כבעל חשיבות יתר, בין נכונה ובין שבלתי מציאותית, אזי הקונפליקט בין מי שהוא חושב שהוא צריך להיות (בריא וחזק) לבין מה שהוא כעת באמת (חולה וחלש) מכניס אותו לקונפליקט פנימי עצום ממנו ומגביר את חרדת המוות שלו.
מובן שהאדם הקשיש והנוטה למות אינו מסוגל כעת לעבוד על מידותיו ואל לנו גם לדרוש ממנו לפתח את אישיותו בשעה זו. אם לא עשה זאת עד כה כל מה שהשיג בחייו עומד לו בשלב זה לטובתו או שלא לטובתו ועלינו רק לתמוך לקבל ולסייע לו כפי שהוא.
'
דרכי סיוע יעילות לנוטים למות
חלוצת המחקר והסיוע לחולים הנוטים למות במאה העשרים הייתה אליזבט קובלר-רוס (1975, 1969 ,Kübler- Ross). רופאה וחוקרת זו הציגה מספר גורמים עיקריים מהם ניתן לחזות כיצד יכול הנוטה למות להסתגל ככל האפשר למצבו:
1. מידת הסבל שהאדם חש כאשר המוות מתקרב - ככל שסבלו גדול יותר כך הוא מתקשה יותר להסתגל למצבו.
2. היכרות עם אדם שהיה במצבו – קשר קודם עם אדם שקיבל את המוות בשלווה מהווה תמריץ חיובי להסתגלותו היום.
3. הנטייה הדתית – במידה והנטייה עמוקה ואמתית ולא רק מן השפה ולחוץ אזי שהיא מקלה על ההסתגלות למצב.
4. איכות הקשר המשפחתי – אם הנוטה למות חש שאוהבים אותו והוא אינו נטל עליהם אזי שהדבר מקל עליו מאד.
5 . רמת ההשכלה – נראה שזו קשורה יותר דווקא לביטחון הכלכלי שיש לאדם המייחל שמשפחתו לא תסבול מבחינה פיננסית לאחר מותו.
תחושת ביטחון זו מקלה עליו לקבל את מצבו . היא גם מאופיינת ב-5 שלבים בתהליך הגסיסה עד שהאדם מגיע להשלמה עם המוות:
1. הכחשה 2. כעס 3. מיקוח 4. דיכאון 5. השלמה.
מובן שלא כולם עוברים את כל השלבים ואף לא בסדר המוצע. חלק לא מבוטל מן הנוטים למות אינם מגיעים כלל להשלמה אלא נפטרים בשלב קודם כלשהו.
בתקופת החיים האחרונה האדם הנוטה למות יכול להתכחש למצבו ולומר לעצמו שהוא יצא מזה למרות שכל הבדיקות מראות אחרת. אדם אחר מהרהר מדוע הגיע למצבו הנוכחי ואיזה ערך יש לו בכלל כעת. הוא מלא כעס מדוע נקטעים חייו בשעה זו ואינו מסוגל לקבל הסברים או השתתפות רגשית כלשהי מהקרובים לו.
במידה והוא מוצא תשובות מספקות בכוחות עצמו או בעזרת אחרים אותם הוא משתף בלבטיו אזי שהוא מסוגל למצוא שלווה מספקת לקבל את המצב ולמות בכבוד ובאצילות.
הנוטה למות יכול להיעזר באמונתו הדתית, הוא יכול להישען על בן או בת הזוג או קרובים אחרים. לקרוא חומר מתאים באינטרנט או בספרים שונים. לעתים הוא מוצא סעד וסיוע מחבר בצוות הרפואי העוטף אותו (רופא, עובדת סוציאלית, פסיכולוג, אח או אחות ואחרים ) שמסוגלים להבין אותו ולהתייחס אליו בכנות ובחמלה אך גם לשקול את יכולתו להתמודד בצורה ישירה עם האבחנה. יש כמובן חולים שעדיף לא לשתף אותם בכך וזו דרך יעילה יותר עבורם להתמודד עם מה שקורה.
הצוות הרפואי וקרובי משפחה צריכים להגיע להחלטה ברורה למי מתאימה דרך ישירה יותר ולמי אין צורך לפרט בעניין למרות שכמעט מחצית מן האנשים חשים את הסבל כאשר מחלותיהם גוברות באופן דרמטי במהלך השעות האחרונות של החיים. רוב האנשים מתמודדים בצורה טובה עם הסבל לאורך זמן. למרות סימפטומים קשים חולים רבים אינם משתמשים במילה "סבל" כדי לתאר את מיחושיהם. נראה שהם מונעים ע"י הרצון לשלוט על כאבם יותר מאשר להדחיק את הסבל שהם חשים כרגע. המשפחה יכולה להיות לעזר רב ע"י תמיכה רגשית חברתית ופיננסית קבועה לנוטה למות. ראשית, במוכנות לתת לו או לה לגור בבית ולא להישאר בביה"ח או במוסד כלשהו. לאכול אוכל מוכר ולישון במיטתו ללא הפרעות. המשפחה יכולה להמשיך בחייה הרגילים ולתת לו להביע דעתו במיוחד בהחלטות הנוגעות אליו (במידה והוא צלול מספיק). חשוב שהקרובים יראו לו או לה עד כמה הם קשורים אליו או אליה, עד כמה הם חשובים למשפחה באופן שהנוטה למות לא יחשוב שהוא נטל מיותר ויוסיף על עצמו גם רגש אשמה בשל כך.
"המוות הכי פחות גרוע"
אם נחשוב מעט לעומק על המשפט המוכר שאדם כלשהו מת באופן חלק ומהיר הרי שזה מהדהד קצת כפרדוקס. כי מהי "מיתת נשיקה" בחצות הליל אם לא שבץ מוחי או קריסה פתאומית של מערכות הגוף? כאשר באים בבוקר ומוצאים את גופת האהוב, אין אנו יכולים לשער מה היה לפני כן, האם עבר סבל ופחד עצום? האם ניסה בכל כוחו להזעיק עזרה ולא היה יכול? האם לא חש כלל מה קורה ומת רגוע ושלו כפי שברצוננו לחשוב?
הבקשה למות ללא סבל מיותר וללא סיבוכים בבוא היום משמעותית ומובנת יותר. כדי להביא לכך, כול הנוגעים בדבר כולל המשפחה, צריכים לנקוט באסטרטגיות מתאימות על מנת שהאדם יפגוש את מותו עם התנסויות שליליות פחותות ככל האפשר.
תמונתו המיתולוגית של יעקב אבינו השוכב על ערש דווי וזוכה לביקור השכינה זכורה וודאי לכולם. רוח הנבואה שורה עליו ומכוונת את ברכותיו ל-12 בניו. לאחר שסיים לברך הוא סב בשלווה על צדו ונפח נשמתו. אין ספק שזו תמונה מלאת הוד ומעוררת השראה. קשה לראות חולי אלצהיימר, פרקינסון או סרטן במצב אקוטי המסוגלים אפילו להתקרב לביצועים שכאלה, כאשר כל מה שהם מסוגלים בחירוק שיניים זה להתמקד בנשימתם הבאה.
עלינו אם כן להיות מציאותיים יותר, להפחית את האשליה אודות מוות אסתטי ונוח ולהתרחק מהונאה עצמית ברגע הגורלי ביותר בחיינו. ההבנה שעלינו לחפש את המוות הכי פחות גרוע מסייעת לנו להתמודד עם המתרחש באופן מציאותי ובשיתוף פעולה עם כל האנשים הקשורים לכך.
אסטרטגיה טובה היא הקשבה מלאה לכל אופציה אפשרית המקלה על מות האדם הספציפי. כך הצוות הרפואי צריך לכבד את מבוקשו של החולה לאוטונומיה בהחלטותיו ולספק לו מידע מלא על הסיכונים ועל התועלת לכל פעולה עתידית ולא רק אינפורמציה לגבי דחייה או קבלת פרוצדורה רפואית מומלצת.
לדוגמא - מקרה של חולה סרטן במעי הגס שעלול לגרום לחסימה או לדלקת חמורה. על החולה לדעת פרטים מלאים על האפשרויות הבאות: א. הסכמה לניתוח ואנטיביוטיקות. ב. נטילת אנטיביוטיקה ללא ניתוח מידי. ג. ניתוח ללא אנטיביוטיקה. ד. שום טיפול.
כך על הרופא להימנע מגישה פטרנליסטית בקשר להחלטות שאינם לרוחו. להימנע מהדגשת יתר של סיכונים הכרוכים באפשרויות האחרות שאינן על דעתו, והמעטה בתיאור הסיכונים בפרוצדורה שהוא סבור שמתאימה יותר. היכולת לכבד ולסייע לחולה להגיע להחלטה אוטונומית ולשמור על זכותו לשלוט בגורלו היא יכולת מכרעת עם כל חולה אבל כאן היא חשובה ביותר. היא מאפשרת לו להתמודד עם תהליך הגסיסה בצורה מכובדת ומתוך תחושה שגם הוא שותף להחלטה מה יקרה עמו.
