השילוב בין רוחניות ופסיכולוגיה
השילוב שבין רוחניות ופסיכולוגיה
I. הקדמה
בתחילת המאה ה 20 סברו המלומדים שהידע האנושי כמעט ומיצה את עצמו ולא נותרו אלא מספר בעיות אותן ניתן לפתור בקלות יחסית בעתיד הקרוב. עבודותיהם של איינשטיין פרויד ואחרים הזניקו את המדע מדרגה ופרשו את רבגוניותו של היקום לכל עבר. היום אנו עדים שוב להתכנסות הידע ללא פריצות דרך מהפכניות בחשיבה האנושית למעט יישומים טכנולוגיים אדירים בעיקר בתחום המחשבים. אולם ההיסטוריה של תחילת המאה הקודמת עדיין מהדהדת בזיכרוננו ויוצרת מוטיבציה גבוהה יחסית לחיפוש אחר כיוונים חדשים, אינטגרציה בין תחומי מומחיות שונים ושילוב ישן עם חדש.
כך ניתן להבין את השילוב הרווח כיום בין פסיכולוגיה לרוחניות כשהוא מגובה במחקר. גישה זו מיושמת למשל בתחום האבחוןהמוסיף לתוכו לעתים אף שימוש ביכולות תקשור, אסטרולוגיה, ,I- ching, גרפולוגיה, קלפי טארוט ועוד. בתחום הטיפול ניתן לראות התפתחות גוברת של גישות הוליסטיות הכוללות ידע רוחני, טכניקות מדיטציה, הילינג, דמיון מודרך וכד'. מתגברת פנייה למורים רוחניים. מטפלים המקנים מושגים רוחניים למטופלים, מעודדים קבלה וסליחה במקרי הצורך, לומדים יחדיו כתבי קודש של דתות שונות, דמיון מודרך רוחני ותפילות בעבור מטופלים.
המחקר הפסיכולוגי מתקשה עד כה להבהיר את מידת יעילותן של גישות אלו. באיזה מקרים הן עדיפות ובאיזה מתאימות פחות ואולי אף מזיקות. לא ברור גם איזו דרך רוחנית יעילה יותר מאחרות. עם זאת יש לזכור כי אותם לבטים קיימים גם בין כל שיטות הטיפול המקובלות.
מצד שני, שילוב אלמנטים רוחניים בטיפול הכולל משתנים פסיכולוגיים כמו תובנה, טרנספרנס, מנגנוני הגנה וכו' יכולים להיטיב עם אנשים מסוימים ולהתאים למטפלים מסוימים. אבל יש לזכור כי עד כה אין כל חובת מומחיות או הסמכה בתחום פסיכולוגי-רוחני וגם אם קיימים צעדים לקראת אפשרות של הסמכה בתחום זה יש בכך משהו אבסורדי שהרי קשה מאד למדוד רוחניות בכלים מוגדרים וקונקרטיים.
הטיפול הנפשי נועד לשחרר את האדם מקשיים החוסמים את תפקודיו, מחשבותיו ורגשותיו דרך שימוש באמצעים פסיכולוגיים. טיפול כזה מתייחס כאמור להכרה (mind) כמבנה ממשי ובר הבנה. הטיפול הנפשי מתחקה אחר מרכיבי ההכרה, מנסה לשנות חלק מהם, לעדנם ולארגנם באופן שיביאו לתחושת הקלה ויעילות תפקודית במטופל.
מאחר ואני משתמש בהיפנוזה ובהיפנותרפיה כחלק מאסטרטגית הטיפול נפשי בחרתי להתייחס בעיקר לאותם מושגים בעלי זיקה לגישה זו. שוב, מדובר כאן רק בהעדפה אישית שאינה מצביעה או רומזת על עליונות כלשהי של דרך זו על פני כל דרך טיפולית אחרת.
ננסה לעמוד על הדמיון והשוני בין הרעיונות הבודהיסטיים לטכניקות הטיפול המקובלות וההיפנותרפויטיות. בהמשך נדון האם ניתן להשתמש בכך בטיפול פסיכולוגי ונתייחס גם לתהייה המהותית: האם בכלל ניתן לשלב בין רוחניות לפסיכולוגיה? האם אין שתי ההשקפות סותרות אחת את השנייה? נכללות אחת בשנייה? משלימות אחת את השנייה?
II. השווה והשונה בין גישה פסיכותרפויטית לדרך רוחנית:
א. מהי רוחניוּת?
בטרם אכנס להשוואה בין השיטות והגישות הללו מן הראוי להגדיר מהי רוחניות: רוחניות היא אידאה שהכול מדברים בה אך מעטים באמת חווים אותה. רבים מזהים רוחניות עם אמונה דתית, קניית ערכים מוסריים או אידיאלים מחזקי אמונה. אחרים מתארים רוחניות כהשתחררות מן החומר או מדרך התנהלות בלתי מודעת ואוטומטית בכל תחומי החיים.
הרוחניות בהגדרתה הבודהיסטית נראית לי הולמת יותר ולפחות מתאימה להשקפתי האישית. ע"פ תפיסה זו רוחניות היא השגת שלוה באופן שיטתי ולא במקרה. זו תושג בד"כ ע"י הפחתת תנועת המחשבה וההכרה. אין צורך בידע ספציפי, התעמקות בדת או פילוסופיה. החיפוש הרוחני נובע רק מן האדם עצמו ודורש תרגול שיטתי בהפחתת תנועות המחשבה. כאשר תנועתיות זו פוחתת אנו מתחילים לזהות ולהכיר את מה שמכונה "התודעה האינסופית" שהיא הקיימת בלבד.
תחושת האני הנה כלי הרכב להכרה המוגבלת המעוותת בעצם את מה שיש באמת ומתייחסת אליו כמציאות בעוד שכל היש הוא אשליה בלבד. תחושת האני מתייחסת גם אל הגוף כממשי לחלוטין וזה מפעיל את החושים ואת התנועה כל אלו הנם אשליה אחת גדולה החוסמת את זיהוי התודעה האינסופית ודרך תהליך רוחני אמיתי, אשר יכול להתבצע ע"פ גישות שונות ולא בגישה בלעדית מסוימת, ניתן לפרק את החסימות לקראת השגת שלווה קבועה ויציבה המכונה בז'רגון הבודהיסטי במושג "הארה".
אותו תוכן מזווית אחרת - השתקפות העולם בעצמי אינה ממשית ואינה לא ממשית, היא פשוט בלתי ניתנת לתיאור. כך גם הגוף המשתקף בעצמי וכך הכול. קיימת רק תודעה אינסופית ללא חלוקה לנושא-מושא וללא קשר ביניהם. השונוּת כביכול בין החלקים הנה דמיון ומחשבה מתעתעת בלבד. משום עוצמת המחשבה הזו מקבל הקשר הדמיוני בין נושא למושא, בין הגוף והעצמי, עוצמה ותוקף ממשי אך למעשה - העצמי אינו מושפע כלל מכאב או הנאה, משמחה או צער. חווית אמת זו היא השחרור. אלו שהגיעו לכך משתחררים מצער מזקנה מחרדת המוות ומדמיונות שווא. הפעולות שהמשוחררים מבצעים הן אי-פעולות דהיינו הגוף וההכרה אינם עושים דבר וכתוצאה מכך נעשה הכל בתודעה האינסופית.
מכאן נוכל להבין כי רוחניות "אמתית" הנה מטרה נאצלת ונשגבת. אין כל צורך לדבוק בבודהיזם או בכל אידיאולוגיה ודת אחרת ע"מ להתקרב אליה. התייחסות דומה כמעט לחלוטין עולה מדבריהם וכתביהם של אנשים "מוארים" מכל הדתות. הדרכים פשוטות אך לא פשטניות. רק מתי מעט מסוגלים להגיע לשלבים גבוהים באמת אך הן פתוחות ומזמינות כל אחד להתחיל את מסעו בהן ללא הבדל של דת, מין, גזע או מעמד.
ב. טיפול פסיכולוגי, גישה רוחנית והמשותף ביניהם
הטיפול הפסיכולוגי המקובל מתמקד בפעילות ההכרתית הלא מודעת והמודעת של האדם. בפעילות הכרתית זו נכללות מחשבות ורגשות המובילות אנשים להתנהג באופן שגוי, הרסני או לא יעיל. הטיפול הנפשי מעצם שמו מתייחס לעולמו הנפשי של האדם כאשר העולם המכונה "רוחני" אינו מקבל בד"כ ביטוי ראוי בתיאוריות הרווחות. יש לציין כחריג בהקשר לכך את התאוריה היונגיאנית הרואה בלא מודע האישי, לא-מודע ראשוני כשמעבר לו משתרע מרחב לא מודע ענק הכולל את הפוטנציאל העצום הגלום בנו וביקום כולו. שאר הגישות המקובלות מתמקדות רובן ככולן בלא מודע האישי בלבד או בסיבתיות הנובעת ממקורות משפחתיים, הרגלים נלמדים, תורשה, גנטיקה וכיו"ב.
מטרת הטיפול הנפשי הנגזר מן התיאוריות הפסיכולוגיות השונות מושתתת על הפחתת הסבל האישי או המשפחתי הנוצר מהשפעת רגשות כחרדה, דיכאון, דאגה, תוקפנות וכו'. קושי בהתמודדות עם רגשות אלו מונעים מן האדם מימוש מלא של הפוטנציאל הגלום בו.
התפיסה ע"פ הכוון הרוחני שונה בתכלית. היא אינה עולה מתוך מאמרים וספרים אלא היא חוויה אישית המתפתחת עם הזמן אצל כל מחפש בקצב שונה. היא אינה הבנה קוגניטיבית או חשיבה, אלא כפי שכבר אמרנו - מודעות ברורה לחלוטין שהעולם הסובב אותנו ואנחנו בתוכו איננו אלא אשליה, השתקפות של תמונות קולות תחושות וכו' הנתפסות כממשיות בדמיוננו שגם הוא אינו אלא דמיון שווא בלבד.
נגזר מכך שעצם האשליה של תחושת האני היא מקור לצער ולהפרעות נפשיות שהרי מאחר שבתחושת האני מתעוררות ציפיות אזי שבהכרח ישנן אכזבות - ומכאן סבל. בתפיסה רוחנית יש קשר בין הרוח לנפש כשם שיש קשר בין נפש לגוף ולכן כשאנו עוסקים בהפרעה כלשהי אזי שמעצם ההגדרה קיימת זיקת גומלין בין הגוף לנפש ולרוח ואין לראות בכל סבל כנובע ממקור אחד בלבד.
ע"פ תפיסה זו המודעות "האמתית" והנכונה נצחית ובלתי ניתנת לחלוקה. התמזגות עם חוויה זו היא מה שאנו מכנים הארה. בהעדר היכולת להתמזג עם אותה מודעות אנו שרויים במודעות חלקית המגולמת בהכרה (mind). הכרה זו מובילה את הגוף באמצעות החשיבה ומזינה אותו בצערה. לפיכך נלחם הגוף בהכרה וזו נאבקת בו וחוזר חלילה. קרבות הדדיים אלו מביאים למגוון מחלות פיזיות והפרעות נפשיות כפי שנפרט בהמשך.
המשותף לזרם הרוחני והפסיכולוגי הוא ששניהם מעודדים שיפור באישיות דרך שינויים מתאימים במשתנים מסוימים, מעבר מהרגלים מזיקים להרגלים מועילים, הפחתת הסבל, השגת שקט נפשי ומימוש הפוטנציאל האישי. עיקר ההבדל בין שני הזרמים אינו בדרך הטיפול אלא ב"יעד הסופי" - הטיפול הנפשי מבקש להפחית את הסבל כתוצאה מהתרת הבעיות הנפשיות הספציפיות והשתחררות מהתניה לרגש מזיק או לא מועיל. הזרם הרוחני תר אחר פתרון אולטימטיבי לכל אדם באשר הוא כדרך חיים. הקניית התפיסה כי הסבל עצמו הוא אשליה וזאת ניתן לעשות רק בדרך אישית-חווייתית.
יש הגורסים כי הטיפול ה"רגיל" עוסק בבעיותיהם של אנשים נוירוטיים שאינם מתפקדים בצורה יעילה עם עצמם ועם סביבתם. הקשיים הרוחניים הם בעיות קיומיות של בני אדם בוגרים ומצליחים וכתוצאה מן המודעות האינסופית המתחילה להתפתח אצלם בהדרגה אינם חשים שביעות רצון מחייהם ולכן מחפשים שינוי מהותי בתפיסה בהכרה ובמודעות.
מכאן עולה שוב השאלה - האם דרך הפחתת הבעייתיות הנפשית אנו פוסעים לקראת הארה, האם הפסיכיאטר או הפסיכולוג מוסמך להיות מורה רוחני? מובן שהתשובה אינה יכולה להיות חיובית (לפחות ברוב המקרים לגבי השאלה השניה). מצד שני ניתן לשאול גם האם מורים רוחניים מוסמכים לטפל במצוקותיהם של אנשים סובלים בחיי היומיום כמו למשל, משברים בחיי הנישואין, קשיי תעסוקה, פחד במה, דיכאון לאחר לידה, פוסט טראומה וכו'? גם כאן מתעוררת התהייה האם התשובה חיובית וכך השילוב כביכול בין רוחניות לפסיכולוגיה מוטל מאד בספק.
ניתן לטעון כי התפתחות רוחנית יכולה לבוא בכל מקום מכל כוון ובכל רגע ("ישועת ה' כהרף עין"). אין זה משנה אם האדם נמצא בתחילת הדרך, באמצעיתה או בסופה (דהיינו הארה) על מנת לפעול ולהפחית את סבלו. טיפולים בעלי אוריינטציה רוחנית כמו רייקי, תטא הילינג, הומיאופתיה, מדיטציה, פרחי באך, שיאצו ואקופונקטורה התפתחו במהותם מרבדים רוחניים. הם יכולים לפעול על האדם הגשמי ביותר ולהקל על סבלו ואולי אף לגרום לו להרהר בדרך התנהלותו בעולם ולחפש במקומות שקודם לכן לא הביא בחשבון. הדבר קורה גם ללא כל זיקה רוחנית אצל אנשים שעברו חוויה רגשית טראומטית כהתמוטטות כלכלית, מות אנשים קרובים, התקפי לב או מחלות גופניות קשות.