ישנם כמובן חולים המעדיפים לשמוע את עצת הרופא או הצוות הרפואי לגבי התהליך ולציית לכל טיפול המוצע להם ע"י בעלי המקצוע. הם אינם רוצים לדעת על מחלתם דבר וסומכים על הרופא ללא סייג. במקרים אלו על הרופא לפעול למיטב שיקול דעתו ולהחליט ככל שאפשר על טיפול הכי פחות מכביד. חשוב לזכור כי גם אלו המבקשים עזרה ויד בעיצוב דרכם אל המוות, מעוניינים שהתהליך יהיה פשוט וקל ככל האפשר גם אם אינם מסוגלים להביע זאת.
הכאב הפיסי והכבוד העצמי
כאב פיזי הנו הסימפטום המרכזי שבו רופאים וחוקרים שיתפו ומשתפים פעולה כדי לפתח התערבויות פרמקולוגיות שיכולות להביא להקלה. גם בסימפטומים אחרים הקשורים לתהליך הגסיסה ישנו מאמץ עילאי להביא להפחתת הסבל הנגרם, אך הכאב הוא כפי הנראה הגרוע ביותר.
הקלת הכאב בעלת משמעות עצומה עבור האדם החולה ויש לתמוך ולחזק התקדמויות נוספות בתחום בעתיד. חשוב גם לזכור כי הקלה זו מניחה לאדם הגוסס לשמור על שארית כוחותיו ומאפשרת לו להיות עדיין בתקשורת כלשהי עם קרוביו ואוהביו ולהגיע להחלטה שקולה יותר כיצד ימות.
הכאב ממסך את יכולת האדם, מעבר לסבל הפיסי, לתפוס עצמו כיצור אנושי בעל כבוד. כבוד עצמי, כפי שנתפס בחברתנו, קשור עם יכולת להחלטות אישיות, לקיחת אחריות על מה שקורה ושמירה על קשר משמעותי עם אחרים ככל האפשר. הכאב ממקד את הסובלים רק בתוך עצמם וגופם ומונע מהם התייחסות משמעותית לכל מה שקיים וסובב אותם.
הדת והמיסטיקה כמחסום לפחד מן המוות
חוקרים בתחום סבורים כי אנשים נשענים על הדת כבסיס להתמודד עם חרדות באופן כללי. באופן מיוחד מצליחה האמונה הדתית להכניע את החרדה מן המוות. בני האדם מבינים בהדרגה את שבריריות החיים ואת האפשרות הבלתי נמנעת של המוות. הכרה זו נמצאת בקונפליקט עם רצונם להמשיך לחיות וכך נוצר הפוטנציאל לחרדה מן המוות. כתוצאה מכך מספר רב של אנשים מחפשים את ביטחונם בישות מופשטת יותר, רחבה יותר, מגוננת ותומכת - אלוהים.
ע"מ להצליח בכך אנשים חייבים לקבל על עצמם מערכת הנחות ברורות המספקות משמעות לבריאת העולם ולטבעו. עליהם לפעול ע"ס חוקים ברורים כיצד לחיות והבטחה להישארות הנפש במידה והם פועלים לאור חוקים אלה.
הדתות השונות מבטיחות תקווה לנצחיות הנפש באופן המאפשרות למאמינים לקבל את הרעיון שהמוות אינו מייצג חידלון טוטלי אלא להפך, מעבר לחיי נצח. כך הדתות המערביות מבטיחות נצחיות בשמים וכך הדתות המזרחיות המספקות הדרכה מתאימה בנוגע למוות ולתהליך הלידה מחדש.
האדם הדתי אמון יותר לקבל את המוות כחלק אינטגרלי מחייו. אם נגזר עליו למות הרי שזו "הוראה" ממעל והוא אינו יכול לשנותה וגם אינו רוצה לשנותה שהרי לדידו היא נמצאת בהרמוניה עם כל הסובב וזה רצון האל.
אבל זו אינה התמונה הבלעדית בתחום האמונה הדתית. אם האדם גורס שעלול להיות עונש כלשהו בחיים שלאחר המוות, ובמיוחד אם הוא סבור כי הוא עצמו חטא ולא מסוגל להשתנות אזי שהפחד מן המוות ילך ויגבר במיוחד בשעותיו האחרונות.
יתרה מכך, התפיסה הרעיונית של המוות כרצון האל מקובלת על האדם הדתי כשהוא בריא או שמחלתו עדיין אינה סופנית. לא פעם כשברור שסופו קרב אזי שהאמונה מתמוטטת כבניין קלפים (2002, Cicirelli). אבל, ישנם גם מאמינים לא מעטים שתוכם כברם והם מחזיקים באמונתם כי זה רצון האל עד הסוף.
מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת התפרסמו עדויות של אנשים שמתו מוות קליני וחזרו להכרה ולפיהן, הם חוו חוויה נהדרת בזמן המוות, חשו בעזיבת הגוף הפיסי וריחפו מעל לחדר וראו את המתרחש, מצאו את עצמם עוברים במנהרה או בתעלה וחזו באור שמימי זוהר שכמעט נכנסו לתוכו ואז שבו לחיים.
מקובלים מסבירים כי מעבר למציאות הפיזית המתגלה בחמשת החושים הרגילים, אכן קיימת מציאות רחבה ומופלאה לאין שיעור ובה פועלים כוחות עליונים המפתחים ומנהיגים את עולמנו. אלא שכדי לגלות את המציאות הזו עלינו לפעול עם כלי רוחני המכונה "נשמה". לפיכך במוות, כאשר חמשת החושים נעלמים, המציאות העליונה מתגלית לנשמה המשתחררת מן הגוף והיא חווה חוויות נהדרות שהדמיון לא יכול להכיל.
המתנגדים לתיאורים מעין אלה מסבירים את הדברים באופן פיזיולוגי ברור. למשל מחסור בחמצן שהוא הגורם המרכזי למות המוח גורם לצלילות פנימית יוצאת דופן, לתחושות כביכול מיסטיות ולחוויית יציאה מן הגוף. תופעת המנהרה יכולה להיווצר ע"י פעילות נירולוגית חריגה בקליפת המוח ראייתי, כתוצאה (בד"כ, אך לא בהכרח) ממחסור בחמצן. תאי העצב באזור זה "יורים" באופן אקראי לכל עבר וכך נוצרת אשליה של תנועה והתקרבות אל "האור שבקצה המנהרה."
לדעת החוקרים, רוב הזמן מודל המציאות שלנו נשען על הקלט החושי ונמצא בהתאמה טובה למציאות החיצונית. כאשר המידע החושי נפגע באופן כזה או אחר (למשל בעקבות שימוש בסמים, בזמן מדיטציה או עקב מחסור בחמצן), המוח עשוי לאמץ, מבלי שאנו נהיה מודעים לכך, מודל מציאות שמבוסס על נתונים פנימיים כזיכרון, דמיון וציפיות.
אני משאיר לקורא או קוראת להחליט איזו השערה או תיאוריה נכונה ומתאימה עבורו.
המתת חסד (Euthanasia)
הדפוס האינדיבידואלי של ההכרה בזכות המימוש העצמי שרווח בחברה המערבית מתחילת המאה העשרים וממשיך כיום, מדגיש את אפשרותו של כל אחד לקבלת החלטות אישיות כמעט בכל נושא. מכאן נובעת התביעה למימוש זכותו של האדם להחליט על סיום חייו במידה ורצונו בכך. התנועות המצדדות בכך מבקשות גישה הומניסטית יותר המתירה זאת לחולים ומתירה להם להחליט על אופן ומועד מותם כאשר סיכויי ההחלמה אפסיים.
בסקר מקיף שנערך לפני מספר שנים תמכו רוב המשתתפים ברעיון של המתת חסד (2007 ,.Wilson et.al). אותם חוקרים כתבו כי הרצון לסיים את החיים במודעות נובע ממשבר אישי חריף או ממצב רפואי אקוטי זמני או שהוא בלתי ניתן לפתרון. אע"פ כן ישנם אנשים שמבטאים בצורה ברורה כי נמאס להם והם רוצים "להחזיר את המזוודות," או "לעבור לעולם שכולו טוב," או שמגדירים את הדברים בצורה ישירה ללא כחל וסרק.
יחד עם זאת קיימים כוחות התומכים בהמשכיות החיים וקדושתם ללא קשר למצבו של האדם. יש המצדדים באמונה הדתית לפיה יש ערך ויש תפקיד לסבל שעובר על האדם ואיננו יכולים להבין זאת. לכן החשת המוות אינה דבר שעל אדם כלשהו להחליט אלא יש להשאיר זאת לכוח עליון.
מצד שני, מדע הרפואה פועל וסבור שדרך מחקר אמפירי וטכנולוגיה חדשנית ניתן לנטרל את הקשיים הבריאותיים של כל חולה בכל גיל ובכל עת. לפיכך אין תועלת בסיום חיים מלאכותי שכן הבעיה הספציפית יכולה להיפטר בעתיד או תוך זמן קצר ואין להחיש את הקץ.