לאור ההקדמה כבר ניתן להסיק כי במקום לקבל את האספקטים הרוחניים במקום פסיכותרפיה מקובלת או לחילופין, להסכים שגישה פסיכולוגית יעילה יותר, ניתן אולי לראות בטיפול הנפשי "קטע דרך" חיוני בדרך הרוחנית השלימה. קטע דרך זה נועד לשחרר את האדם ממחסומיו הנפשיים המונעים ממנו להמשיך ולהתפתח בכוון המכונה חיפוש רוחני.
ז.א. המטפל בתחום הנפש אינו אלא תחנה בדרך, מעין "מערכת ניקוי" קטנה ל"תאים" (דהיינו מטופלים) שהזדהמו ולאחר פעולת הניקוי ממשיכים בדרכם. התייחסות כזו יכולה לכלול את הטיפול הנפשי במסגרת רוחנית רחבה יותר מבלי לשנות ממנה כהוא זה. היא מאפשרת למטפל לשמור על צניעותו ולמנוע מעצמו יוהרה מיותרת באופן שיכול לסייע לו למלא את ייעודו בצורה פשוטה נכונה ויעילה ומבלי לגלוש לשטחים לא לו. בהמשך אראה את הגישה הנ"ל כשנדון במושגים עצמם ובדרך הטיפול המשולבת נפשית-רוחנית.
III. ההפרעות הנפשיות והגופניות בראיה בודהיסטית
ע"מ להבין יותר לעומק את הכלים הרוחניים ואפשרות שילובם עם הכלים הפסיכותרפויטים עלינו להבין מעט כיצד משתקפות המחלות באספקלריה הרוחנית בשונה מן התפיסה המודרנית מערבית. בחרתי להתמקד כאן בראיה הבודהיסטית כיוון שיש לי מעט היכרות וסמפטיה אליה אך יותר משום הפשטות והראייה הפסיכולוגית שיש
בה כפי שניווכח.
שוב, אין להסיק מכך העדפה מהותית של של הגישה הבודהיסטית ע"פ כל דרך אחרת והיא יכולה להיות מושגת גם על-ידי דיון דומה בין פילוסופיות רוחניות אחרות לאסכולות פסיכולוגיות שונות המתאימות למטפלים מרקעים שונים.
הגישה הבודהיסטית בה בחרתי לדוגמא משתקפת בספרות המחקרית המערבית כבעלת אוריינטציה פסיכולוגית ישירה המתמקדת בסיבות הסבל האנושי כמו באמצעים להשתחרר מסבל זה דרך עידוד חקירה אינטנסיבית של ההכרה. נפרט להלן מספר מושגים הקשורים בהפרעות הנפשיות והגופניות מתוך תורה זו:
ההפרעה הנפשית (ויאדהי) - נובעת ממקורות צער ומצוקה. העדר בעיות נפשיות נובע ממקורות שמחה ורווחה כללית. ההפרעה הנפשית הנה תולדה של תלות באשליות הגוררת חולשה בשליטה העצמית, מגבירה את דמיון השווא ואת הדחף להשיג עוד ועוד. כך נוצר צער הגורם לשיבוש מערכות.
המחלה הגופנית (אדהי) - נובעת אף היא מרדיפה אחר האשליות והחלשות השליטה העצמית - אלא שכאן היא פונה אל הגוף כמו למשל, אכילה מופרזת או הרגלי חיים שגויים (למשל בילויים ליליים הגוררים שינה מועטה).
סיבות נוספות למחלות פיסיות: פחדים שונים, פעילות לא סדירה של איברים (כליות, לב וכו'), הרגלים לא בריאים (למשל התמכרות לשתיה), חברה רעה ומחשבות מרושעות. כתוצאה מכך נחלשים צינורות האנרגיה (נאדים) או שנוצרות חסימות המונעות זרימה חופשית של כוח החיים. המחלות הגופניות נתפסות אף כתולדה של העבר הקרוב (ז.א. בגלגול זה) או העבר הרחוק (גלגולים קודמים).
מחלה גופנית כתוצאה מהפרעה נפשית: כאשר ההפרעה נובעת ממקורות צער ומצוקה פונה האדם לדרך שגויה וכוחות החיים שבו מתפזרים ומתבלבלים עד שמתרחשת בנאדים מסוימים זרימה אנרגטית חזקה מדי ו/או בנאדים אחרים נחסמת האנרגיה וכך נוצר חוסר איזון פנימי, שיבוש בחילוף החומרים, תיאבון מופרז או מועט וכיו"ב עד שמתגלים הסימפטומים המאפייניים את המחלה הנגרמת לאדם.
מקורות הכאב והסבל (Kleshas) :
כל ההפרעות שהוזכרו בסעיף הקודם נובעות מכאב וסבל העובר על האדם בעקבות התלות בהתניות ובאשליה. נתייחס כעת ביתר פרוט למקורות הכאב והסבל שכתוצאה מהם נגרמות ההפרעות הנפשיות והגופניות.
הכתבים הבודהיסטיים מציינים שני מקורות להתהוות סבל:
1. הסבל נוצר מעצם הולדתנו כבעלי גוף גשמי המכיל רגשות , תפיסה, הבנה ומצבי מודעות שונים.
2. סבל מקורו בהשתוקקות. כתוצאה ממנה מתעוררת תלות במצבי המודעות השונים כמוחלטים ובלתי חולפים.
מכאן נובע שכאשר ההשתוקקות נעלמת מסתיים הסבל וכאשר השתוקקות זו נעלמת או פוחתת אנו פוסעים בדרך האמת (היא דרך שמונה שלוחות או "כנפיים" שלא נרחיב כאן). פטנג'אלי, ההוגה הגדול, מונה מספר מקורות לכאב וסבל הקושרים אותנו למעגל החיים והמוות והמונעים את השחרור וההארה:
1. העדר מודעות לחוויית המציאות האמתית – זיהוי החולף כנצחי, העכור כצלול, הכאב כשמחה, המשתנה כבלתי משתנה.
2. תחושת אגו – משתקפת למשל כאשר חוש הראייה מזהה עצמו כרואה.
3. התשוקה לאובייקטים כלשהם – נובעת מן הצורך בהנאה. הצורך ליהנות גורם להימשכות.
4. דחית אובייקטים כלשהם - יסודה בסבל. הדחף להימנע מסבל גורם לדחייה.
5. הדחף להיצמד לחיים והפחד מן המוות – פועל על כל הבריות ואפילו על המוארים.
הדרך לטפל במקורות הכאב והסבל הנזכרים היא קודם כל על ידי "השקטת תנועת ההכרה" (היא תכלית היוגה ע"פ פטנג'אלי). דרך מלכותית זו להשקטת תנועות המחשבה וההכרה מתבצעת בעיקר ע"י יוגה ומדיטציה. יש לתרגל אותן באופן המאפשר התבוננות והמתנה סבלנית עד אין קץ עד שתגיע חוויה ברורה של "משהו מעבר" המוביל למודעות המשכית ובלתי קטועה של רוגע פנימי עמוק המוביל ל"שחרור". ההכרה ותנועת המחשבה בלתי ניתנות להפרדה זו מזו למרות שהן נראות כנפרדות. בלימת האחת היא בלימת שתיהן. הכתובים מתארים שיטה נוספת להשגת בלימה כזו באמצעות ידע אמתי המביא להתמזגות עם האמת ששמה קץ לתפיסת אשליית העולם. ידע כזה אינו אקדמי או הנובע מצבירת אינפורמציה אלא חווייתי ונובע מתוך האדם עצמו (דומה יותר להיזכרות).
סבל נגרם כתוצאה מהשתוקקות לשינויים ואי קבלת היש. אנשים מתאמצים לכפות על המציאות לזרום בכוון שהם חפצים בו ואפילו שהם מצליחים לעתים הרי שבסופו של דבר הזרימה משתנה תמיד בכוון שלה. "הכרת ההכרה" (Sati הוא השם בשפת פאלי ל"מודעות הווׇה") הנה תהליך הטבוע בכל אדם ואין צורך להתאמץ להשיגו. אין צורך בהבנה או ידיעה עצומה כדי לחוות אותו. ככל שהאדם מתפתח להכיר באשליותיו הוא נוכח בשלושה עקרונות החוזרים על עצמם:
א. אין דבר קבוע
ב. סבל נגרם בשל חמדנות, שנאה ומחשבות שווא
ג. הכול קשור לכול, אין דבר נפרד.
הקושי כביכול לחיות כך נובע מהתניות קודמות הנובעות מהתנהגויות נלמדות דרך ההורים ובני משפחה אחרים, מורים חברים ומערכות יחסים שונות שכל אחד חווה במהלך חייו. העדר התניה כמעט מוחלט ניתן לראות אצל תינוקות המתייחסים לכל דבר ללא משקעי עבר או ניסיון קודם. אלא שהדברים אינם מודעים להם, אינם שיטתיים ואינם מתפתחים. להיפך, במרוצת השנים מתבגר התינוק ונשבה באשליה כמו כולם. כדי לפרק את ההתניה יש צורך בתרגול שיטתי של המוח וההכרה לשים לב אך לא לשפוט, להתבונן ללא ביקורת, לחוש את המציאות ללא כל ציפיות לתוצאה מסוימת - שלילית או חיובית.
IV. תרגולים רוחניים המתאימים לתחום הפסיכותרפיה:
במידה והמטפל מעוניין לשלב אלמנטים רוחניים בתוך גישתו הטיפולית והוא עושה זאת בצורה מושכלת שאינה מפקירה את המקצועיות הפסיכולוגית-פסיכיאיטרית, בוודאי שאינו שרלטן, פנאט או מיסיונר. מטפל המשתמש למשל במדיטציה כאלמנט מרכזי בטיפולו מבלי לחקור את טבע הבעיה בגללה פנה המטופל או המטופלת אליו ומבלי ליצור עמם דו-שיח מקצועי הולם, חוטא לתפקידו. לעומת זאת, אם המטפל פועל במתינות ומתרגל מדיטציה יחד עם המטופל כחלק מן הטיפול השלם תוך כדי מתן תשומת לב הולמת לשאר האלמנטים הפסיכולוגיים-פסיכיאטריים המאפיינים את המטופל - כגון חקר אישיותו של המטופל, ההגנות שהוא מפעיל, אופן התנגדותו, העברה והעברה חוזרת, הרגלים שקיבע בחייו, התניות לא יעילות שלו וכו' - הרי שהוא משלב את הדברים בצורה מתאימה ונכונה.
בחרתי להציג מספר טכניקות טיפוליות המיושמות אצל מטפלים בעלי אוריינטציה רוחנית ואשר מסתמנים כבעלי משמעות וניתנים לביצוע בתחום הפסיכותרפויטי.
טכניקות רוחניות לטיפול:
מן הראוי כי מטפל המעוניין להשתמש ב"ארגז כלים רוחניים" יתרגל את הטכניקות קודם כל על עצמו הן לצורך הגדלת מודעותו ורגישותו למצוקות מטופליו והן למועקותיו הספציפיות שקיימות בוודאי אצל כל אחד ואחת.
חשוב להזכיר כי מטפל יכול לסייע למטופל רק בקשיים שהוא עצמו התגבר עליהם והוא נמצא ברמת בשלות כזו שיכול להבינם לעומק. ברור למשל שמטפל מעשן יתקשה לסייע לאדם החפץ להפסיק לעשן וספק אם הוא מסוגל לסייע בשינוי התמכרות כלשהי. הדבר נכון וחשוב עוד יותר בשימוש בטכניקות המעודדות את האדם להתייחס להתפתחותו הרוחנית כחלק בלתי נפרד מהטיפול הנפשי שלו. הצלחה בכוון תתרחש רק אם המטפל יהיה ענו וצנוע; מודע לחכמתו אך לא יהיר; טוב לב אך לא תמים מדי; בעל תפיסת עולם חיובית ופחות ביקורתית אבל גם בעל יכולת להתבונן לעמקם של דברים; מנסה להבין את הסיבות הישירות להתרחשויות אך לא ממוקד בעצמו, בכשרונו וביכולותיו השונות.
לחדר הטיפולים שלו מגיעים אלו הזקוקים לו, הרוחשים לו אהבה כבוד והערכה ומקבלים אותו ואת דעותיו לפעמים ללא סייג. דווקא משום כך עליו להיות מודע שבעתיים לכובד האחריות המוטל עליו, להתפתחותו האישית המוסרית והמקצועית. עליו לפתח עצמו מבחינת הידע המקצועי אך בעיקר לשים לב לפן הרוחני האישי. הוא חייב לזכך את מידותיו דרך כל התנסות ש"היקום" מזמן עבורו (והוא מזמן...).
יש לזכור כי המטפל עצמו הנו הכלי הטיפולי המרכזי. לא התאוריה, לא הטכניקה, לא ההבנה ולא הניסיון. כל אלו משניים להבנה העמוקה והברורה שהמטפל הוא הוא "מכשיר העבודה" של עצמו ושל המטופל ולפיכך עליו להיות נקי ומזוקק ככל האפשר. על אחת כמה וכמה אם הוא משלב את התחום הרוחני העדין במסגרת הטיפול. קיימים כאמור רעיונות אחרים שלא הוזכרו לעיל מאחר ובחרתי רק באותם תרגילים רוחניים שנראו לי רלוונטיים ליישום בטיפול נפשי כפי שנראה ונדון בהמשך.
נעבור כעת לטכניקות הרוחניות עצמן:
1. מודעות הווָה (Mindfulnes) - זהו "מכשיר" לנטרול ההכרה דרך ידיעת עצמה ובהמשך השגת שחרור ממנה. המושג נגזר מהפילוסופיה הבודהיסטית אך טבוע גם בכל המסורות הרוחניות והדתיות כמו גם בפילוסופיה המערבית ובאסכולות הפסיכולוגיות השונות. בחרתי לתרגם את המושג ל"מודעות הווָה," מאחר ונראה לי כמתאר את אשר יש לחתור אליו ואף מזכיר את שם ההוויה (בתרגום המושג לעברית). המודעות ההווָה מדגישה את ראית ההווה כמקטע זמני וחולף, חסר אגו ומורכב מריק הווה בהווה. באופן זה מתרחשת תלות הדדית בין כל התופעות ומתעוררת חמלה. כך יכול האדם שמגיע לכך לחוות את ההווה כרגע מושלם הנמצא מעבר להכרה ולהבנה.
דרך אופיינית לתרגל את מודעות הווָה היא ע"י תרגול ההתבוננות בנשימה ואח"כ בעולם המחשבות הקשור לחוויית השאיפה ונשיפה. בהמשך לומדים המתרגלים להרחיב את אותה חוויה למודעות כולה: למחשבות לרגשות ולתפיסה ללא שיפוט כלשהו וללא הבניה שיטתית של התהליך. באמצעות התבוננות בהכרה עצמה אנו צופים במה שקורה מבלי להוסיף או לגרוע דבר (שמחה, עצב) ומבלי לדחות את המתרחש (פחד, כעס, בושה). הסבל הוא תוצאה של שיפוט עצמי לגבי מה שקורה לעומת מה שקורה באמת.
רעיון המודעות ההווָה נחשב לאבן הפינה של ההשפעה הבודהיסטית על הפסיכותרפיה המערבית. המודעות ההווׇה אינה מושג אלא חוויה שניתן לחוש אותה באקראי אך מן הראוי לפתחה בתרגול מתאים ושיטתי ע"מ שתהיה נגישה (כך ניתן לנהוג אף בתרגול מעשי של כל הרגל שברצוננו להטמיע לתוכנו). למעשה, כל התרגילים שיתוארו בהמשך אינם אלא וורסיות והדגשים שונים של המודעות ההווָה ומכאן מובנת חשיבותה הרבה והמקום המכובד לו זכתה בספרות המחקרית של השנים האחרונות.
סיפור ונמשלו: המורה מטייל עם תלמידיו ושואל "אתם רואים את הסלע הזה?" "בוודאי" עונים התלמידים. "האם הוא כבד?" "בוודאי" הם עונים. "לא, אם אינכם מרימים אותו." אומר המורה.
כך אנו וכל "הסלעים" החולפים בחיינו בהווה המתמשך בו אנו צופים. התבוננות זו מתרחשת במודעות ההווׇה אותה אנו מפתחים כתוצאה מהגירוי הרעיוני העדין הסובב אותנו כל העת כפי שנובע מסיפור המורה ותלמידיו.
התפתחות הדרגתית ושיטתית של המודעות ההווָה מובילה את המחפש לקראת מטרתו הנכספת, היא ההארה. בבודהיזם מדברים על שלוש גישות פרקטיות לתרגול המודעות ההווׇה ונתייחס אליהן להלן :
כוונה (Intention) – אנו מתמקדים בבניית הכוון האישי שלנו כיצד לנהוג בצורה אופטימלית מבלי לחפש אחר יעדים ספציפיים. כוונת התמקדות זו הנה בתהליך ולא בתוצאה. כאשר התהליך פועל בצורה הטובה ביותר שאנו יכולים לבצע אזי שהתוצאה הסופית אינה חשובה בעצם.
תשומת לב (Attention) – התמקדות במה שקורה למטופל רגע אחר רגע בחווייתו הפנימית והחיצונית. כך הוא לומד לא רק על העולם הסובב אותו אלא גם על התכנים השונים של מודעותו בהווה. כתוצאה מכך מושגת הכרה שלווה ומודעות רוגעת. הכרה לא יציבה כמוה כמצלמה רועדת והתמונה המתקבלת מטושטשת ומעורפלת.
גישה (Attitude) – איכות "המודעות ההווׇה" בעלת חשיבות מעין כמותה. הגישה יכולה להיות ביקורתית וקרה או פתוחה ומחבקת. הבודהיזם מזהה את הלב ואת ההכרה כאחד ולפיכך "מודעות הווׇה" נקראת גם "מודעות בעלת לב" המובילה את בני האדם להתייחס לחוויותיהם הפנימיות, לעולם החיצוני ולאנשים הסובבים אותם בגישה מקבלת, חיובית, סבלנית ואדיבה.
דרך תרגול מתמשך ובמאמץ חסר פשרות ניתן להתייחס לכל המתרחש בעולמנו ללא הערכה ופרשנות וכך לתרגל קבלה, אדיבות, פתיחות גם אם ההתרחשויות הממשיות הן בניגוד לציפיותינו ולעתים קשות מבחינה רגשית.
הצעות ליישום בטיפול:
אפשר להשתמש בסוגסטיות היפנוטיות לתרגול מודעות לנשימה: "שב בתנוחה נוחה... שים לב לנשימה... נשימה ונשיפה...לבית החזה... לנחיריים ולמעבר האוויר בהם... במידה ועולות מחשבות או תחושות כלשהן במודעותך, שים לבך למתרחש ללא מאמץ ואח"כ שוב אל הנשימה..."
ניתן לשוב לתרגול זה בעת הצורך לאורך שלבי הטיפול אך בוודאי שאין להתעכב על מקטע זה מבלי להתייחס למצוקותיו של המטופל גם בהבנה פסיכודינמית, הבנה קוגניטיבית או אחרת. יש להקנות לו כלי התבוננות והתמודדות בהווה תוך הפחתת הרגשות השליליים המתעוררים דרך מודעות לסיבות הסבל האישי.
מטפלים מתחום ההיפנוזה המיומנים בהעברת אינדוקציות וסוגסטיות יכולים לשלב זאת בעבודתם בקלות יחסית. עם זאת יש לזכור כי הרעיון המרכזי כאן הוא חווית המודעות ההווָה ולא הקלת הנשימה גרידא. בהמשך ניתן לעבור לתרגולים אחרים הקשורים בחוויית הזמן, חווית ההווה ותפיסת הרגע, חווית קשרים בין התרחשויות שונות לבין מה שקורה לפרט וכיו"ב.
שלוש הגישות לעידוד המודעות ההווׇה שהזכרנו: כוונה, תשומת לב וגישה נכונה הנם כלים מצוינים לזיהוי הזדמנות מתאימה ליישום בכל מטופל. למשל, אם המטופל משימתי מדי אפשר הנחותו לשנות את הכוונה. אם המטופל מחפש אחר אישורים והערכה נתמקד בתשומת הלב שהוא מפעיל על סביבתו. אם מטופל ביקורתי מדי יש לעודדו לשנוי גישה (כפי שציינו לפני כן).
אין כל צורך להתייחס לרעיונות הרוחניים הקשורים לתכנים ספציפיים. במידה והמטפל מודע להם אזי שהאפקט מתחזק עוד יותר גם אין מדברים בו. זהו גם שילוב תורם ויעיל של רוחניות עם פסיכולוגיה.
רעיון זה נחשב לאבן הפינה של ההשפעה הבודהיסטית על הפסיכותרפיה המערבית. המודעות ההווׇה אינה מושג אלא חוויה שניתן לחוש אותה באקראי אבל יש צורך לפתח אותה באמצעות תרגול מתאים ושיטתי ע"מ שתהיה נגישה (מזכיר היפנוזה). למעשה, כל התרגילים שיתוארו בהמשך אינם אלא וורסיות והדגשים שונים של המודעות ההווָה ומכאן מובנת חשיבותה הרבה והמקום המכובד לו זכתה בספרות המחקרית של השנים האחרונות.
כתרגול בסיסי בדרך לגישה נכונה למודעות הווָה אפשר להשתמש בסוגסטיות היפנוטיות או הכפייתיות לתרגול מודעות לנשימה: "שב בתנוחה נוחה... שים לב לנשימה... נשימה ונשיפה...בית החזה... נחיריים ומעבר האוויר בהם... במידה ועולות מחשבות או תחושות כלשהן במודעותך, שים לבך למתרחש בעדינות ובקבלה ואח"כ שוב אל הנשימה..."
ניתן לשוב לתרגול זה בעת הצורך לאורך שלבי הטיפול אך בוודאי שאין להתעכב על מקטע זה מבלי להתייחס למצוקותיו של המטופל גם דרך הבנה פסיכודינמית קוגניטיבית או אחרת. יש להקנות לו כלי התבוננות והתמודדות בהווה תוך הפחתת הרגשות השליליים המתעוררים.
מבחינת התייחסות המטפל לעצמו - המודעות ההווָה מכוונת בעיקר להגברת רגישותו של המטפל, סיוע בהגברת יכולת הריכוז שלו לתכנים ולאינטראקציה עם המטופל, להגברת האמפטיה חום הבנה וקבלה במהלך הטיפול. אלו יעשו דרך תרגול מודעות הווׇה בעצמו, בין אם בביתו ובין אם במהלך הטיפול. אופן הביצוע זהה לתיאור בסעיף הקודם שהתייחס למטופל. במאמר מסוים הזכיר פרויד כי על האנליטיקאי להקשיב למטופל ללא מאמץ, בלי להתרכז בנושא מסוים ולהתייחס לכל מה שהוא שומע באותה מידה של הקשבה רגועה ושלווה. האין זו בעצם מודעות הווׇה?
2. ריכוז (Dharana) – זהו אימון ההכרה להיות ממוקדת באובייקט יחיד ללא תנודות והיסוסים. במצב כזה ההכרה אינה מודעת לסביבה המקיפה את האובייקט אליו היא מכוונת. ניתן להשוות בין חוסר ריכוז לריכוז ליחס שבין קרן אור רגילה בה קווי האור מפוזרים יחסית לבין קרן לייזר בה קווי האור ממוקדים לגמרי ועל כן היא בעלת אנרגיה עצומה. התפיסה הרוחנית של ריכוז יכולה בקלות לקנות לה אחיזה בשעה הטיפולית בתבנית של הרפיה המותאמת לאנשים מתוחים שמחשבותיהם מתרוצצות ויש להפיג את הלחץ הפועל עליהם ע"מ שיגיבו ביתר יעילות למציאות. במקרים כאלו ניתן להפעיל סוגים שונים של טכניקות להרפיה, דמיון מודרך לסוגיו המובילים לשקט נפשי וכיו"ב. כל אלו הם בעצם דרכים לחיזוק הריכוז והגברת הרוגע הפנימי בדומה לשימוש בטכניקות בודהיסטיות.
הריכוז דורש תרגול סבלני של א. ישיבה נוחה ב. נשימה רגועה ג. הינתקות מגירויים חיצוניים ד. הפחתת התרוצצות המחשבות תוך כדי צפייה בהן או עצירתן. מוח מרוכז יכול לעשות פלאים. מוח מרוכז נעשה באופן אוטומטי מוח נינוח ושלו שכן הריכוז אינו פעולה פסיבית בלבד אלא גורם להעמקה והתבוננות רחבה יותר בפרטי פרטים (כשם שאדם עובר מתמונה לתמונה בתערוכה לעומת התבוננות בתמונה בודדת זמן ממושך ואז פרטים עדינים ומופלאים יותר יתגלו לו). תרגול חוזר ונשנה של ריכוז ללא מאמץ מיוחד יביא לתוצאה המיוחלת במידה ופועלים בצורה שיטתית ע"פ הנחיות. הריכוז הרוחני מקביל במהותו לאחדות מן הטכניקות ההיפנותרפויטיות המכוונות לעידוד השקט הנפשי.
אציג כעת טכניקת עתיקת יומין שכזו (לפני יותר מ 2000 שנה) שהייתה בשימוש יוגים אלפי שנים כדי להתבונן באני הפנימי שלהם. הטכניקה דומה במהותה לפרוצדורות ההיפנוטיות בהן אנו משתמשים כיום ונקראת 'יוגה נידרה' (Yoga Nidra) - המוגדרת בכתבים כמצב של שינה ללא שינה. האדם נמצא בין נמנום לערות והוא התחום בו אפשר לתקשר עם הלא מודע הפנימי ועם המודע העליון. בדרך זו אנו מסוגלים לשנות את גישתנו לעצמנו ולאחרים. מתאפשרת הקלה בקשיי שינה ובמיוחד ניתן לקבל עם הפעלתה החלטות אישיות חשובות. בטרם יבצע המתרגל את היוגה נידרה עליו לבחור לעצמו קביעה אישית כלשהי ולשנן אותה במהלך התרגול ע"פ ההוראות. להלן תיאור קצר של היוגה נידרה ע"מ שנבין מה ההבדלים בין ריכוז כטכניקה רוחנית לבין ריכוז כטכניקה היפנותרפויטית.
יוגה נידרה:
המתרגל שוכב על הרצפה על הגב, ידיו ורגליו פשוטות. ברגע שמתחיל בתרגול רצוי שלא יזוז כלל ואז מקשיב לסוגסטיות המושמעות ע"י המנחה או שהקליט אותן ויכול לשמע אותן בביתו:
"השתדל לעצור כל פעילות פיסית והתכונן ליוגה נידרה (נאמר פעמיים)... החלט את החלטתך ושנן אותה לעצמך שלוש פעמים (הפסקה)... הרפה את גופך אך היה נכון ונחוש. הרפה כל חלק בגופך והשאר במודעות להרפיה. התרכז בגוף הנמצא על הרצפה ושים לב לאיברים הנוגעים ברצפה. עקב ימין עקב שמאל... קרסול ימין קרסול שמאל... אחורי ברך ימין... אחורי ברך שמאל... אחורי ירך ימין... אחורי ירך שמאל... עצם השכמה מימין... עצם השכמה משמאל... יד ימין... יד שמאל... מרפק ימין... מרפק שמאל... עורף... הצד האחורי של הראש... כעת שים לב לכל הנקודות הללו שוב, כל הנקודות המחברות אותך אל האדמה... התרכז בהן חוש את החיבורים בצורה רציפה וברורה... המשך בכך כל הזמן.., המשך המשך... שים לב לנקודות המפגש הללו עד שיהיו ברורות לך לגמרי... המשך לחוש אותן עוד ועוד...