לדאבון הלב, אין לנו היום עקרונות ברורים מתי לסיים חיים ומתי להיאבק עוד ע"מ להציל את החולה הסופני. ההחלטות בנושא אינן אובייקטיביות בסופו של דבר אלא תלויות ברגשותיהם של הנוגעים בדבר. החולה עצמו, בני משפחה, יועצים למיניהם המקיפים אותו. מאבק עקשני כנגד בקשתו של החולה או של בני משפחתו לשים קץ לסבל עלול להביא לתחושות קשות של תסכול ומרירות כפי שהזכרנו. הכאב הפיסי מהווה גורם מרכזי לסבל שסובלים הנוטים למות. אבל קיימים גם הכאב הפסיכולוגי והכאב החברתי, אבדן הכבוד, הבושה מן התלות וחוסר ישע, פחד להתפרק ואבדן קבוצת ההתייחסות החברתית (המשפחה בד"כ).
כל אלה מביאים את הנוטה למות להרהורים על סיום חייו טרם קיצם הטבעי. חשוב לציין, שישנם גם אלו הרומזים כי ברצונם למות מיד אך זו בעצם זעקה לעזרה ולא שהם רוצים בכך באמת. הם סבורים כי רק ע"י דרישה זו יוכלו לזעזע את המערכת הסובבת אותם כדי שיטפלו בהם ביתר ברצינות או שימצאו תרופות יעילות יותר למצבם וכיו"ב. מצבם הנפשי המעורער אינו מאפשר להם לעכל כי המשפחה והרופאים עושים את כל שיש לאל ידם לעשות. אבל הם סבורים שניתן לעשות הרבה יותר.
אין ספק שהנוטים למות המבקשים המתת חסד יפיקו תועלת רבה מהתערבות פסיכולוגית של אנשי מקצוע מיומנים. העזרה לנוטה למות ולבני משפחתו להתכונן למוות יכולה להיות מכרעת בשלב כזה. חשוב להבדיל בין אלו שרוצים למות באמת לבין הזועקים לעזרה, ולא תמיד ניתן להבחין בבירור בין השניים. חשוב להסביר לחולה כי אינו חייב בהכרח לקבל את מותו בברכה ואינו חייב לקבל שזה רצון האל. קבלה כזו די נדירה למעשה ואנשים הנוטים למות סבורים לעתים שהפחד מן הסוף, אי ההסכמה והצער הרב שאופף אותם מתוך תחושה שהם מאבדים את הכול יוצר רגש אשמה רב. כל אלו הם רק מעט מן התחושות שעולות לקראת הסוף ויועצים מנוסים יכולים להקל מאד במקרים כאלה.
לא רק אנשי מקצוע אלא גם ידידים ואנשים מקרב המשפחה שחשים כי יש להם קשר ויכולת על האדם הנוטה למות יכולים לסייע לו או לה לעבור את המסע בצורה הרבה יותר נוחה.
במידה ולתמונה נכנס מטפל מיומן לתמונה עליו להבהיר למשפחה, לחולה ולעתים גם לשתף את הצוות הרפואי שהמאבק המתמשך במוות והשלב הסופי המתקרב חייב להיעשות בכבוד ובאצילות, בשמירה על ערך העצמי של הנוטה למות ובהתנהגות הולמת בוגרת ומבינה של משפחתו.
חשוב מאד לזכור כי העובד הסוציאלי או הפסיכולוג או כל מטפל אחר שקשור לאדם הספציפי כולל הרופא המטפל צריך להבהיר לעצמו ולנוטה למות ולמשפחתו, עם כל הצער שבדבר, שהחלטה בעניין כזה אינה בתחום התמחותו. הוא אינו צריך להכריע אם המתת החסד לגיטימית או לא. זו החלטה מכרעת שרק החולה יכול לממש בפועל ואין הוא יכול להתערב בכך כלל, קל וחומר שאין הוא יכול לסייע לנוטה למות למצוא באופן מעשי את הדרך המתאימה לביצוע.
ביבליוגרפיה:
.Christakis, N. A. et al. (2006). Mortality After Hospitalization of a Spouse. New England Journal of Medicine; 354, 7, 719-723 Cicirelli,V. G. (2002). Older adults’ views on death. New York: Springer Publishing Company. Kübler-Ross, E. (1975). Death the final stage of growth. New York: Simon & Schuster. Kübler-Ross, E. (1969). On death and dying. New York: Macmillan. Rando, T. (2014). Traumatic bereavement: A practitioner’s guide. New York, NY: Guilford Press. Rinpoche,. (1993). The tibetian book of living and dying, Harper Collins publishers, N.Y Sedikides, C. and Wildschut, T. (2018). Finding Meaning in Nostalgia. Review of General Psychology. American Psychological Association, 22, 1, 48–61. Wilson, K. G., Chochinov, H. M., McPherson, C. J., LeMay, K., Allard, P., Chary, S., Fainsinger, R. L. (2007). Suffering with advanced cancer. Journal of Clinical Oncology, 25, 1691–16
"המוות מופיע בהרבה צורות, אך אף פעם אינו רומנטי. הוא לא מרשים ולא אלגנטי. למעשה,
המוות מסריח – תרתי משמע! הוא גם דביק, מזופת ובד"כ מכוער" (Rando (2014.
פתיחה
המוות היה הווה ותמיד יהיה עמנו. זהו חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי וע"כ מעסיק אותנו כל כך. תמיד הרהרו בני האדם במוות וחיפשו תשובות למסתורין שבו. העיסוק בו מביא ליצירתיות בהגות הדתית והפילוסופית, באמנות הציור, במוזיקה, בספרות, בשירה ובאמניות אחרות. נוכחותו בחיינו תרמה להתפתחות המדעים ולהתפתחות המוסרית.
אמנם בד"כ אין חושבים עליו במודע בחיי היומיום אך הוא מקנן ברקע כתכנת בסיס קבועה. זו תוכנה המהבהבת חלושות בקצה התחתון של המסך ואינה מטרידה במיוחד. בנסיבות מסוימות ובגיל מסוים היא מתחילה לתפוס מקום מרכזי יותר ועולה בהדרגה למרכז הבמה עד שלבסוף ממלאת את המסך כולו.
מאחר וגלום בנו אינסטינקט בסיסי לשימור עצמי אנו מנסים להתגונן מן המוות ככל שנוכל. איננו דואגים או חוששים ממנו במהלך הרגיל של החיים, אחרת לא נוכל לתפקד בצורה יעילה. אך הוא תמיד מתלווה בקצה זווית בעצמה כזו או אחרת וממתין ל"תורו".
בתרבות המודרנית-מערבית ישנם אנשים המתכחשים למוות או יראים ממנו. אצל המתכחשים כל דיבור על המוות נחשב "אובססיה" או מיותר ולא נחוץ. היראים ממנו מאמינים שעצם הדיבור עליו או על מחלות המקרבות אותו מסוכן ואולי מזמין את המוות ולכן נמנעים מלפרט. אחרים שאננים כביכול לעובדת המוות. אין צורך להרהר בו, אם יבוא זה יהיה קל ופשוט עבורם וחבל על השקעת מחשבות בנושא. הם סבורים שכולם מתים בסוף וזה עניין טבעי שיסתדר מאליו ללא מאמץ מצדם.
נראה שדרכים אלו מיועדות כולן להכחשת הפחד בצורה שטחית ולא יעילה שכן כאשר מגיעה שעתו אותו של אדם להתמודד ישירות עם הידיעה שימות בקרוב כל התיאוריות השקריות שבנה לעצמו מתמוטטות והוא נאלץ להתמודד חשוף לגמרי מול המצב החדש.
במרוצת השנים האחרונות התפרסמו מחקרים רבים בנושא המוות. עיקר הדגש הושם על תהליך ההסתגלות למוות, תופעות אופייניות למוות, אבל ושכול, תמיכת המשפחה בחולה הגוסס, שיתופי פעולה בין הצוות הרפואי והמשה וכיו"ב.
מאמר זה מסכם ככל האפשר את הנושאים השונים הקשורים למוות שלדעתי יש צורך לדעת. במסגרת עבודתי המעשית כפסיכולוג קליני אני נתקל לא אחת במטופלים הנמצאים במצב סופני או בבני משפחה של אנשים כאלה.
חלק מן האנשים מקבלים את עובדת המוות המתקרב או שכבר התרחש ומתפקדים היטב יחסית במצב הבלתי מחמיא הזה. חלק מהאנשים "נלחמים" במוות בכל כוחם, מתקשים להתמודד עמו ומזיקים לעצמם וליקיריהם. לאלה בעיקר מיועד מאמר זה כדי שיבינו עם מה בדיוק הם מתמודדים ואולי יצליחו לשפר מעט את התייחסותם למצב שנכפה עליהם.
מספר נתונים סטטיסטיים
בשנת 2013 נפטרו בישראל כ-41,000 תושבים, שהם חצי אחוז מאוכלוסיית ישראל לאותה שנה. בשנת 2015 מספר הפטירות השנתי הגיע ל-45,000 תושבים. ז.א שבאומדן רחב נפטרים בכל שנה 50-40 אלף בני אדם, כמות לא מבוטלת לכל הדעות. כ-50% מהנפטרים הם זכרים ו-50% נקבות. בממוצע, ארבעה מתוך חמישה אנשים בישראל חיים לפחות עד גיל 65 ושני שליש מהאוכלוסייה חיים לפחות עד גיל 76. הגורמים להבדלים הללו נעוצים בתוחלת החיים על רקע מגדר, מעמד חברתי-כלכלי, מוצא אתני ואורח חיים. כך, בממוצע נשים חיות יותר מגברים, יהודים חיים יותר מערבים, עשירים חיים יותר מעניים.
גורמי הסיכון שבאורח החיים הם, עישון סיגריות ומוצרי טבק אחרים, תזונה, פעילות גופנית, חשיפה לזיהום אוויר, השמנה ומתח נפשי. איכות הטיפול הרפואי משפיעה אף היא על תוחלת החיים בדומה לרפואה מונעת.
כיום בארץ, שיעור כלל הפטירות ביחס לגיל נמוך בהשוואה למרבית ארצות אירופה וארה"ב. בשנת 2014 ,השיעור בישראל היה 875 ל-100,000 נפש והוא גבוה יותר מאשר בצרפת (813) , בשוויץ (823) ובספרד (829). אבל ב-17 מדינות נוספות בעולם המערבי נמצאו שיעורים גבוהים יותר של תמותה בהשוואה לישראל.
לגבי פטירות גברים, ישראל מדורגת במקום השני הנמוך ביותר 1190 ל-100,000 נפש ורק בשוויץ נרשם שיעור נמוך יותר (996). בקרב נשים ישראל אנו מדורגים במקום השביעי הנמוך באירופה (760) לעומת שיעור נמוך יותר בין היתר בצרפת, ספרד, איטליה, שווייץ, לוקסמבורג.
בהשוואה למדינות אירופה (נכון לשנת 2017 ), שיעורי התמותה מסרטן, מחלות לב ומחלות כלי דם במוח בישראל נמוכים יותר. אבל שיעור התמותה מסוכרת וממחלות זיהומיות בישראל גבוה יותר ורק בטורקיה ובמקסיקו השיעור גבוה מאשר אצלנו.
סיבת המוות הראשונה בישראל היא סרטן והסיבה השנייה היא מחלות לב, בדומה לארצות אירופה וקנדה. תמותה ממחלות כלי דם במוח מדורגת שלישית, גם כמו בדומה למדינות אירופה. לעומת זאת, סוכרת שמדורגת במקום הרביעי ומחלות זיהומיות במקום החמישי נמוכות הרבה יותר באירופה מאשר אצלנו.
שיעור הפטירות ביחס לגיל נמוך בישראל מאשר בארה"ב ובמרבית מדינות אירופה כתוצאה ממחלת הסרטן, מחלות לב וכבד, אלצהיימר, תאונות, התאבדות ומחלות כלי דם במוח. לעומת זאת, השיעור בישראל גבוה פי 7 כתוצאה מאלח דם (ספסיס - הרעלת דם זיהומית) , סוכרת פי 5 ,מחלות כליה פי 7 ויתר לחץ דם פי 9.
המודעות למוות
היכולת למודעות עצמית הנה אחת התכונות האנושיות המופלאות ביותר. תכונה זו מבחינה בינינו לבין בעלי החיים אך גם גובה את מחיר ההכרה במותנו הצפוי, מה שכנראה אין אצלם.
משחר ההיסטוריה היה האדם מודע למותו הצפוי, למות אנשים אחרים, צעירים כזקנים, בני משפחה ואחרים, קרובים כרחוקים. החשש מן המוות מתגלה באנשים מסוימים באופן עקיף - חוסר מנוחה, ערפול וסימפטום פסיכולוגי כלשהו. אנשים אחרים חוששים מן המוות בצורה גלויה וישירה המגיעה עד לחושת פניקה מאפשרות המוות הצפוי אף שבד"כ אין סבירות נסיבתית שהוא "בסביבה". המחשבות הטורדניות על המוות מעוררות תחושת חוסר אונים ואבדן שליטה. לכן אנו מעדיפים לא להיות מודעים לו כבר מן הילדות ועד לשלב מאוחר בבגרותנו.
האדם בעל מיומנות להשתמש במודעותו ובדמיונו כדי לסרוק את חייו, את סופו ואת מה שביניהם. הוא מונע מעצמו את החרדה שמודעות כזו עלולה לגרום לו ע"י התעלמות מסוימת מן המוות. יכולת זו משמשת עבורו גורם חיובי ומחזק ומאפשרת לו להמשיך בחייו בשמחה ובזרימה טבעית, מבלי להכחיש את הסוף שנמצא שם אך גם מבלי לייחס לכך חשיבות מיוחדת כשאין צורך בכך.
ההתייחסות הנכונה למוות אצל אנשים קשישים מושפעת מחייהם וכיצד הם מסכמים כל מה שקרה להם עד כה. נציג כאן את התמונה המפורסמת של יאנוס:
פנים כפולות. צד שמאל מישיר מבט אל העבר ואל המוות הקרב, בעוד צד
ימין מביט לקראת העתיד. שתי הפנים מתבוננים בשלווה ובעוז אל מה
שממתין להם ואשר אינם יודעים מהו אך נראה שהם מוכנים לקראתו.
ההבעה הדומה שעל פניהם והדמיון הרב ביניהם מעלים את הסברה כי
ההתמודדות עם המוות והחיים דומה. כשם שפעלת בצעירותך ובחייך
כך יהיה מול פני המוות .
מדוע קשה לנו לקבל את המוות?
המוות מעורר חרדה מאחר והוא חותם סופית את דרכנו להשלמת מטרות חיינו. הוא גודע את הקשר בינינו לבין אנשים שאנו אוהבים ומעורר תהיות בקשר למה שקורה לאחר המוות, יש המשכיות אין המשכיות? הכול נשאר ללא תשובה. הוא גם אינו מוכר לנו למרות שמתרחש ללא הרף. כמעט ואיננו רואים אותו או נתקלים בו ישירות בחיי היומיום.
אנו מעדיפים להעלים את התופעה, להסוות אותה ואח"כ להמשיך כרגיל. אנחנו מרגילים את ילדינו שלא להיחשף למוות וסבורים שכך אנו מגנים עליהם. המוות הופך לטאבו שאסור לדבר עליו ולהכיר אותו ישירות. כך יוצרים בדור הבוגר והצעיר פחד הולך ומתעצם, כשם שעשו הורינו וכשם שעשו הוריהם עמם.
בחברתנו רוב מקרי המוות מתרחשים במחלקות שונות בבתי החולים. כל מקרה של מוות מהווה בעצם כישלון למערכת הרפואית שהיא מערכת ניטרלית, לא אישית, המודדת את עצמה במושגי הצלחה או וממשיכה הלאה. כאשר נקבע המוות, מכסים את הגופה ומעבירים אותה בחצי הסתר למכון הפתולוגי או לקירור. סביר להניח כי הממסד הרפואי יסביר זאת בכך שיש למנוע זיהום אפשרי, למנוע היתקלות חולים אחרים בגווייה, לאפשר למשפחת הנפטר להתכונן לקבורה וכיו"ב.
אמנם אצל רבים ישנה הבנה כי בסופו של דבר איננו יכולים לשנות מה שקורה, איננו יכולים לחיות חיים אחרים מכפי שחיינו ואיננו יכולים "לרמות" את המוות דרך כושר גופני, תרופות ואורח חיים בריא. איננו יכולים לעזור לקרובים הנוטים למות ואיננו יכולים לשנות את עובדת מותנו שלנו. אבל גם אנשים לא מעטים סבורים שניתן להאריך את החיים בדרכים שונות חלקן נכונות וחלקן אינן כאלה.
במידה ואנו סבורים כי הצלחנו בחיינו, התמודדנו עם חולשותינו ותיקנו את כל הדרוש תיקון הרי שאנו מקלים ומפחיתים את הפחד מהמוות. במידה וחיינו היו מלאי צער ולא הצלחנו לשנות או למלא אחר שאיפותינו הרי שיכול להתעורר ייאוש ודיכאון לקראת הסוף.
כך קורה לעתים שמגיע רגע בו מבשרים לאדם (במידה ומבשרים לו) כי לא ניתן לרפא אותו יותר והוא עתיד למות. אנשים מגיבים לכך באופן שונה - יש המגיבים למוות הצפוי ולכאב הנפשי המתלווה אליו בכעס, דיכאון ותחושת אשמה. בהדרגה הם מסתגלים למצב ונעשים רגועים עד לרגע האחרון. אחרים אינם מסוגלים להתמודד עם הידיעה הכואבת הזו ונשארים עם אותן תחושות קשות ואינם מסוגלים להקשיב לאלו שמנסים לתמוך בהם.