שים לב לעפעפיים שלך... שים לב לנקודת המפגש בין העפעפיים לעיניים... התרכז רק שם... שים לב וחוש בצורה ברורה את הנקודות הללו... הטה את מודעותך מהעפעפיים לשטח המפגש שבין השפתיים... התרכז בנקודות המפגש הללו... שים לב אליהן עד שיהיו ברורות לגמרי...שים לב לנשימתך...
(כאן מתחילה הוראה לנשימת חילופין בין הנחיריים שהיא תרגיל שגרתי למתרגלי פרניאמה - יוגה של הנשימה)
חזור ושנן שוב את החלטתך שלוש פעמים... כעת דמיין את פניך ממש כאילו אתה מסתכל בהן במראה... ראה את כל גופך שרוע על הרצפה... צפה בעצמך מספר שניות ואח"כ פקח את עיניך אט אט ושב... תרגול היוגה נידרה תם."
נדגיש כי תיאור זה מקוצר ומתאים לתחום המשולב של רוחניות ופסיכולוגיה בו אנו עוסקים כאן. אבל קיימים גם נוסחים מפורטים יותר המתייחסים לעשרות חלקי גוף, לכובד ולקלות החלקים, לחום וקור בהם, לכאב ולהנאה ובהמשך התייחסות לצ'אקרות השונות ולסמלים הקשורים לכל מרכזי האנרגיה ושינויי ה"אום" הקשורים אליהם. לקראת הסיום בנוסחים המתקדמים יש גם מעבר לראיית ההילה שסביב המתרגל, לתפיסת החושים השונים ומעבר למודעות העליונה המשולה לביצת זהב קטנה במרכז המוח. המתרגל השקדן והמסור מאמן עצמו להיכנס לתוך אותה ביצת זהב ולראות עצמו בתוכה ומשם להתחבר אל האנרגיה הקוסמית ולחזור על החלטתו הראשונה שלוש פעמים.
ההבדל שבין התיאור המקוצר לנוסח המלא כולל מושגים ועניינים שאינם בתחום הכשרתו של פסיכולוג או פסיכיאטר מהותי ביותר. אני סבור כי רק מי אשר חווה את הדברים הלכה למעשה והגיע להארה או קרוב לכך, יכול לאמן אחרים באותה דרך, אחרת התרגול יהיה טכני ושטחי. כאן מתעורר הספק הברור הראשון האם באמת מטפל "קונבנציונאלי" יכול לאמץ לעצמו תרגילים רוחניים שכאלה או שאל לא לנהוג בבורות כזו? האם הוא יכול בכלל לשלב תרגול כזה בעבודתו?
3. מדיטציה (Dhyana) – זו מוגדרת כזרימה לא מופרעת של הריכוז לאובייקט ההתבוננות. בריכוז עדיין יש מאבק בין הסחת הדעת לריכוז באובייקט. כאשר הריכוז באובייקט מוחלט מתמשך וזורם בקלות אזי שהתהליך הופך למדיטציה ורבדים עמוקים יותר של התבוננות צפים אל פני ההכרה.
המדיטציה נחשבת כלי ראשון במעלה בדרך להתפתחות רוחנית. הואיל וכך איני סבור שעל איש בריאות הנפש לעסוק בכך אלא להמליץ למעוניינים לפנות לגורמים המתאימים העוסקים בכך באופן ישיר. אני מדגיש זאת לא משום שהמדיטציה הנה תהליך מורכב יותר לביצוע מהרפיה עמוקה או היפנוזה אלא קודם כל מכיוון שהוראת מדיטציה דורשת הקניית ערכים רוחניים ולא פסיכולוגיים בצד הוראות ביצוע פרקטיות הכוללות גם תיקון כשלים בביצוע וע"כ הכרחי שההנחיה תתבצע ע"י אנשים מיומנים לכך ואשר יכולים לתרום לתלמידיהם מנקודת מבט שונה מאשר זו של תחום בריאות הנפש.
כשם שמורה ליוגה מנוסה ככל שיהיה אינו כשיר לפתור את בעיותיהם הנפשיות של תלמידיו – כך גם אין המטפל מן התחום הנפשי יכול להיכנס לתחום לא לו, ללמד ולהנחות טכניקות מדיטציה שלא "הוסמך" לכך ע"פ אסכולה רוחנית כלשהי.
כפי שרמזנו כבר, תהליך המדיטציה מחייב התכנסות האדם לתוך עצמו ועם עצמו דבר הסותר מאליו את עצם הקשר מטפל-מטופל המבוסס על שיתוף הדדי תוך דו-שיח פעיל שהוא ביסוד השיטה הטיפולית. לפיכך התמקדות מופרזת במדיטציה במהלך הטיפול נראית לא מתאימה ולא נכונה. ההדגשה היא על התמקדות מופרזת ולא אי שימוש במדיטציה בחלק מן השעה הטיפולית.
ההבדל שבין ריכוז למדיטציה דומה במהותו להבדל שבין הרפיה להיפנוזה. הרפיה היא תהליך של שחרור שרירי הגוף. שחרור המתח הגופני כך שהמודעות תהיה מסוגלת להרפות אחיזתה באיברים השונים אבל עדיין קיים מאבק בין המתח להעדר מתח, בין אחיזת המודעות בגוף לבין השתחררותה ממנו. במצב של היפנוזה (בינונית לפחות) התהליך הופך פשוט וקל, המאבק מסתיים ותחושה של נוחות וקבלה צפה אל פני ההכרה, המהופנט מקבל את המצב, נוח לו להיות בו והוא אינו נמצא במאבק כלשהו, לא עם עצמו ולא עם המהפנט. במהלך הטיפול הנפשי ניתן לקבל החלטות אישיות שונות נפשיות וביצועיות באופן אקטיבי, לבחון אותם הלכה למעשה, ולקבע הרגלים חדשים יעילים יותר. במדיטציה ההתפתחות האישית מתרחשת כמו מאליה, ההבנות נובעות מתתוך התבוננות עמוקה ורק אח"כ נבחנת ההתפתחות וההתקדמות בחיים עצמם.
בתחילת המאה ה 20 סברו המלומדים שהידע האנושי כמעט ומיצה את עצמו ולא נותרו אלא מספר בעיות אותן ניתן לפתור בקלות יחסית בעתיד הקרוב. עבודותיהם של איינשטיין פרויד ואחרים הזניקו את המדע מדרגה ופרשו את רבגוניותו של היקום לכל עבר. היום אנו עדים שוב להתכנסות הידע ללא פריצות דרך מהפכניות בחשיבה האנושית למעט יישומים טכנולוגיים אדירים בעיקר בתחום המחשבים. אולם ההיסטוריה של תחילת המאה הקודמת עדיין מהדהדת בזיכרוננו ויוצרת מוטיבציה גבוהה יחסית לחיפוש אחר כיוונים חדשים, אינטגרציה בין תחומי מומחיות שונים ושילוב ישן עם חדש.
כך ניתן להבין את השילוב הרווח כיום בין פסיכולוגיה לרוחניות כשהוא מגובה במחקר. גישה זו מיושמת למשל בתחום האבחוןהמוסיף לתוכו לעתים אף שימוש ביכולות תקשור, אסטרולוגיה, ,I- ching, גרפולוגיה, קלפי טארוט ועוד. בתחום הטיפול ניתן לראות התפתחות גוברת של גישות הוליסטיות הכוללות ידע רוחני, טכניקות מדיטציה, הילינג, דמיון מודרך וכד'. מתגברת פנייה למורים רוחניים. מטפלים המקנים מושגים רוחניים למטופלים, מעודדים קבלה וסליחה במקרי הצורך, לומדים יחדיו כתבי קודש של דתות שונות, דמיון מודרך רוחני ותפילות בעבור מטופלים.
המחקר הפסיכולוגי מתקשה עד כה להבהיר את מידת יעילותן של גישות אלו. באיזה מקרים הן עדיפות ובאיזה מתאימות פחות ואולי אף מזיקות. לא ברור גם איזו דרך רוחנית יעילה יותר מאחרות. עם זאת יש לזכור כי אותם לבטים קיימים גם בין כל שיטות הטיפול המקובלות.
מצד שני, שילוב אלמנטים רוחניים בטיפול הכולל משתנים פסיכולוגיים כמו תובנה, טרנספרנס, מנגנוני הגנה וכו' יכולים להיטיב עם אנשים מסוימים ולהתאים למטפלים מסוימים. אבל יש לזכור כי עד כה אין כל חובת מומחיות או הסמכה בתחום פסיכולוגי-רוחני וגם אם קיימים צעדים לקראת אפשרות של הסמכה בתחום זה יש בכך משהו אבסורדי שהרי קשה מאד למדוד רוחניות בכלים מוגדרים וקונקרטיים.
הטיפול הנפשי נועד לשחרר את האדם מקשיים החוסמים את תפקודיו, מחשבותיו ורגשותיו דרך שימוש באמצעים פסיכולוגיים. טיפול כזה מתייחס כאמור להכרה (mind) כמבנה ממשי ובר הבנה. הטיפול הנפשי מתחקה אחר מרכיבי ההכרה, מנסה לשנות חלק מהם, לעדנם ולארגנם באופן שיביאו לתחושת הקלה ויעילות תפקודית במטופל.
מאחר ואני משתמש בהיפנוזה ובהיפנותרפיה כחלק מאסטרטגית הטיפול נפשי בחרתי להתייחס בעיקר לאותם מושגים בעלי זיקה לגישה זו. שוב, מדובר כאן רק בהעדפה אישית שאינה מצביעה או רומזת על עליונות כלשהי של דרך זו על פני כל דרך טיפולית אחרת.
ננסה לעמוד על הדמיון והשוני בין הרעיונות הבודהיסטיים לטכניקות הטיפול המקובלות וההיפנותרפויטיות. בהמשך נדון האם ניתן להשתמש בכך בטיפול פסיכולוגי ונתייחס גם לתהייה המהותית: האם בכלל ניתן לשלב בין רוחניות לפסיכולוגיה? האם אין שתי ההשקפות סותרות אחת את השנייה? נכללות אחת בשנייה? משלימות אחת את השנייה?
II. השווה והשונה בין גישה פסיכותרפויטית לדרך רוחנית:
א. מהי רוחניוּת?
בטרם אכנס להשוואה בין השיטות והגישות הללו מן הראוי להגדיר מהי רוחניות: רוחניות היא אידאה שהכול מדברים בה אך מעטים באמת חווים אותה. רבים מזהים רוחניות עם אמונה דתית, קניית ערכים מוסריים או אידיאלים מחזקי אמונה. אחרים מתארים רוחניות כהשתחררות מן החומר או מדרך התנהלות בלתי מודעת ואוטומטית בכל תחומי החיים.
הרוחניות בהגדרתה הבודהיסטית נראית לי הולמת יותר ולפחות מתאימה להשקפתי האישית. ע"פ תפיסה זו רוחניות היא השגת שלוה באופן שיטתי ולא במקרה. זו תושג בד"כ ע"י הפחתת תנועת המחשבה וההכרה. אין צורך בידע ספציפי, התעמקות בדת או פילוסופיה. החיפוש הרוחני נובע רק מן האדם עצמו ודורש תרגול שיטתי בהפחתת תנועות המחשבה. כאשר תנועתיות זו פוחתת אנו מתחילים לזהות ולהכיר את מה שמכונה "התודעה האינסופית" שהיא הקיימת בלבד.
תחושת האני הנה כלי הרכב להכרה המוגבלת המעוותת בעצם את מה שיש באמת ומתייחסת אליו כמציאות בעוד שכל היש הוא אשליה בלבד. תחושת האני מתייחסת גם אל הגוף כממשי לחלוטין וזה מפעיל את החושים ואת התנועה כל אלו הנם אשליה אחת גדולה החוסמת את זיהוי התודעה האינסופית ודרך תהליך רוחני אמיתי, אשר יכול להתבצע ע"פ גישות שונות ולא בגישה בלעדית מסוימת, ניתן לפרק את החסימות לקראת השגת שלווה קבועה ויציבה המכונה בז'רגון הבודהיסטי במושג "הארה".
אותו תוכן מזווית אחרת - השתקפות העולם בעצמי אינה ממשית ואינה לא ממשית, היא פשוט בלתי ניתנת לתיאור. כך גם הגוף המשתקף בעצמי וכך הכול. קיימת רק תודעה אינסופית ללא חלוקה לנושא-מושא וללא קשר ביניהם. השונוּת כביכול בין החלקים הנה דמיון ומחשבה מתעתעת בלבד. משום עוצמת המחשבה הזו מקבל הקשר הדמיוני בין נושא למושא, בין הגוף והעצמי, עוצמה ותוקף ממשי אך למעשה - העצמי אינו מושפע כלל מכאב או הנאה, משמחה או צער. חווית אמת זו היא השחרור. אלו שהגיעו לכך משתחררים מצער מזקנה מחרדת המוות ומדמיונות שווא. הפעולות שהמשוחררים מבצעים הן אי-פעולות דהיינו הגוף וההכרה אינם עושים דבר וכתוצאה מכך נעשה הכל בתודעה האינסופית.
מכאן נוכל להבין כי רוחניות "אמתית" הנה מטרה נאצלת ונשגבת. אין כל צורך לדבוק בבודהיזם או בכל אידיאולוגיה ודת אחרת ע"מ להתקרב אליה. התייחסות דומה כמעט לחלוטין עולה מדבריהם וכתביהם של אנשים "מוארים" מכל הדתות. הדרכים פשוטות אך לא פשטניות. רק מתי מעט מסוגלים להגיע לשלבים גבוהים באמת אך הן פתוחות ומזמינות כל אחד להתחיל את מסעו בהן ללא הבדל של דת, מין, גזע או מעמד.
ב. טיפול פסיכולוגי, גישה רוחנית והמשותף ביניהם
הטיפול הפסיכולוגי המקובל מתמקד בפעילות ההכרתית הלא מודעת והמודעת של האדם. בפעילות הכרתית זו נכללות מחשבות ורגשות המובילות אנשים להתנהג באופן שגוי, הרסני או לא יעיל. הטיפול הנפשי מעצם שמו מתייחס לעולמו הנפשי של האדם כאשר העולם המכונה "רוחני" אינו מקבל בד"כ ביטוי ראוי בתיאוריות הרווחות. יש לציין כחריג בהקשר לכך את התאוריה היונגיאנית הרואה בלא מודע האישי, לא-מודע ראשוני כשמעבר לו משתרע מרחב לא מודע ענק הכולל את הפוטנציאל העצום הגלום בנו וביקום כולו. שאר הגישות המקובלות מתמקדות רובן ככולן בלא מודע האישי בלבד או בסיבתיות הנובעת ממקורות משפחתיים, הרגלים נלמדים, תורשה, גנטיקה וכיו"ב.
מטרת הטיפול הנפשי הנגזר מן התיאוריות הפסיכולוגיות השונות מושתתת על הפחתת הסבל האישי או המשפחתי הנוצר מהשפעת רגשות כחרדה, דיכאון, דאגה, תוקפנות וכו'. קושי בהתמודדות עם רגשות אלו מונעים מן האדם מימוש מלא של הפוטנציאל הגלום בו.
התפיסה ע"פ הכוון הרוחני שונה בתכלית. היא אינה עולה מתוך מאמרים וספרים אלא היא חוויה אישית המתפתחת עם הזמן אצל כל מחפש בקצב שונה. היא אינה הבנה קוגניטיבית או חשיבה, אלא כפי שכבר אמרנו - מודעות ברורה לחלוטין שהעולם הסובב אותנו ואנחנו בתוכו איננו אלא אשליה, השתקפות של תמונות קולות תחושות וכו' הנתפסות כממשיות בדמיוננו שגם הוא אינו אלא דמיון שווא בלבד.
נגזר מכך שעצם האשליה של תחושת האני היא מקור לצער ולהפרעות נפשיות שהרי מאחר שבתחושת האני מתעוררות ציפיות אזי שבהכרח ישנן אכזבות - ומכאן סבל. בתפיסה רוחנית יש קשר בין הרוח לנפש כשם שיש קשר בין נפש לגוף ולכן כשאנו עוסקים בהפרעה כלשהי אזי שמעצם ההגדרה קיימת זיקת גומלין בין הגוף לנפש ולרוח ואין לראות בכל סבל כנובע ממקור אחד בלבד.
ע"פ תפיסה זו המודעות "האמתית" והנכונה נצחית ובלתי ניתנת לחלוקה. התמזגות עם חוויה זו היא מה שאנו מכנים הארה. בהעדר היכולת להתמזג עם אותה מודעות אנו שרויים במודעות חלקית המגולמת בהכרה (mind). הכרה זו מובילה את הגוף באמצעות החשיבה ומזינה אותו בצערה. לפיכך נלחם הגוף בהכרה וזו נאבקת בו וחוזר חלילה. קרבות הדדיים אלו מביאים למגוון מחלות פיזיות והפרעות נפשיות כפי שנפרט בהמשך.
המשותף לזרם הרוחני והפסיכולוגי הוא ששניהם מעודדים שיפור באישיות דרך שינויים מתאימים במשתנים מסוימים, מעבר מהרגלים מזיקים להרגלים מועילים, הפחתת הסבל, השגת שקט נפשי ומימוש הפוטנציאל האישי. עיקר ההבדל בין שני הזרמים אינו בדרך הטיפול אלא ב"יעד הסופי" - הטיפול הנפשי מבקש להפחית את הסבל כתוצאה מהתרת הבעיות הנפשיות הספציפיות והשתחררות מהתניה לרגש מזיק או לא מועיל. הזרם הרוחני תר אחר פתרון אולטימטיבי לכל אדם באשר הוא כדרך חיים. הקניית התפיסה כי הסבל עצמו הוא אשליה וזאת ניתן לעשות רק בדרך אישית-חווייתית.
יש הגורסים כי הטיפול ה"רגיל" עוסק בבעיותיהם של אנשים נוירוטיים שאינם מתפקדים בצורה יעילה עם עצמם ועם סביבתם. הקשיים הרוחניים הם בעיות קיומיות של בני אדם בוגרים ומצליחים וכתוצאה מן המודעות האינסופית המתחילה להתפתח אצלם בהדרגה אינם חשים שביעות רצון מחייהם ולכן מחפשים שינוי מהותי בתפיסה בהכרה ובמודעות.
מכאן עולה שוב השאלה - האם דרך הפחתת הבעייתיות הנפשית אנו פוסעים לקראת הארה, האם הפסיכיאטר או הפסיכולוג מוסמך להיות מורה רוחני? מובן שהתשובה אינה יכולה להיות חיובית (לפחות ברוב המקרים לגבי השאלה השניה). מצד שני ניתן לשאול גם האם מורים רוחניים מוסמכים לטפל במצוקותיהם של אנשים סובלים בחיי היומיום כמו למשל, משברים בחיי הנישואין, קשיי תעסוקה, פחד במה, דיכאון לאחר לידה, פוסט טראומה וכו'? גם כאן מתעוררת התהייה האם התשובה חיובית וכך השילוב כביכול בין רוחניות לפסיכולוגיה מוטל מאד בספק.
ניתן לטעון כי התפתחות רוחנית יכולה לבוא בכל מקום מכל כוון ובכל רגע ("ישועת ה' כהרף עין"). אין זה משנה אם האדם נמצא בתחילת הדרך, באמצעיתה או בסופה (דהיינו הארה) על מנת לפעול ולהפחית את סבלו. טיפולים בעלי אוריינטציה רוחנית כמו רייקי, תטא הילינג, הומיאופתיה, מדיטציה, פרחי באך, שיאצו ואקופונקטורה התפתחו במהותם מרבדים רוחניים. הם יכולים לפעול על האדם הגשמי ביותר ולהקל על סבלו ואולי אף לגרום לו להרהר בדרך התנהלותו בעולם ולחפש במקומות שקודם לכן לא הביא בחשבון. הדבר קורה גם ללא כל זיקה רוחנית אצל אנשים שעברו חוויה רגשית טראומטית כהתמוטטות כלכלית, מות אנשים קרובים, התקפי לב או מחלות גופניות קשות.
לאור ההקדמה כבר ניתן להסיק כי במקום לקבל את האספקטים הרוחניים במקום פסיכותרפיה מקובלת או לחילופין, להסכים שגישה פסיכולוגית יעילה יותר, ניתן אולי לראות בטיפול הנפשי "קטע דרך" חיוני בדרך הרוחנית השלימה. קטע דרך זה נועד לשחרר את האדם ממחסומיו הנפשיים המונעים ממנו להמשיך ולהתפתח בכוון המכונה חיפוש רוחני.
ז.א. המטפל בתחום הנפש אינו אלא תחנה בדרך, מעין "מערכת ניקוי" קטנה ל"תאים" (דהיינו מטופלים) שהזדהמו ולאחר פעולת הניקוי ממשיכים בדרכם. התייחסות כזו יכולה לכלול את הטיפול הנפשי במסגרת רוחנית רחבה יותר מבלי לשנות ממנה כהוא זה. היא מאפשרת למטפל לשמור על צניעותו ולמנוע מעצמו יוהרה מיותרת באופן שיכול לסייע לו למלא את ייעודו בצורה פשוטה נכונה ויעילה ומבלי לגלוש לשטחים לא לו. בהמשך אראה את הגישה הנ"ל כשנדון במושגים עצמם ובדרך הטיפול המשולבת נפשית-רוחנית.
III. ההפרעות הנפשיות והגופניות בראיה בודהיסטית
ע"מ להבין יותר לעומק את הכלים הרוחניים ואפשרות שילובם עם הכלים הפסיכותרפויטים עלינו להבין מעט כיצד משתקפות המחלות באספקלריה הרוחנית בשונה מן התפיסה המודרנית מערבית. בחרתי להתמקד כאן בראיה הבודהיסטית כיוון שיש לי מעט היכרות וסמפטיה אליה אך יותר משום הפשטות והראייה הפסיכולוגית שיש
בה כפי שניווכח.
שוב, אין להסיק מכך העדפה מהותית של של הגישה הבודהיסטית ע"פ כל דרך אחרת והיא יכולה להיות מושגת גם על-ידי דיון דומה בין פילוסופיות רוחניות אחרות לאסכולות פסיכולוגיות שונות המתאימות למטפלים מרקעים שונים.
הגישה הבודהיסטית בה בחרתי לדוגמא משתקפת בספרות המחקרית המערבית כבעלת אוריינטציה פסיכולוגית ישירה המתמקדת בסיבות הסבל האנושי כמו באמצעים להשתחרר מסבל זה דרך עידוד חקירה אינטנסיבית של ההכרה. נפרט להלן מספר מושגים הקשורים בהפרעות הנפשיות והגופניות מתוך תורה זו:
ההפרעה הנפשית (ויאדהי) - נובעת ממקורות צער ומצוקה. העדר בעיות נפשיות נובע ממקורות שמחה ורווחה כללית. ההפרעה הנפשית הנה תולדה של תלות באשליות הגוררת חולשה בשליטה העצמית, מגבירה את דמיון השווא ואת הדחף להשיג עוד ועוד. כך נוצר צער הגורם לשיבוש מערכות.
המחלה הגופנית (אדהי) - נובעת אף היא מרדיפה אחר האשליות והחלשות השליטה העצמית - אלא שכאן היא פונה אל הגוף כמו למשל, אכילה מופרזת או הרגלי חיים שגויים (למשל בילויים ליליים הגוררים שינה מועטה).
סיבות נוספות למחלות פיסיות: פחדים שונים, פעילות לא סדירה של איברים (כליות, לב וכו'), הרגלים לא בריאים (למשל התמכרות לשתיה), חברה רעה ומחשבות מרושעות. כתוצאה מכך נחלשים צינורות האנרגיה (נאדים) או שנוצרות חסימות המונעות זרימה חופשית של כוח החיים. המחלות הגופניות נתפסות אף כתולדה של העבר הקרוב (ז.א. בגלגול זה) או העבר הרחוק (גלגולים קודמים).
מחלה גופנית כתוצאה מהפרעה נפשית: כאשר ההפרעה נובעת ממקורות צער ומצוקה פונה האדם לדרך שגויה וכוחות החיים שבו מתפזרים ומתבלבלים עד שמתרחשת בנאדים מסוימים זרימה אנרגטית חזקה מדי ו/או בנאדים אחרים נחסמת האנרגיה וכך נוצר חוסר איזון פנימי, שיבוש בחילוף החומרים, תיאבון מופרז או מועט וכיו"ב עד שמתגלים הסימפטומים המאפייניים את המחלה הנגרמת לאדם.
מקורות הכאב והסבל (Kleshas) :
כל ההפרעות שהוזכרו בסעיף הקודם נובעות מכאב וסבל העובר על האדם בעקבות התלות בהתניות ובאשליה. נתייחס כעת ביתר פרוט למקורות הכאב והסבל שכתוצאה מהם נגרמות ההפרעות הנפשיות והגופניות.
הכתבים הבודהיסטיים מציינים שני מקורות להתהוות סבל:
1. הסבל נוצר מעצם הולדתנו כבעלי גוף גשמי המכיל רגשות , תפיסה, הבנה ומצבי מודעות שונים.
2. סבל מקורו בהשתוקקות. כתוצאה ממנה מתעוררת תלות במצבי המודעות השונים כמוחלטים ובלתי חולפים.
מכאן נובע שכאשר ההשתוקקות נעלמת מסתיים הסבל וכאשר השתוקקות זו נעלמת או פוחתת אנו פוסעים בדרך האמת (היא דרך שמונה שלוחות או "כנפיים" שלא נרחיב כאן). פטנג'אלי, ההוגה הגדול, מונה מספר מקורות לכאב וסבל הקושרים אותנו למעגל החיים והמוות והמונעים את השחרור וההארה:
1. העדר מודעות לחוויית המציאות האמתית – זיהוי החולף כנצחי, העכור כצלול, הכאב כשמחה, המשתנה כבלתי משתנה.
2. תחושת אגו – משתקפת למשל כאשר חוש הראייה מזהה עצמו כרואה.
3. התשוקה לאובייקטים כלשהם – נובעת מן הצורך בהנאה. הצורך ליהנות גורם להימשכות.
4. דחית אובייקטים כלשהם - יסודה בסבל. הדחף להימנע מסבל גורם לדחייה.
5. הדחף להיצמד לחיים והפחד מן המוות – פועל על כל הבריות ואפילו על המוארים.
הדרך לטפל במקורות הכאב והסבל הנזכרים היא קודם כל על ידי "השקטת תנועת ההכרה" (היא תכלית היוגה ע"פ פטנג'אלי). דרך מלכותית זו להשקטת תנועות המחשבה וההכרה מתבצעת בעיקר ע"י יוגה ומדיטציה. יש לתרגל אותן באופן המאפשר התבוננות והמתנה סבלנית עד אין קץ עד שתגיע חוויה ברורה של "משהו מעבר" המוביל למודעות המשכית ובלתי קטועה של רוגע פנימי עמוק המוביל ל"שחרור". ההכרה ותנועת המחשבה בלתי ניתנות להפרדה זו מזו למרות שהן נראות כנפרדות. בלימת האחת היא בלימת שתיהן. הכתובים מתארים שיטה נוספת להשגת בלימה כזו באמצעות ידע אמתי המביא להתמזגות עם האמת ששמה קץ לתפיסת אשליית העולם. ידע כזה אינו אקדמי או הנובע מצבירת אינפורמציה אלא חווייתי ונובע מתוך האדם עצמו (דומה יותר להיזכרות).