חשוב לדעת כי המוות אינו אורב לנו בפינה. אין הוא מפלצת שממתינה לנו ואם לא נשים לב היא תתקוף ותתענג על טרפה. המוות מהווה חלק מתהליך החיים. הוא לא ממתין לנו. הוא אינו יצור חי ואינו השטן. המוות אינו אלא תוצאה פיזיולוגית הכרחית וטבעית של הידלדלות הגוף בזקנה, כאשר בא בעתו. והוא יכול להיות תולדה הכרחית של נזק פתאומי שלא בעתו (תאונה, מלחמה, מחלות זיהומיות וכד').
למה הדבר דומה? משל לאדם הגר בביתו (גופו) כל חייו. מגיע הרגע שביתו מתיישן, הביוב נסתם (מערכת העיכול), הקירות מתפוררים (אלצהיימר, טרשת) וכן הלאה. למעשה, אף אחד לא דורש ממנו לעזוב את ביתו אבל משום התהוות מצב פיסי בלתי הפיך (דהיינו, לא ניתן יותר לרפא את הגוף) מתמוטט הבית (מוות). אמנם ישנן שמועות שבמידה ויצא מביתו החרב ברצון ובשקט יזכה לווילה במקום אחר (עולם הבא), אך הדבר לא ברור וישנה סבירות שאפשרות זו שקרית לחלוטין.
אין לך דבר יותר קשה ממצב שכזה אבל המצב הזה נוצר בין שנרצה או לא, בין שאנו מודעים לו ובין שלא. עלינו לקבל זאת כחלק מן החיים ולמעשה כל מה שאנחנו עוברים בימי חיינו מכין אותנו לרגע המוות.
חרדת המוות
המוות משמש מוקד לפחד, חרדה ומתח עבור כל בני האדם ומגוון התגובות לנוכחותו בחיינו שונה מאחד לשני. אפילו במחקר המדעי החוקרים חלוקים בדעה האם הפחד מן המוות הנו רגש בעל נופך פתולוגי או שזו תחושה נורמלית וטבעית.
עם זאת, כל החוקרים בתחום מסכימים שבמסגרת החרדה מן המוות נכללים מספר מרכיבים ולא רק רכיב בודד של פחד מן המוות עצמו. כך נכללים בו משתנים כמו חשש עז מן המוות האישי, חשש ממות אחרים, המחשבות מה קורה לאחר המוות, החשש שלאחר מותך תשכח כליל והחשש מתהליך הגסיסה שיכול להיות ממושך או כואב.
המוות מעסיק אנשים מבוגרים כמו אנשים צעירים. יחד עם זאת המחקרים בנושא מבלבלים. מצד אחד נמצא שהחרדה מן המוות מתמעטת עם הגיל ומצד ישנם מחקרים אשר מצאו כי חרדת המוות גוברת עם הגיל. נמצא גם שהפחד באנשים זקנים מתמקד יותר בחשש מתהליך גסיסה ממושך וכואב או מנטישת יקיריהם בהתקרב המוות.
בכל המקרים הללו מצטברת חרדה רבה שיכולה לגלוש לפסימיות רבה, דיכאון, אבדן תיאבון, תחלואה הולכת וגוברת ואפילו ניסיונות התאבדות. קשישים לא מעטים מדווחים שהם חוששים מהיעלמותם מן המפה ומהחיים. אחרים חוששים כי בשל יעילות הטיפול הרפואי והארכת החיים המלאכותית, המוות יבוא עליהם בצורה אטית ארוכה ומייסרת ויגרום לכך שלמשפחה ולחברים יימאס מהם בשל התהליך הממושך ואז יתכחשו לקיומם או יזנחו אותם.
בספר המתים והחיים הטיבטי כותב המחבר (1993 ,סוגיאל רינפוצ'ה) כי האדם הנוטה למות זקוק להרגשה שאוהבים אותו ללא תנאי ואין יותר ציפיות ממנו. הקרובים לו אינם חייבים להיות מומחים במשהו אלא פתוחים ישרים ואוהבים.
כדי להגיע למצב כזה, הוא מוסיף, עלינו לבצע בפגישה עמו שני תרגילי מחשבה: התרגיל הראשון הוא לזכור שהנוטה למות היה אדם בדיוק כמונו, עם רגשות וצרכים דומים, עם רצון לנוע ולחיות ועם פחד מן הלא נודע כמונו. התרגיל השני הוא לדמיין שאנו נמצאים במקומו על ערש דווי ואז לשאול את עצמנו מה אנחנו צריכים באמת כעת? מה נרצה מקרובי משפחה או מחבר העומד מולנו.
הנוטים למות אינם רוצים שיתייחסו אליהם כאל חולים או כאל יצורים מפחידים, "גוויות בפוטנציה." הם נכספים לחיבוק, למגע ממשי בגופם, למילה טובה ומנחמת, לעיסוי קל, לתמיכה והבנה למה שהם עוברים כעת. קרובי המשפחה ידידים ומטפלים בקשישים הנמצאים כבר במצב סופני חייבים לזכור זאת ולנסות ככל האפשר לא לחשוש ולא להתרחק בשאט נפש מוסווית בהתעניינות כביכול.
תרומה מעשית ועניינית לאדם הנוטה למות היא חסד שאין דומה לו ומי שמסוגל ורוצה לתמוך ולסייע זוכה לתחושת ערך פנימית שאין שווה לה. לא אחת אנו שומעים על בנים ובנות המתנכרים להוריהם הקשישים והחלשים ומשאירים אותם בבתי אבות או במקומות מוזנחים ומבקרים לעתים רחוקות ביותר, רק כדי לצאת ידי חובה.
אבל תמיד ישנם בני משפחה אוהבים ומסורים, המקריבים ממש את חייהם הפרטיים במטרה לעזור ולדאוג. משתדלים לפתור את כל הבעיות הקשורות למצב העגום ככל האפשר. מגיעים מדי יום או שבוע ועושים הכול לרווחת ההורים הקשישים, חסרי הישע.
שינויים בהתייחסות אל הקשיש ואל הנוטה למות
נוסטלגיה
אחת מן הדרכים היעילות לאנשים מבוגרים להישמר מעיסוק יתר בזמניות חייהם הוא דווקא העיסוק בנוסטלגיה. מגוון הזיכרונות הנוסטלגיים נותן משמעות לחייהם של אנשים אלו ומפחית מאימת הכיליון. זיכרונות אלו הם כמו תבלין מעורר ומעודד כשהם נופלים לעצב ולמרירות משום הזקנה המתגברת.
מחקר בנושא הראה כי אנשים שהרבו להיזכר בעברם הייתה משמעות יותר חיובית לחייהם כאנשים קשישים מאשר לקבוצת הביקורת (2018 ,Sedikides and Wildschut).
הנוסטלגיה מניעה את התקשורת עם אחרים ובעיקר מעודדת את הרצף התקשורתי של האדם בתוך עצמו. היא משפיעה על ההכרה לברר מהי משמעות החיים של כל אחד ומגינה מפני מחשבות אודות מוות ועל החרדה מפניו. עוד נמצא כי העיסוק .בנוסטלגיה מפחית מן הלחץ והמתח הפנימי ומביא את האדם למצוא דרכים חדשות או נושנות להימלט מן השעמום.
מכאן שעלינו לקבל באהבה ובחמלה את הסיפורים שקשישים וקשישות נוהגים לספר. לאפשר להם להיזכר מה היה פעם, לחוות את הדברים שוב ושוב וליהנות מזיכרונותיהם הטובים ולהתמודד עם זיכרונות לא חביבים. עלינו לתת להם לספר את סיפוריהם גם אם הם "מתקנים" את העבר וגם אם הם מספרים משהו שמעולם לא שמעתם ואינכם בטוחים אם בכלל אירע. יש להבין כי כך יכול הקשיש לארגן את עולמו הפנימי באופן המתקבל על דעתו. כך הוא מרגיע את נפשו ונותן לו כוח ואנרגיה להתמודד עם פרק הזמן שעדיין נותר לו.
אגירת חפצים
בדומה לנוסטלגיה קשישים רבים נוטים לעיסוק יתר בכל מה שניזוק, נשבר או נעלם מביתם. הם הופכים להיות פסימיים וחששנים לגבי חיטוט בדבריהם האישיים. מעדיפים שלא יזרקו דבר מחפציהם ונזכרים בדברים שהיו להם פעם ונעלמו.
חיכוכים עם בני משפחה יכולים להיות בעניין זה. הילדים הבוגרים למשל סבורים שניתן בקלות לזרוק מגהץ ישן או שמיכה מחוררת אך הקשיש או הקשישה מסרבים לשמוע את ההסברים וכועסים מאד אם מפרים את דעתם.