סבל נגרם כתוצאה מהשתוקקות לשינויים ואי קבלת היש. אנשים מתאמצים לכפות על המציאות לזרום בכוון שהם חפצים בו ואפילו שהם מצליחים לעתים הרי שבסופו של דבר הזרימה משתנה תמיד בכוון שלה. "הכרת ההכרה" (Sati הוא השם בשפת פאלי ל"מודעות הווׇה") הנה תהליך הטבוע בכל אדם ואין צורך להתאמץ להשיגו. אין צורך בהבנה או ידיעה עצומה כדי לחוות אותו. ככל שהאדם מתפתח להכיר באשליותיו הוא נוכח בשלושה עקרונות החוזרים על עצמם:
א. אין דבר קבוע
ב. סבל נגרם בשל חמדנות, שנאה ומחשבות שווא
ג. הכול קשור לכול, אין דבר נפרד.
הקושי כביכול לחיות כך נובע מהתניות קודמות הנובעות מהתנהגויות נלמדות דרך ההורים ובני משפחה אחרים, מורים חברים ומערכות יחסים שונות שכל אחד חווה במהלך חייו. העדר התניה כמעט מוחלט ניתן לראות אצל תינוקות המתייחסים לכל דבר ללא משקעי עבר או ניסיון קודם. אלא שהדברים אינם מודעים להם, אינם שיטתיים ואינם מתפתחים. להיפך, במרוצת השנים מתבגר התינוק ונשבה באשליה כמו כולם. כדי לפרק את ההתניה יש צורך בתרגול שיטתי של המוח וההכרה לשים לב אך לא לשפוט, להתבונן ללא ביקורת, לחוש את המציאות ללא כל ציפיות לתוצאה מסוימת - שלילית או חיובית.
IV. תרגולים רוחניים המתאימים לתחום הפסיכותרפיה:
במידה והמטפל מעוניין לשלב אלמנטים רוחניים בתוך גישתו הטיפולית והוא עושה זאת בצורה מושכלת שאינה מפקירה את המקצועיות הפסיכולוגית-פסיכיאיטרית, בוודאי שאינו שרלטן, פנאט או מיסיונר. מטפל המשתמש למשל במדיטציה כאלמנט מרכזי בטיפולו מבלי לחקור את טבע הבעיה בגללה פנה המטופל או המטופלת אליו ומבלי ליצור עמם דו-שיח מקצועי הולם, חוטא לתפקידו. לעומת זאת, אם המטפל פועל במתינות ומתרגל מדיטציה יחד עם המטופל כחלק מן הטיפול השלם תוך כדי מתן תשומת לב הולמת לשאר האלמנטים הפסיכולוגיים-פסיכיאטריים המאפיינים את המטופל - כגון חקר אישיותו של המטופל, ההגנות שהוא מפעיל, אופן התנגדותו, העברה והעברה חוזרת, הרגלים שקיבע בחייו, התניות לא יעילות שלו וכו' - הרי שהוא משלב את הדברים בצורה מתאימה ונכונה.
בחרתי להציג מספר טכניקות טיפוליות המיושמות אצל מטפלים בעלי אוריינטציה רוחנית ואשר מסתמנים כבעלי משמעות וניתנים לביצוע בתחום הפסיכותרפויטי.
טכניקות רוחניות לטיפול:
מן הראוי כי מטפל המעוניין להשתמש ב"ארגז כלים רוחניים" יתרגל את הטכניקות קודם כל על עצמו הן לצורך הגדלת מודעותו ורגישותו למצוקות מטופליו והן למועקותיו הספציפיות שקיימות בוודאי אצל כל אחד ואחת.
חשוב להזכיר כי מטפל יכול לסייע למטופל רק בקשיים שהוא עצמו התגבר עליהם והוא נמצא ברמת בשלות כזו שיכול להבינם לעומק. ברור למשל שמטפל מעשן יתקשה לסייע לאדם החפץ להפסיק לעשן וספק אם הוא מסוגל לסייע בשינוי התמכרות כלשהי. הדבר נכון וחשוב עוד יותר בשימוש בטכניקות המעודדות את האדם להתייחס להתפתחותו הרוחנית כחלק בלתי נפרד מהטיפול הנפשי שלו. הצלחה בכוון תתרחש רק אם המטפל יהיה ענו וצנוע; מודע לחכמתו אך לא יהיר; טוב לב אך לא תמים מדי; בעל תפיסת עולם חיובית ופחות ביקורתית אבל גם בעל יכולת להתבונן לעמקם של דברים; מנסה להבין את הסיבות הישירות להתרחשויות אך לא ממוקד בעצמו, בכשרונו וביכולותיו השונות.
לחדר הטיפולים שלו מגיעים אלו הזקוקים לו, הרוחשים לו אהבה כבוד והערכה ומקבלים אותו ואת דעותיו לפעמים ללא סייג. דווקא משום כך עליו להיות מודע שבעתיים לכובד האחריות המוטל עליו, להתפתחותו האישית המוסרית והמקצועית. עליו לפתח עצמו מבחינת הידע המקצועי אך בעיקר לשים לב לפן הרוחני האישי. הוא חייב לזכך את מידותיו דרך כל התנסות ש"היקום" מזמן עבורו (והוא מזמן...).
יש לזכור כי המטפל עצמו הנו הכלי הטיפולי המרכזי. לא התאוריה, לא הטכניקה, לא ההבנה ולא הניסיון. כל אלו משניים להבנה העמוקה והברורה שהמטפל הוא הוא "מכשיר העבודה" של עצמו ושל המטופל ולפיכך עליו להיות נקי ומזוקק ככל האפשר. על אחת כמה וכמה אם הוא משלב את התחום הרוחני העדין במסגרת הטיפול. קיימים כאמור רעיונות אחרים שלא הוזכרו לעיל מאחר ובחרתי רק באותם תרגילים רוחניים שנראו לי רלוונטיים ליישום בטיפול נפשי כפי שנראה ונדון בהמשך.
נעבור כעת לטכניקות הרוחניות עצמן:
1. מודעות הווָה (Mindfulnes) - זהו "מכשיר" לנטרול ההכרה דרך ידיעת עצמה ובהמשך השגת שחרור ממנה. המושג נגזר מהפילוסופיה הבודהיסטית אך טבוע גם בכל המסורות הרוחניות והדתיות כמו גם בפילוסופיה המערבית ובאסכולות הפסיכולוגיות השונות. בחרתי לתרגם את המושג ל"מודעות הווָה," מאחר ונראה לי כמתאר את אשר יש לחתור אליו ואף מזכיר את שם ההוויה (בתרגום המושג לעברית). המודעות ההווָה מדגישה את ראית ההווה כמקטע זמני וחולף, חסר אגו ומורכב מריק הווה בהווה. באופן זה מתרחשת תלות הדדית בין כל התופעות ומתעוררת חמלה. כך יכול האדם שמגיע לכך לחוות את ההווה כרגע מושלם הנמצא מעבר להכרה ולהבנה.
דרך אופיינית לתרגל את מודעות הווָה היא ע"י תרגול ההתבוננות בנשימה ואח"כ בעולם המחשבות הקשור לחוויית השאיפה ונשיפה. בהמשך לומדים המתרגלים להרחיב את אותה חוויה למודעות כולה: למחשבות לרגשות ולתפיסה ללא שיפוט כלשהו וללא הבניה שיטתית של התהליך. באמצעות התבוננות בהכרה עצמה אנו צופים במה שקורה מבלי להוסיף או לגרוע דבר (שמחה, עצב) ומבלי לדחות את המתרחש (פחד, כעס, בושה). הסבל הוא תוצאה של שיפוט עצמי לגבי מה שקורה לעומת מה שקורה באמת.
רעיון המודעות ההווָה נחשב לאבן הפינה של ההשפעה הבודהיסטית על הפסיכותרפיה המערבית. המודעות ההווׇה אינה מושג אלא חוויה שניתן לחוש אותה באקראי אך מן הראוי לפתחה בתרגול מתאים ושיטתי ע"מ שתהיה נגישה (כך ניתן לנהוג אף בתרגול מעשי של כל הרגל שברצוננו להטמיע לתוכנו). למעשה, כל התרגילים שיתוארו בהמשך אינם אלא וורסיות והדגשים שונים של המודעות ההווָה ומכאן מובנת חשיבותה הרבה והמקום המכובד לו זכתה בספרות המחקרית של השנים האחרונות.
סיפור ונמשלו: המורה מטייל עם תלמידיו ושואל "אתם רואים את הסלע הזה?" "בוודאי" עונים התלמידים. "האם הוא כבד?" "בוודאי" הם עונים. "לא, אם אינכם מרימים אותו." אומר המורה.
כך אנו וכל "הסלעים" החולפים בחיינו בהווה המתמשך בו אנו צופים. התבוננות זו מתרחשת במודעות ההווׇה אותה אנו מפתחים כתוצאה מהגירוי הרעיוני העדין הסובב אותנו כל העת כפי שנובע מסיפור המורה ותלמידיו.
התפתחות הדרגתית ושיטתית של המודעות ההווָה מובילה את המחפש לקראת מטרתו הנכספת, היא ההארה. בבודהיזם מדברים על שלוש גישות פרקטיות לתרגול המודעות ההווׇה ונתייחס אליהן להלן :
כוונה (Intention) – אנו מתמקדים בבניית הכוון האישי שלנו כיצד לנהוג בצורה אופטימלית מבלי לחפש אחר יעדים ספציפיים. כוונת התמקדות זו הנה בתהליך ולא בתוצאה. כאשר התהליך פועל בצורה הטובה ביותר שאנו יכולים לבצע אזי שהתוצאה הסופית אינה חשובה בעצם.
תשומת לב (Attention) – התמקדות במה שקורה למטופל רגע אחר רגע בחווייתו הפנימית והחיצונית. כך הוא לומד לא רק על העולם הסובב אותו אלא גם על התכנים השונים של מודעותו בהווה. כתוצאה מכך מושגת הכרה שלווה ומודעות רוגעת. הכרה לא יציבה כמוה כמצלמה רועדת והתמונה המתקבלת מטושטשת ומעורפלת.
גישה (Attitude) – איכות "המודעות ההווׇה" בעלת חשיבות מעין כמותה. הגישה יכולה להיות ביקורתית וקרה או פתוחה ומחבקת. הבודהיזם מזהה את הלב ואת ההכרה כאחד ולפיכך "מודעות הווׇה" נקראת גם "מודעות בעלת לב" המובילה את בני האדם להתייחס לחוויותיהם הפנימיות, לעולם החיצוני ולאנשים הסובבים אותם בגישה מקבלת, חיובית, סבלנית ואדיבה.
דרך תרגול מתמשך ובמאמץ חסר פשרות ניתן להתייחס לכל המתרחש בעולמנו ללא הערכה ופרשנות וכך לתרגל קבלה, אדיבות, פתיחות גם אם ההתרחשויות הממשיות הן בניגוד לציפיותינו ולעתים קשות מבחינה רגשית.
הצעות ליישום בטיפול:
אפשר להשתמש בסוגסטיות היפנוטיות לתרגול מודעות לנשימה: "שב בתנוחה נוחה... שים לב לנשימה... נשימה ונשיפה...לבית החזה... לנחיריים ולמעבר האוויר בהם... במידה ועולות מחשבות או תחושות כלשהן במודעותך, שים לבך למתרחש ללא מאמץ ואח"כ שוב אל הנשימה..."
ניתן לשוב לתרגול זה בעת הצורך לאורך שלבי הטיפול אך בוודאי שאין להתעכב על מקטע זה מבלי להתייחס למצוקותיו של המטופל גם בהבנה פסיכודינמית, הבנה קוגניטיבית או אחרת. יש להקנות לו כלי התבוננות והתמודדות בהווה תוך הפחתת הרגשות השליליים המתעוררים דרך מודעות לסיבות הסבל האישי.
מטפלים מתחום ההיפנוזה המיומנים בהעברת אינדוקציות וסוגסטיות יכולים לשלב זאת בעבודתם בקלות יחסית. עם זאת יש לזכור כי הרעיון המרכזי כאן הוא חווית המודעות ההווָה ולא הקלת הנשימה גרידא. בהמשך ניתן לעבור לתרגולים אחרים הקשורים בחוויית הזמן, חווית ההווה ותפיסת הרגע, חווית קשרים בין התרחשויות שונות לבין מה שקורה לפרט וכיו"ב.
שלוש הגישות לעידוד המודעות ההווׇה שהזכרנו: כוונה, תשומת לב וגישה נכונה הנם כלים מצוינים לזיהוי הזדמנות מתאימה ליישום בכל מטופל. למשל, אם המטופל משימתי מדי אפשר הנחותו לשנות את הכוונה. אם המטופל מחפש אחר אישורים והערכה נתמקד בתשומת הלב שהוא מפעיל על סביבתו. אם מטופל ביקורתי מדי יש לעודדו לשנוי גישה (כפי שציינו לפני כן).
אין כל צורך להתייחס לרעיונות הרוחניים הקשורים לתכנים ספציפיים. במידה והמטפל מודע להם אזי שהאפקט מתחזק עוד יותר גם אין מדברים בו. זהו גם שילוב תורם ויעיל של רוחניות עם פסיכולוגיה.
רעיון זה נחשב לאבן הפינה של ההשפעה הבודהיסטית על הפסיכותרפיה המערבית. המודעות ההווׇה אינה מושג אלא חוויה שניתן לחוש אותה באקראי אבל יש צורך לפתח אותה באמצעות תרגול מתאים ושיטתי ע"מ שתהיה נגישה (מזכיר היפנוזה). למעשה, כל התרגילים שיתוארו בהמשך אינם אלא וורסיות והדגשים שונים של המודעות ההווָה ומכאן מובנת חשיבותה הרבה והמקום המכובד לו זכתה בספרות המחקרית של השנים האחרונות.
כתרגול בסיסי בדרך לגישה נכונה למודעות הווָה אפשר להשתמש בסוגסטיות היפנוטיות או הכפייתיות לתרגול מודעות לנשימה: "שב בתנוחה נוחה... שים לב לנשימה... נשימה ונשיפה...בית החזה... נחיריים ומעבר האוויר בהם... במידה ועולות מחשבות או תחושות כלשהן במודעותך, שים לבך למתרחש בעדינות ובקבלה ואח"כ שוב אל הנשימה..."
ניתן לשוב לתרגול זה בעת הצורך לאורך שלבי הטיפול אך בוודאי שאין להתעכב על מקטע זה מבלי להתייחס למצוקותיו של המטופל גם דרך הבנה פסיכודינמית קוגניטיבית או אחרת. יש להקנות לו כלי התבוננות והתמודדות בהווה תוך הפחתת הרגשות השליליים המתעוררים.
מבחינת התייחסות המטפל לעצמו - המודעות ההווָה מכוונת בעיקר להגברת רגישותו של המטפל, סיוע בהגברת יכולת הריכוז שלו לתכנים ולאינטראקציה עם המטופל, להגברת האמפטיה חום הבנה וקבלה במהלך הטיפול. אלו יעשו דרך תרגול מודעות הווׇה בעצמו, בין אם בביתו ובין אם במהלך הטיפול. אופן הביצוע זהה לתיאור בסעיף הקודם שהתייחס למטופל. במאמר מסוים הזכיר פרויד כי על האנליטיקאי להקשיב למטופל ללא מאמץ, בלי להתרכז בנושא מסוים ולהתייחס לכל מה שהוא שומע באותה מידה של הקשבה רגועה ושלווה. האין זו בעצם מודעות הווׇה?
2. ריכוז (Dharana) – זהו אימון ההכרה להיות ממוקדת באובייקט יחיד ללא תנודות והיסוסים. במצב כזה ההכרה אינה מודעת לסביבה המקיפה את האובייקט אליו היא מכוונת. ניתן להשוות בין חוסר ריכוז לריכוז ליחס שבין קרן אור רגילה בה קווי האור מפוזרים יחסית לבין קרן לייזר בה קווי האור ממוקדים לגמרי ועל כן היא בעלת אנרגיה עצומה. התפיסה הרוחנית של ריכוז יכולה בקלות לקנות לה אחיזה בשעה הטיפולית בתבנית של הרפיה המותאמת לאנשים מתוחים שמחשבותיהם מתרוצצות ויש להפיג את הלחץ הפועל עליהם ע"מ שיגיבו ביתר יעילות למציאות. במקרים כאלו ניתן להפעיל סוגים שונים של טכניקות להרפיה, דמיון מודרך לסוגיו המובילים לשקט נפשי וכיו"ב. כל אלו הם בעצם דרכים לחיזוק הריכוז והגברת הרוגע הפנימי בדומה לשימוש בטכניקות בודהיסטיות.
הריכוז דורש תרגול סבלני של א. ישיבה נוחה ב. נשימה רגועה ג. הינתקות מגירויים חיצוניים ד. הפחתת התרוצצות המחשבות תוך כדי צפייה בהן או עצירתן. מוח מרוכז יכול לעשות פלאים. מוח מרוכז נעשה באופן אוטומטי מוח נינוח ושלו שכן הריכוז אינו פעולה פסיבית בלבד אלא גורם להעמקה והתבוננות רחבה יותר בפרטי פרטים (כשם שאדם עובר מתמונה לתמונה בתערוכה לעומת התבוננות בתמונה בודדת זמן ממושך ואז פרטים עדינים ומופלאים יותר יתגלו לו). תרגול חוזר ונשנה של ריכוז ללא מאמץ מיוחד יביא לתוצאה המיוחלת במידה ופועלים בצורה שיטתית ע"פ הנחיות. הריכוז הרוחני מקביל במהותו לאחדות מן הטכניקות ההיפנותרפויטיות המכוונות לעידוד השקט הנפשי.
אציג כעת טכניקת עתיקת יומין שכזו (לפני יותר מ 2000 שנה) שהייתה בשימוש יוגים אלפי שנים כדי להתבונן באני הפנימי שלהם. הטכניקה דומה במהותה לפרוצדורות ההיפנוטיות בהן אנו משתמשים כיום ונקראת 'יוגה נידרה' (Yoga Nidra) - המוגדרת בכתבים כמצב של שינה ללא שינה. האדם נמצא בין נמנום לערות והוא התחום בו אפשר לתקשר עם הלא מודע הפנימי ועם המודע העליון. בדרך זו אנו מסוגלים לשנות את גישתנו לעצמנו ולאחרים. מתאפשרת הקלה בקשיי שינה ובמיוחד ניתן לקבל עם הפעלתה החלטות אישיות חשובות. בטרם יבצע המתרגל את היוגה נידרה עליו לבחור לעצמו קביעה אישית כלשהי ולשנן אותה במהלך התרגול ע"פ ההוראות. להלן תיאור קצר של היוגה נידרה ע"מ שנבין מה ההבדלים בין ריכוז כטכניקה רוחנית לבין ריכוז כטכניקה היפנותרפויטית.
יוגה נידרה:
המתרגל שוכב על הרצפה על הגב, ידיו ורגליו פשוטות. ברגע שמתחיל בתרגול רצוי שלא יזוז כלל ואז מקשיב לסוגסטיות המושמעות ע"י המנחה או שהקליט אותן ויכול לשמע אותן בביתו:
"השתדל לעצור כל פעילות פיסית והתכונן ליוגה נידרה (נאמר פעמיים)... החלט את החלטתך ושנן אותה לעצמך שלוש פעמים (הפסקה)... הרפה את גופך אך היה נכון ונחוש. הרפה כל חלק בגופך והשאר במודעות להרפיה. התרכז בגוף הנמצא על הרצפה ושים לב לאיברים הנוגעים ברצפה. עקב ימין עקב שמאל... קרסול ימין קרסול שמאל... אחורי ברך ימין... אחורי ברך שמאל... אחורי ירך ימין... אחורי ירך שמאל... עצם השכמה מימין... עצם השכמה משמאל... יד ימין... יד שמאל... מרפק ימין... מרפק שמאל... עורף... הצד האחורי של הראש... כעת שים לב לכל הנקודות הללו שוב, כל הנקודות המחברות אותך אל האדמה... התרכז בהן חוש את החיבורים בצורה רציפה וברורה... המשך בכך כל הזמן.., המשך המשך... שים לב לנקודות המפגש הללו עד שיהיו ברורות לך לגמרי... המשך לחוש אותן עוד ועוד...
שים לב לעפעפיים שלך... שים לב לנקודת המפגש בין העפעפיים לעיניים... התרכז רק שם... שים לב וחוש בצורה ברורה את הנקודות הללו... הטה את מודעותך מהעפעפיים לשטח המפגש שבין השפתיים... התרכז בנקודות המפגש הללו... שים לב אליהן עד שיהיו ברורות לגמרי...שים לב לנשימתך...
(כאן מתחילה הוראה לנשימת חילופין בין הנחיריים שהיא תרגיל שגרתי למתרגלי פרניאמה - יוגה של הנשימה)
חזור ושנן שוב את החלטתך שלוש פעמים... כעת דמיין את פניך ממש כאילו אתה מסתכל בהן במראה... ראה את כל גופך שרוע על הרצפה... צפה בעצמך מספר שניות ואח"כ פקח את עיניך אט אט ושב... תרגול היוגה נידרה תם."
נדגיש כי תיאור זה מקוצר ומתאים לתחום המשולב של רוחניות ופסיכולוגיה בו אנו עוסקים כאן. אבל קיימים גם נוסחים מפורטים יותר המתייחסים לעשרות חלקי גוף, לכובד ולקלות החלקים, לחום וקור בהם, לכאב ולהנאה ובהמשך התייחסות לצ'אקרות השונות ולסמלים הקשורים לכל מרכזי האנרגיה ושינויי ה"אום" הקשורים אליהם. לקראת הסיום בנוסחים המתקדמים יש גם מעבר לראיית ההילה שסביב המתרגל, לתפיסת החושים השונים ומעבר למודעות העליונה המשולה לביצת זהב קטנה במרכז המוח. המתרגל השקדן והמסור מאמן עצמו להיכנס לתוך אותה ביצת זהב ולראות עצמו בתוכה ומשם להתחבר אל האנרגיה הקוסמית ולחזור על החלטתו הראשונה שלוש פעמים.
ההבדל שבין התיאור המקוצר לנוסח המלא כולל מושגים ועניינים שאינם בתחום הכשרתו של פסיכולוג או פסיכיאטר מהותי ביותר. אני סבור כי רק מי אשר חווה את הדברים הלכה למעשה והגיע להארה או קרוב לכך, יכול לאמן אחרים באותה דרך, אחרת התרגול יהיה טכני ושטחי. כאן מתעורר הספק הברור הראשון האם באמת מטפל "קונבנציונאלי" יכול לאמץ לעצמו תרגילים רוחניים שכאלה או שאל לא לנהוג בבורות כזו? האם הוא יכול בכלל לשלב תרגול כזה בעבודתו?
3. מדיטציה (Dhyana) – זו מוגדרת כזרימה לא מופרעת של הריכוז לאובייקט ההתבוננות. בריכוז עדיין יש מאבק בין הסחת הדעת לריכוז באובייקט. כאשר הריכוז באובייקט מוחלט מתמשך וזורם בקלות אזי שהתהליך הופך למדיטציה ורבדים עמוקים יותר של התבוננות צפים אל פני ההכרה.
המדיטציה נחשבת כלי ראשון במעלה בדרך להתפתחות רוחנית. הואיל וכך איני סבור שעל איש בריאות הנפש לעסוק בכך אלא להמליץ למעוניינים לפנות לגורמים המתאימים העוסקים בכך באופן ישיר. אני מדגיש זאת לא משום שהמדיטציה הנה תהליך מורכב יותר לביצוע מהרפיה עמוקה או היפנוזה אלא קודם כל מכיוון שהוראת מדיטציה דורשת הקניית ערכים רוחניים ולא פסיכולוגיים בצד הוראות ביצוע פרקטיות הכוללות גם תיקון כשלים בביצוע וע"כ הכרחי שההנחיה תתבצע ע"י אנשים מיומנים לכך ואשר יכולים לתרום לתלמידיהם מנקודת מבט שונה מאשר זו של תחום בריאות הנפש.
כשם שמורה ליוגה מנוסה ככל שיהיה אינו כשיר לפתור את בעיותיהם הנפשיות של תלמידיו – כך גם אין המטפל מן התחום הנפשי יכול להיכנס לתחום לא לו, ללמד ולהנחות טכניקות מדיטציה שלא "הוסמך" לכך ע"פ אסכולה רוחנית כלשהי.
כפי שרמזנו כבר, תהליך המדיטציה מחייב התכנסות האדם לתוך עצמו ועם עצמו דבר הסותר מאליו את עצם הקשר מטפל-מטופל המבוסס על שיתוף הדדי תוך דו-שיח פעיל שהוא ביסוד השיטה הטיפולית. לפיכך התמקדות מופרזת במדיטציה במהלך הטיפול נראית לא מתאימה ולא נכונה. ההדגשה היא על התמקדות מופרזת ולא אי שימוש במדיטציה בחלק מן השעה הטיפולית.
ההבדל שבין ריכוז למדיטציה דומה במהותו להבדל שבין הרפיה להיפנוזה. הרפיה היא תהליך של שחרור שרירי הגוף. שחרור המתח הגופני כך שהמודעות תהיה מסוגלת להרפות אחיזתה באיברים השונים אבל עדיין קיים מאבק בין המתח להעדר מתח, בין אחיזת המודעות בגוף לבין השתחררותה ממנו. במצב של היפנוזה (בינונית לפחות) התהליך הופך פשוט וקל, המאבק מסתיים ותחושה של נוחות וקבלה צפה אל פני ההכרה, המהופנט מקבל את המצב, נוח לו להיות בו והוא אינו נמצא במאבק כלשהו, לא עם עצמו ולא עם המהפנט. במהלך הטיפול הנפשי ניתן לקבל החלטות אישיות שונות נפשיות וביצועיות באופן אקטיבי, לבחון אותם הלכה למעשה, ולקבע הרגלים חדשים יעילים יותר. במדיטציה ההתפתחות האישית מתרחשת כמו מאליה, ההבנות נובעות מתתוך התבוננות עמוקה ורק אח"כ נבחנת ההתפתחות וההתקדמות בחיים עצמם.
4. העדר עצמי ( (Anahata) – מוגדר כהעדר מהות, העדר אגו, העדר ישות פנימית עצמאית כלשהי באדם. זהו ויתור על הסיפור האישי המסלף את ראיית המציאות כפי שהיא באמת. אמנם גופנו המוחשי קיים, אך מהותנו משתנה כל הזמן. זהו אחד מן המושגים היותר מורכבים להשגה ולחוויה מן הפילוסופיה הבודהיסטית וגורר עד היום הסברים אפולוגטיים ואף ביקורת המתייחסת לשוני בין הגישה המזרחית-מסורתית לגישה המערבית-מודרנית. חלק מהביקורת המערבית אינה יכולה להפנים מושג זה המתמצה באופן ברור למשל כך: "אני קיים. אני איני אתה. העץ אינו אני." ולכן אין דבר כזה העדר עצמי. בתפיסה המערבית זה לא ברור ולא הגיוני.