חשוב להבין שהקשיש מתייחס לחפצים הישנים כמו היו יצורים אנושיים. אם ברצונכם לזרוק דבר שאבד עליו הכלח מדוע שלא תזרקו אותו, את הקשיש? הרי גם עליו עבר הכלח. לכן הוא מתקומם ודורש להשאיר את המצב כפי שהוא ולא לשנות דבר. הבנת הרעיון יכולה להיטיב את הקשר בין בני המשפחה והקשיש או הנוטה למות, והרוגז על אי היעילות בהתנהגותו תתפוגג מעט.
"עד שהמוות יפריד בינינו"
זהו משפט שבגיל צעיר מצביע על מחויבות הזוג הצעיר האחד לשני. המוות נתפס כמשהו מרוחק והם ממוקדים ביצירת המשפחה החדשה ובניית חיים טובים ושלמים. בשלב זה האופטימיות שלהם גבוהה ודאגות הקשורות בסוף חיים מרוכזות יותר בחיי הוריהם ולא בחייהם. בחלוף השנים, כאשר יוצאים לפנסיה או כאשר מתפתחות מחלות הם נתקלים יותר במות אנשים קרובים ואפילו בני הזוג. אנשים מתחילים להרהר במותם הבלתי נמנע, ולעתים מעדיפים לשכוח לתקופת מה ואז שוב עולה המחשבה להכרה כדי להיעלם שוב.
לא אחת אנו שומעים על בני הזוג הנותרים אשר נפטרים "מלב שבור" זמן קצר לאחר מות יקיריהם. שמועה זו זכתה אף לתקוף מחקרי ונמצא כי בריאותם של יותר מ- 20% בני הזוג של חולים בני 65 ומעלה המאושפזים בבי"ח הורעה לנוכח מחלת יקיריהם (2006 ,.Christakis et. al). מצב בני הזוג הלא מאושפזים קריטי במיוחד בחודש הראשון של האשפוז. בהמשך נראה כי מתחיל תהליך של הסתגלות ורמת הסיכון פוחתת. רמת הסיכון תלויה גם בסוג המחלה שבן הזוג המאושפז סובל ממנה. ככל שהמחלה בלתי הפיכה ולא ניתן להחלים ממנה אזי שהדבר משפיע יותר על בן הזוג ויכול לגרום להחמרה בריאותית אצלו עד למוות. לעתים שבר באגן או תופעות פסיכיאטריות גרועות כמעט כמו מות בן הזוג המאושפז. גם ההוצאות הכספיות, .הפרקטיות והחסך הרגשי עלולות להוסיף להתדרדרות זו.
מכאן נובע שהמשפחה, חברים וגם הסגל המקצועי חייבים להתייחס לא רק לחולה המאושפז אלא גם לבן הזוג הקרוב. שניהם נמצאים בסיכון גבוה, גם אם כביכול מתפקדים היטב ומנסים לעזור כמיטב יכולתם. אבל כאשר הם לבדם בביתם, בעיקר בלילה, מחשבות לא רצויות וייאוש עלולים להתעורר באופן שעלול להשפיע על בריאותם. החודש הראשון כאמור הוא המכריע ביותר ויש להיערך ככל האפשר לכך, אך גם לאחר מכן אין להזניח את בן הזוג כאילו לא קרה דבר.
ענווה
מוגדרת כיכולת לראות את עצמך בפרספקטיבה נכונה – נחשבת הן במסורות הדתיות והן בפילוסופיה החילונית כתכונה שיש לשאוף אליה ולחזק אותה. נמצא כי גם הענווה יכולה לשמש מחסום מפני חרדת המוות. היא מסייעת לאדם לראות את מגבלותיו ולקבלן וכך להיות פחות פגיע לאיומים השונים שהמציאות מציבה בפניו והמוות הוא כנראה האיום המרתיע ביותר.
במידה והאדם צנוע וענו הרי שקבלת עובדת המוות טבעית יותר. במידה והאדם תופס עצמו כבעל חשיבות יתר, בין נכונה ובין שבלתי מציאותית, אזי הקונפליקט בין מי שהוא חושב שהוא צריך להיות (בריא וחזק) לבין מה שהוא כעת באמת (חולה וחלש) מכניס אותו לקונפליקט פנימי עצום ממנו ומגביר את חרדת המוות שלו.
מובן שהאדם הקשיש והנוטה למות אינו מסוגל כעת לעבוד על מידותיו ואל לנו גם לדרוש ממנו לפתח את אישיותו בשעה זו. אם לא עשה זאת עד כה כל מה שהשיג בחייו עומד לו בשלב זה לטובתו או שלא לטובתו ועלינו רק לתמוך לקבל ולסייע לו כפי שהוא.
'
דרכי סיוע יעילות לנוטים למות
חלוצת המחקר והסיוע לחולים הנוטים למות במאה העשרים הייתה אליזבט קובלר-רוס (1975, 1969 ,Kübler- Ross). רופאה וחוקרת זו הציגה מספר גורמים עיקריים מהם ניתן לחזות כיצד יכול הנוטה למות להסתגל ככל האפשר למצבו:
1. מידת הסבל שהאדם חש כאשר המוות מתקרב - ככל שסבלו גדול יותר כך הוא מתקשה יותר להסתגל למצבו.
2. היכרות עם אדם שהיה במצבו – קשר קודם עם אדם שקיבל את המוות בשלווה מהווה תמריץ חיובי להסתגלותו היום.
3. הנטייה הדתית – במידה והנטייה עמוקה ואמתית ולא רק מן השפה ולחוץ אזי שהיא מקלה על ההסתגלות למצב.
4. איכות הקשר המשפחתי – אם הנוטה למות חש שאוהבים אותו והוא אינו נטל עליהם אזי שהדבר מקל עליו מאד.
5 . רמת ההשכלה – נראה שזו קשורה יותר דווקא לביטחון הכלכלי שיש לאדם המייחל שמשפחתו לא תסבול מבחינה פיננסית לאחר מותו.
תחושת ביטחון זו מקלה עליו לקבל את מצבו . היא גם מאופיינת ב-5 שלבים בתהליך הגסיסה עד שהאדם מגיע להשלמה עם המוות:
1. הכחשה 2. כעס 3. מיקוח 4. דיכאון 5. השלמה.
מובן שלא כולם עוברים את כל השלבים ואף לא בסדר המוצע. חלק לא מבוטל מן הנוטים למות אינם מגיעים כלל להשלמה אלא נפטרים בשלב קודם כלשהו.
בתקופת החיים האחרונה האדם הנוטה למות יכול להתכחש למצבו ולומר לעצמו שהוא יצא מזה למרות שכל הבדיקות מראות אחרת. אדם אחר מהרהר מדוע הגיע למצבו הנוכחי ואיזה ערך יש לו בכלל כעת. הוא מלא כעס מדוע נקטעים חייו בשעה זו ואינו מסוגל לקבל הסברים או השתתפות רגשית כלשהי מהקרובים לו.
במידה והוא מוצא תשובות מספקות בכוחות עצמו או בעזרת אחרים אותם הוא משתף בלבטיו אזי שהוא מסוגל למצוא שלווה מספקת לקבל את המצב ולמות בכבוד ובאצילות.
הנוטה למות יכול להיעזר באמונתו הדתית, הוא יכול להישען על בן או בת הזוג או קרובים אחרים. לקרוא חומר מתאים באינטרנט או בספרים שונים. לעתים הוא מוצא סעד וסיוע מחבר בצוות הרפואי העוטף אותו (רופא, עובדת סוציאלית, פסיכולוג, אח או אחות ואחרים ) שמסוגלים להבין אותו ולהתייחס אליו בכנות ובחמלה אך גם לשקול את יכולתו להתמודד בצורה ישירה עם האבחנה. יש כמובן חולים שעדיף לא לשתף אותם בכך וזו דרך יעילה יותר עבורם להתמודד עם מה שקורה.
הצוות הרפואי וקרובי משפחה צריכים להגיע להחלטה ברורה למי מתאימה דרך ישירה יותר ולמי אין צורך לפרט בעניין למרות שכמעט מחצית מן האנשים חשים את הסבל כאשר מחלותיהם גוברות באופן דרמטי במהלך השעות האחרונות של החיים. רוב האנשים מתמודדים בצורה טובה עם הסבל לאורך זמן. למרות סימפטומים קשים חולים רבים אינם משתמשים במילה "סבל" כדי לתאר את מיחושיהם. נראה שהם מונעים ע"י הרצון לשלוט על כאבם יותר מאשר להדחיק את הסבל שהם חשים כרגע. המשפחה יכולה להיות לעזר רב ע"י תמיכה רגשית חברתית ופיננסית קבועה לנוטה למות. ראשית, במוכנות לתת לו או לה לגור בבית ולא להישאר בביה"ח או במוסד כלשהו. לאכול אוכל מוכר ולישון במיטתו ללא הפרעות. המשפחה יכולה להמשיך בחייה הרגילים ולתת לו להביע דעתו במיוחד בהחלטות הנוגעות אליו (במידה והוא צלול מספיק). חשוב שהקרובים יראו לו או לה עד כמה הם קשורים אליו או אליה, עד כמה הם חשובים למשפחה באופן שהנוטה למות לא יחשוב שהוא נטל מיותר ויוסיף על עצמו גם רגש אשמה בשל כך.
"המוות הכי פחות גרוע"
אם נחשוב מעט לעומק על המשפט המוכר שאדם כלשהו מת באופן חלק ומהיר הרי שזה מהדהד קצת כפרדוקס. כי מהי "מיתת נשיקה" בחצות הליל אם לא שבץ מוחי או קריסה פתאומית של מערכות הגוף? כאשר באים בבוקר ומוצאים את גופת האהוב, אין אנו יכולים לשער מה היה לפני כן, האם עבר סבל ופחד עצום? האם ניסה בכל כוחו להזעיק עזרה ולא היה יכול? האם לא חש כלל מה קורה ומת רגוע ושלו כפי שברצוננו לחשוב?
הבקשה למות ללא סבל מיותר וללא סיבוכים בבוא היום משמעותית ומובנת יותר. כדי להביא לכך, כול הנוגעים בדבר כולל המשפחה, צריכים לנקוט באסטרטגיות מתאימות על מנת שהאדם יפגוש את מותו עם התנסויות שליליות פחותות ככל האפשר.
תמונתו המיתולוגית של יעקב אבינו השוכב על ערש דווי וזוכה לביקור השכינה זכורה וודאי לכולם. רוח הנבואה שורה עליו ומכוונת את ברכותיו ל-12 בניו. לאחר שסיים לברך הוא סב בשלווה על צדו ונפח נשמתו. אין ספק שזו תמונה מלאת הוד ומעוררת השראה. קשה לראות חולי אלצהיימר, פרקינסון או סרטן במצב אקוטי המסוגלים אפילו להתקרב לביצועים שכאלה, כאשר כל מה שהם מסוגלים בחירוק שיניים זה להתמקד בנשימתם הבאה.
עלינו אם כן להיות מציאותיים יותר, להפחית את האשליה אודות מוות אסתטי ונוח ולהתרחק מהונאה עצמית ברגע הגורלי ביותר בחיינו. ההבנה שעלינו לחפש את המוות הכי פחות גרוע מסייעת לנו להתמודד עם המתרחש באופן מציאותי ובשיתוף פעולה עם כל האנשים הקשורים לכך.
אסטרטגיה טובה היא הקשבה מלאה לכל אופציה אפשרית המקלה על מות האדם הספציפי. כך הצוות הרפואי צריך לכבד את מבוקשו של החולה לאוטונומיה בהחלטותיו ולספק לו מידע מלא על הסיכונים ועל התועלת לכל פעולה עתידית ולא רק אינפורמציה לגבי דחייה או קבלת פרוצדורה רפואית מומלצת.
לדוגמא - מקרה של חולה סרטן במעי הגס שעלול לגרום לחסימה או לדלקת חמורה. על החולה לדעת פרטים מלאים על האפשרויות הבאות: א. הסכמה לניתוח ואנטיביוטיקות. ב. נטילת אנטיביוטיקה ללא ניתוח מידי. ג. ניתוח ללא אנטיביוטיקה. ד. שום טיפול.
כך על הרופא להימנע מגישה פטרנליסטית בקשר להחלטות שאינם לרוחו. להימנע מהדגשת יתר של סיכונים הכרוכים באפשרויות האחרות שאינן על דעתו, והמעטה בתיאור הסיכונים בפרוצדורה שהוא סבור שמתאימה יותר. היכולת לכבד ולסייע לחולה להגיע להחלטה אוטונומית ולשמור על זכותו לשלוט בגורלו היא יכולת מכרעת עם כל חולה אבל כאן היא חשובה ביותר. היא מאפשרת לו להתמודד עם תהליך הגסיסה בצורה מכובדת ומתוך תחושה שגם הוא שותף להחלטה מה יקרה עמו.
ישנם כמובן חולים המעדיפים לשמוע את עצת הרופא או הצוות הרפואי לגבי התהליך ולציית לכל טיפול המוצע להם ע"י בעלי המקצוע. הם אינם רוצים לדעת על מחלתם דבר וסומכים על הרופא ללא סייג. במקרים אלו על הרופא לפעול למיטב שיקול דעתו ולהחליט ככל שאפשר על טיפול הכי פחות מכביד. חשוב לזכור כי גם אלו המבקשים עזרה ויד בעיצוב דרכם אל המוות, מעוניינים שהתהליך יהיה פשוט וקל ככל האפשר גם אם אינם מסוגלים להביע זאת.
הכאב הפיסי והכבוד העצמי
כאב פיזי הנו הסימפטום המרכזי שבו רופאים וחוקרים שיתפו ומשתפים פעולה כדי לפתח התערבויות פרמקולוגיות שיכולות להביא להקלה. גם בסימפטומים אחרים הקשורים לתהליך הגסיסה ישנו מאמץ עילאי להביא להפחתת הסבל הנגרם, אך הכאב הוא כפי הנראה הגרוע ביותר.
הקלת הכאב בעלת משמעות עצומה עבור האדם החולה ויש לתמוך ולחזק התקדמויות נוספות בתחום בעתיד. חשוב גם לזכור כי הקלה זו מניחה לאדם הגוסס לשמור על שארית כוחותיו ומאפשרת לו להיות עדיין בתקשורת כלשהי עם קרוביו ואוהביו ולהגיע להחלטה שקולה יותר כיצד ימות.
הכאב ממסך את יכולת האדם, מעבר לסבל הפיסי, לתפוס עצמו כיצור אנושי בעל כבוד. כבוד עצמי, כפי שנתפס בחברתנו, קשור עם יכולת להחלטות אישיות, לקיחת אחריות על מה שקורה ושמירה על קשר משמעותי עם אחרים ככל האפשר. הכאב ממקד את הסובלים רק בתוך עצמם וגופם ומונע מהם התייחסות משמעותית לכל מה שקיים וסובב אותם.
הדת והמיסטיקה כמחסום לפחד מן המוות
חוקרים בתחום סבורים כי אנשים נשענים על הדת כבסיס להתמודד עם חרדות באופן כללי. באופן מיוחד מצליחה האמונה הדתית להכניע את החרדה מן המוות. בני האדם מבינים בהדרגה את שבריריות החיים ואת האפשרות הבלתי נמנעת של המוות. הכרה זו נמצאת בקונפליקט עם רצונם להמשיך לחיות וכך נוצר הפוטנציאל לחרדה מן המוות. כתוצאה מכך מספר רב של אנשים מחפשים את ביטחונם בישות מופשטת יותר, רחבה יותר, מגוננת ותומכת - אלוהים.
ע"מ להצליח בכך אנשים חייבים לקבל על עצמם מערכת הנחות ברורות המספקות משמעות לבריאת העולם ולטבעו. עליהם לפעול ע"ס חוקים ברורים כיצד לחיות והבטחה להישארות הנפש במידה והם פועלים לאור חוקים אלה.
הדתות השונות מבטיחות תקווה לנצחיות הנפש באופן המאפשרות למאמינים לקבל את הרעיון שהמוות אינו מייצג חידלון טוטלי אלא להפך, מעבר לחיי נצח. כך הדתות המערביות מבטיחות נצחיות בשמים וכך הדתות המזרחיות המספקות הדרכה מתאימה בנוגע למוות ולתהליך הלידה מחדש.
האדם הדתי אמון יותר לקבל את המוות כחלק אינטגרלי מחייו. אם נגזר עליו למות הרי שזו "הוראה" ממעל והוא אינו יכול לשנותה וגם אינו רוצה לשנותה שהרי לדידו היא נמצאת בהרמוניה עם כל הסובב וזה רצון האל.
אבל זו אינה התמונה הבלעדית בתחום האמונה הדתית. אם האדם גורס שעלול להיות עונש כלשהו בחיים שלאחר המוות, ובמיוחד אם הוא סבור כי הוא עצמו חטא ולא מסוגל להשתנות אזי שהפחד מן המוות ילך ויגבר במיוחד בשעותיו האחרונות.
יתרה מכך, התפיסה הרעיונית של המוות כרצון האל מקובלת על האדם הדתי כשהוא בריא או שמחלתו עדיין אינה סופנית. לא פעם כשברור שסופו קרב אזי שהאמונה מתמוטטת כבניין קלפים (2002, Cicirelli). אבל, ישנם גם מאמינים לא מעטים שתוכם כברם והם מחזיקים באמונתם כי זה רצון האל עד הסוף.
מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת התפרסמו עדויות של אנשים שמתו מוות קליני וחזרו להכרה ולפיהן, הם חוו חוויה נהדרת בזמן המוות, חשו בעזיבת הגוף הפיסי וריחפו מעל לחדר וראו את המתרחש, מצאו את עצמם עוברים במנהרה או בתעלה וחזו באור שמימי זוהר שכמעט נכנסו לתוכו ואז שבו לחיים.
מקובלים מסבירים כי מעבר למציאות הפיזית המתגלה בחמשת החושים הרגילים, אכן קיימת מציאות רחבה ומופלאה לאין שיעור ובה פועלים כוחות עליונים המפתחים ומנהיגים את עולמנו. אלא שכדי לגלות את המציאות הזו עלינו לפעול עם כלי רוחני המכונה "נשמה". לפיכך במוות, כאשר חמשת החושים נעלמים, המציאות העליונה מתגלית לנשמה המשתחררת מן הגוף והיא חווה חוויות נהדרות שהדמיון לא יכול להכיל.
המתנגדים לתיאורים מעין אלה מסבירים את הדברים באופן פיזיולוגי ברור. למשל מחסור בחמצן שהוא הגורם המרכזי למות המוח גורם לצלילות פנימית יוצאת דופן, לתחושות כביכול מיסטיות ולחוויית יציאה מן הגוף. תופעת המנהרה יכולה להיווצר ע"י פעילות נירולוגית חריגה בקליפת המוח ראייתי, כתוצאה (בד"כ, אך לא בהכרח) ממחסור בחמצן. תאי העצב באזור זה "יורים" באופן אקראי לכל עבר וכך נוצרת אשליה של תנועה והתקרבות אל "האור שבקצה המנהרה."
לדעת החוקרים, רוב הזמן מודל המציאות שלנו נשען על הקלט החושי ונמצא בהתאמה טובה למציאות החיצונית. כאשר המידע החושי נפגע באופן כזה או אחר (למשל בעקבות שימוש בסמים, בזמן מדיטציה או עקב מחסור בחמצן), המוח עשוי לאמץ, מבלי שאנו נהיה מודעים לכך, מודל מציאות שמבוסס על נתונים פנימיים כזיכרון, דמיון וציפיות.
אני משאיר לקורא או קוראת להחליט איזו השערה או תיאוריה נכונה ומתאימה עבורו.
המתת חסד (Euthanasia)
הדפוס האינדיבידואלי של ההכרה בזכות המימוש העצמי שרווח בחברה המערבית מתחילת המאה העשרים וממשיך כיום, מדגיש את אפשרותו של כל אחד לקבלת החלטות אישיות כמעט בכל נושא. מכאן נובעת התביעה למימוש זכותו של האדם להחליט על סיום חייו במידה ורצונו בכך. התנועות המצדדות בכך מבקשות גישה הומניסטית יותר המתירה זאת לחולים ומתירה להם להחליט על אופן ומועד מותם כאשר סיכויי ההחלמה אפסיים.
בסקר מקיף שנערך לפני מספר שנים תמכו רוב המשתתפים ברעיון של המתת חסד (2007 ,.Wilson et.al). אותם חוקרים כתבו כי הרצון לסיים את החיים במודעות נובע ממשבר אישי חריף או ממצב רפואי אקוטי זמני או שהוא בלתי ניתן לפתרון. אע"פ כן ישנם אנשים שמבטאים בצורה ברורה כי נמאס להם והם רוצים "להחזיר את המזוודות," או "לעבור לעולם שכולו טוב," או שמגדירים את הדברים בצורה ישירה ללא כחל וסרק.
יחד עם זאת קיימים כוחות התומכים בהמשכיות החיים וקדושתם ללא קשר למצבו של האדם. יש המצדדים באמונה הדתית לפיה יש ערך ויש תפקיד לסבל שעובר על האדם ואיננו יכולים להבין זאת. לכן החשת המוות אינה דבר שעל אדם כלשהו להחליט אלא יש להשאיר זאת לכוח עליון.
מצד שני, מדע הרפואה פועל וסבור שדרך מחקר אמפירי וטכנולוגיה חדשנית ניתן לנטרל את הקשיים הבריאותיים של כל חולה בכל גיל ובכל עת. לפיכך אין תועלת בסיום חיים מלאכותי שכן הבעיה הספציפית יכולה להיפטר בעתיד או תוך זמן קצר ואין להחיש את הקץ.
לדאבון הלב, אין לנו היום עקרונות ברורים מתי לסיים חיים ומתי להיאבק עוד ע"מ להציל את החולה הסופני. ההחלטות בנושא אינן אובייקטיביות בסופו של דבר אלא תלויות ברגשותיהם של הנוגעים בדבר. החולה עצמו, בני משפחה, יועצים למיניהם המקיפים אותו. מאבק עקשני כנגד בקשתו של החולה או של בני משפחתו לשים קץ לסבל עלול להביא לתחושות קשות של תסכול ומרירות כפי שהזכרנו. הכאב הפיסי מהווה גורם מרכזי לסבל שסובלים הנוטים למות. אבל קיימים גם הכאב הפסיכולוגי והכאב החברתי, אבדן הכבוד, הבושה מן התלות וחוסר ישע, פחד להתפרק ואבדן קבוצת ההתייחסות החברתית (המשפחה בד"כ).
כל אלה מביאים את הנוטה למות להרהורים על סיום חייו טרם קיצם הטבעי. חשוב לציין, שישנם גם אלו הרומזים כי ברצונם למות מיד אך זו בעצם זעקה לעזרה ולא שהם רוצים בכך באמת. הם סבורים כי רק ע"י דרישה זו יוכלו לזעזע את המערכת הסובבת אותם כדי שיטפלו בהם ביתר ברצינות או שימצאו תרופות יעילות יותר למצבם וכיו"ב. מצבם הנפשי המעורער אינו מאפשר להם לעכל כי המשפחה והרופאים עושים את כל שיש לאל ידם לעשות. אבל הם סבורים שניתן לעשות הרבה יותר.
אין ספק שהנוטים למות המבקשים המתת חסד יפיקו תועלת רבה מהתערבות פסיכולוגית של אנשי מקצוע מיומנים. העזרה לנוטה למות ולבני משפחתו להתכונן למוות יכולה להיות מכרעת בשלב כזה. חשוב להבדיל בין אלו שרוצים למות באמת לבין הזועקים לעזרה, ולא תמיד ניתן להבחין בבירור בין השניים. חשוב להסביר לחולה כי אינו חייב בהכרח לקבל את מותו בברכה ואינו חייב לקבל שזה רצון האל. קבלה כזו די נדירה למעשה ואנשים הנוטים למות סבורים לעתים שהפחד מן הסוף, אי ההסכמה והצער הרב שאופף אותם מתוך תחושה שהם מאבדים את הכול יוצר רגש אשמה רב. כל אלו הם רק מעט מן התחושות שעולות לקראת הסוף ויועצים מנוסים יכולים להקל מאד במקרים כאלה.
לא רק אנשי מקצוע אלא גם ידידים ואנשים מקרב המשפחה שחשים כי יש להם קשר ויכולת על האדם הנוטה למות יכולים לסייע לו או לה לעבור את המסע בצורה הרבה יותר נוחה.
במידה ולתמונה נכנס מטפל מיומן לתמונה עליו להבהיר למשפחה, לחולה ולעתים גם לשתף את הצוות הרפואי שהמאבק המתמשך במוות והשלב הסופי המתקרב חייב להיעשות בכבוד ובאצילות, בשמירה על ערך העצמי של הנוטה למות ובהתנהגות הולמת בוגרת ומבינה של משפחתו.
חשוב מאד לזכור כי העובד הסוציאלי או הפסיכולוג או כל מטפל אחר שקשור לאדם הספציפי כולל הרופא המטפל צריך להבהיר לעצמו ולנוטה למות ולמשפחתו, עם כל הצער שבדבר, שהחלטה בעניין כזה אינה בתחום התמחותו. הוא אינו צריך להכריע אם המתת החסד לגיטימית או לא. זו החלטה מכרעת שרק החולה יכול לממש בפועל ואין הוא יכול להתערב בכך כלל, קל וחומר שאין הוא יכול לסייע לנוטה למות למצוא באופן מעשי את הדרך המתאימה לביצוע.
ביבליוגרפיה:
.Christakis, N. A. et al. (2006). Mortality After Hospitalization of a Spouse. New England Journal of Medicine; 354, 7, 719-723 Cicirelli,V. G. (2002). Older adults’ views on death. New York: Springer Publishing Company. Kübler-Ross, E. (1975). Death the final stage of growth. New York: Simon & Schuster. Kübler-Ross, E. (1969). On death and dying. New York: Macmillan. Rando, T. (2014). Traumatic bereavement: A practitioner’s guide. New York, NY: Guilford Press. Rinpoche,. (1993). The tibetian book of living and dying, Harper Collins publishers, N.Y Sedikides, C. and Wildschut, T. (2018). Finding Meaning in Nostalgia. Review of General Psychology. American Psychological Association, 22, 1, 48–61. Wilson, K. G., Chochinov, H. M., McPherson, C. J., LeMay, K., Allard, P., Chary, S., Fainsinger, R. L. (2007). Suffering with advanced cancer. Journal of Clinical Oncology, 25, 1691–16