הגישה הבודהיסטית האידיאלית מתייחסת להעדר עצמי באופן המזכיר תפקוד במצב של טראנס בתוך ריק (emptiness). זהו ריק חסר גבולות ובו החיים ממשיכים זורמים ומשתנים כל הזמן ולכן תמיד חדשים וללא קשר להווייתך בתוכם. לכן הדרך להכיר את המציאות האולטימטיבית של החיים בכל רגע הוא בעזרת המסת כל רעיון הקשור לממשות האגו. אין כלום. אין בי כלום. הכול דמיון ואשליה בלבד. הכול משתנה כל הזמן. שאלות שמתעוררות דוגמת "מי אני? האם אני הוא הגוף הזה או משהו הכלוא בגוף הזה או משהו שמעבר לגוף הזה?" הן שאלות אופייניות למצב של העדר עצמי או רצון להשיגו וניתן להתייחס אליהן באופנים שונים שלא נעסוק בכך כאן.
יש האומרים כי למשל, במקום לחשוב ולומר "אני עצוב" רצוי להבין ואף לשנן לעצמנו, "יש עצבות בגוף הזה, בישות הזו שנקראת אני." כך נזכה להתפתח מעבר לתחושת האני או לממשות העצמית שהיא אשליה ובאופן זה להתקרב אל ה"ריק". לאין כלום. לנצחי. כאשר אנו זורמים עם כל המתרחש וכאילו מוחקים את עצמנו מן הסיפור אזי שאנו מפחיתים מן הסבל.
אפשר לתאר את תמצית העניין באמצעות נוסחא לפיה: כאב כפול התנגדות = סבל . לכן בכאב נתון או במצוקה כלשהי - ככל שתופחת ההתנגדות כך נסבול פחות וככל שההתנגדות עזה יותר אזי שהסבל יהיה רב יותר ומיותר. נפרט זאת כאשר נדון בהעדר עצמי בסעיף העוסק בהשלכות הטיפוליות של הכלים הרוחניים.
בחרתי להציג רעיון זה בעיקר משום העניין שהוא מעורר וההקשר המובן שלו למודעות הווׇה. גם כאן איני חושב שעל המטפל לעסוק ברעיון זה במסגרת הטיפולית למעט הקטע של הפחתת ההתנגדות הקשורה בכאב כלשהו (פיסי או נפשי). במקרים ספציפיים אלו יש לשקף למטופל את השפעת ההתנגדות על סבלו ע"פ הנוסחא שהוזכרה תוך שימוש בתכנים רוחניים ופסיכולוגיים לחיזוק עמדה זו. ניתן לבחור פרוצדורות היפנוטיות או קוגניטיביות מתאימות אשר יסייעו בהפחתת ההתנגדות הנדונה.
באופן שונה, קיימת כאן אפשרות טובה ליישום העדר עצמי בטיפול אם נתייחס לגישה הזן בודהיסטית הרואה בחשיבה הרגילה חשיבה דואלית שבה האדם "מפטפט" עם עצמו אח"כ עונה לעצמו וכך יוצר בתוכו "רעש" מיותר ומפריע המתפתח עד כדי מחסום למודעות אמיתית של המציאות. ע"י הדגשת "אי חשיבה" אנו יכולים לסייע לו לחדול מייצור הרעש המטריד והלא נחוץ ומאפשרים לתבונתו לפעול מעצמה ללא כבלי המודעות הרגילה, כשהיא נעדרת רעיונות של נכון לא נכון, חופשייה ממוסכמות.
עם זאת, קיימת גם הסתברות מסוימת להסתבכויות טיפוליות שהמטפל האחראי המשתמש באי מחשבה חייב להביא בחשבון. עליו להיות במלא תשומת הלב להיבטים שליליים שעלולים להתעורר במציאות כתוצאה מכך שהמטופל עלול להיגרר אליהן. כך למשל הוא יכול לומר לעצמו שהכול אשליה ולפיכך הוא חופשי לעשות ככל שיחפוץ ואז יפעל בצורה שגויה או בצורה המזיקה לו ולעתים לאחרים.
5. אי מחשבה (No thought) – אי מחשבה מתקשר ישירות לריק כאמצעי להתבונן בחוויות המתרחשות במציאות. הריק הנדון אינו מוסיף ואינו גורע דבר מהמאורעות ולפיכך בוודאי שאינו מזיק או מפריע. זו התבוננות נעדרת חשיבה לגבי מה שקורה, ללא הנחות יסודות ללא פחדים ותשוקות כדי להסביר את המתחולל ומי אנו ביחס לכך. כל התבוננות מנקודת מבט שונה מתייחסת בעצם למושגים "אני ו"שלי" והם אשר מעוררים סבל. רק כאשר אנו צופים בכול ללא מחשבה, באופן רגוע ישיר וערני – אנו יכולים להרחיק מעצמנו תחושות שליליות כמו חיוביות ולצפות בהתרחשויות כאילו היו סרט (האמנם הן כאלה?) וכך להשתחרר מסבל ומצוקה. ההתמקדות בריק נעשית דרך האטת תנועת המחשבה באופן המאפשר לחוות כל סיטואציה בזמן הווה ומקביל להיות באינטראקציה עם אדם אחר לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול ממקור פנימי ועמוק שבתוכנו. היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת מן האדם יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה של התנסותו ורמת מודעותו הערה.
מטפל שזכה ואימן עצמו ביכולת זו מסוגל להיכנס כול כולו לחוויית השיחה הטיפולית מתוך עוצמה אינטואיטיבית המוכרת לו ומשם לפעול בחופשיות רבה. במקרה כזה למטפל יש כלי בעל חשיבות ותועלת מרבית. אבל ראשית עליו לתרגל אי מחשבה פעמים רבות בביתו עד שיגיע לרמת מיומנות נאותה ורק אח"כ יוכל ליישם זאת גם במהלך הטיפול.
באופן כללי התרגול כולל ישיבה רגועה, התמקדות בנשימה ולאחריה השקטה והפחתת תנועת המחשבות באופן המאפשר לו להיות ער בתוך חווית הרגע הנתון לחוש כאילו הוא "נוחת" אל תוך המציאות בצורה מעט שונה מן הרגיל, ללא קושי ללא פחד וללא ציפיות. או אז הוא יכול לתקשר עם עצמו כמהות גבוהה יותר ולקבל הנחיות וסיוע במה שיבחר, אם לגבי חייו הפרטיים ובתוך הטיפול לגבי הטיפול.
אין למעשה הבדל רב בין אי מחשבה ומודעות הווׇה למעט נקודת ההתייחסות. באי מחשבה הדגש הוא על הפחתת המחשבות ואז המטפל גולש למודעות הווׇה בעוד שבמודעות הווׇה הדגש הוא על כניסה לסוג המודעות המסוים ואז מאליו נעלמות המחשבות המיותרות.
יש האומרים כי כאשר אנו משתחררים ממחשבות נותרת הקשבה בדומיה ואו אז עולה מאליה המחשבה העליונה היא המחשבה האמיתית, האלוהית. *(ר' נספח).
6. תגובה מודעת ולא אוטומטית – הנה כל תגובה הנגרמת כתוצאה מחוויה אישית המעוררת פעולה אוטומטית לא יעילה עבור האדם החווה אותה ומגבירה את סבלו בין במודע ובין שלא במודע. על ידי התבוננות לעומקה של חוויה זו תוך כדי תרגול רגוע של נשימה נכונה ניתן להביא את ההכרה ואת הגוף לשלווה ואחר כך לבחור בתגובה מודעת והולמת הרבה יותר.
במידה והמטפל מבחין בדפוס תגובתיות כזה מן הראוי שישקף זאת למטופל, יסייע לו לבחון את הסיבות הדינמיות או הסיבות האחרות לקיומו של דפוס כזה ובמידת האפשר לסייע לו לשנות הרגלים אוטומטיים בלתי רצויים. במקרים כאלו טיפול בדרכים קוגניטיביות-התנהגותיות יכול להיות הולם, אך כמובן שגם טכניקות טיפוליות אחרות ראויות. עצם השינוי שמתחולל במודעותו של האדם וביכולת ההתבוננות שלו על עצמו משפרת את התנהגותו אופן חשיבתו ורגשותיו גם מבלי להתמקד ישירות בכך.
7. שימוש באינטואיציה – ניתן להגדיר אינטואיציה כיכולת לקבל ידע ישיר ומיידי ללא קשר מודע לתפיסה חושית ולהגיון. המילה אינטואיציה נגזרת מהמילה הלטינית intueri) שפירושה "להסתכל פנימה" או "להתבונן ממעל".
ההיבט הרוחני של אינטואיציה שונה מהראיה המדעית של אינטואיציה. בפסיכולוגיה המודרנית היא נתפסת כתהליך מהיר לקבלת החלטות ועיבוד אינפורמציה גלובאלי והמחקר מראה שהיא בעייתית ועלולה לגרור טעויות. למרות שהשימוש הוא כביכול באותו מינוח הרי שהאינטואיציה "המסורתית" מתייחסת לקול הפנימי של האדם הקשור להתפתחות ולגדילה אישית ולא לרווחים קונקרטיים כלשהם. קול זה מדויק לחלוטין אם לומדים ומתרגלים כיצד לזהותו. זהו מעין מכ"ם פנימי משוכלל ביותר המנחה את תנועתנו במסלול החיים. מימד עמוק האומר לנו בשנייה זו אם המלים הללו נכונות אם לאו. האינטואיציה היא למעשה חוויה המוכרת לכל אחד ואחד ובמידה ומפנים את תשומת לבם של אנשים אליה הם ישמחו להשתמש בה בצורה יותר שיטתית. במקביל ישנם גם אלו המביעים ספיקות לגביה, חלקם חושבים שאינה קיימת חלקם סבורים שהיא בלתי יציבה ולפיכך אין לסמוך עליה וכו'.
האינטואיציה הנה כלי שהאדם יכול "להזמין" ע"מ להתייחס למידע רב ומורכב בצורה פשוטה ויעילה. מושג זה נמצא בשימוש בגישות טיפוליות שונות ובמיוחד בטיפול היפנותרפויטי (אך לא רק). זהו כלי המסייע לקבל הכוונה מ"גבוה" לדילמות שהמטופל חושש להתמודד עמן לבדו. דרך השימוש באינטואיציה אנו מעודדים אותו לתקשר עם עצמו, להתחבר אל הצופה הפנימי שבתוכו ולהעלות מענה מתאים מתוך הלא מודע אל פני השטח.
בהיפנותרפיה ניתן להשתמש למשל בטכניקה היפנוטית של דיבור ודיבוב "מדריך פנימי" ולסייע למטופל להבין את המתרחש מנקודת פנימית עמוקה ומתוך הקשבה לדברי דמות חכמה הנמצאת בתוכו או מחוץ לו והמייעצת לו באופן המתאים ביותר למצב הקיים. קיימות גם דרכים אחרות לחיזוק ההתבוננות פנימה בין אם בהוראה ישירה ("נסה להתחבר לקול האינטואיטיבי שלך ולשמוע מה הוא אומר...") ובין בעזרת דמיון מודרך דוגמת "כדור בדולח" וכיו"ב. כדי לחזק את החיבור לאינטואיציה, שהרי היא קיימת כל הזמן גם אם היא נסתרת מן האדם. יש להפסיק להיאבק בה ולוותר שכן היא תלויה בקשב האופטימאלי של הפרט לעולמו הפנימי. עליו להשקיט כל פעילות מנטאלית, מאמץ מודע וציפייה לתוצאות כלשהן. האינטואיציה פועלת במיטבה כאשר אין אין מפריעים לה במודע וקיימת פתיחות גמורה לבלתי צפוי גם אם זה נראה כביכול לא הגיוני או לא אפשרי.
התייחסות למטפל - כשם שהמטפל מסייע למטופל להתחבר לאינטואיציה הפנימית כך הוא יכול להתחבר אל הקול הפנימי שבתוכו, לשאול למשל, "מה הבעיה של המטופל הזה וכיצד עלי לעזור לו?" או שאלות אחרות שיסייעו לו בעבודתו.ניתן לבצע את התהליך בבית או בהפסקות שבין טיפולים. מטפל מיומן יכול לבצע זאת במהלך הטיפול עצמו מבלי שהדבר יפריע למהלך התקין של השיחה. ביצוע התרגיל דורש גם כאן את הפחתת תנועת המחשבה וה"רעש" הפנימי באופן המאפשר לו לחוות את קשיי המטופל בזמן אמת. עליו להיות כל כולו באינטראקציה עמו לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול מתוך אינטואיציה הנובעת ממקום אישי בריא ועמוק שבתוכו.
היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת ממנו יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה מהתנסותו ורמת בשלותו ובגרותו. למרות זאת ישנם הממליצים על תכנית לימודים ממוקדת להעשרת האספקטים הרוחניים של המטפל ולאישור יכולותיו ממטפלים רוחניים "מוסמכים". אני יכול להבין נחיצות זו על אף שיש בה גם מן האבסורד.
8. קבלה עצמית וקבלת אחרים – הכושר לחבוק כל מה שקיים ברגע זה. אין זו הסכמה, כניעה או פסיביות. זו התבוננות בלתי שיפוטית ואוהדת ללא ביקורת וללא דחייה. כתוצאה מכך אין הסתננות של השפעות שליליות על המקבל.
לעתים יש לעודד מטופלים לקבל את אותם אספקטים בלתי ניתנים לשינוי בחייהם, זיכרונות קשים, מחלות חשוכות מרפא, מות אנשים אהובים וכיו"ב. הסבל נגרם עקב היצמדות לדברים כפי שהיינו רוצים שיהיו במקום לקבל את הדברים כמות שהם. אלו לא תחושות אמת, אלא הרגל ההכרה להיות תלויה ברגשות, מחשבות והתנהגויות לא יעילות שאינן מתייחסות למציאות כפי שהיא.
רעיון הקבלה עולה בכל טיפול נפשי. כל מטפל נחשף לעתים לאי הקבלה שמטופליו מציגים לגבי דמויות בחייהם ובמיוחד לאי קבלת עצמם. המטפל נדרש לסייע להם במקרים כאלה ככל האפשר בכדי להפחית את המצוקה האישית כתוצאה מאי הקבלה. למשל יש לעודד את המטופל לשנן לעצמו, "אני מקבל את עצמי כפי שאני," או "יש לי זכות לרצות כמו כולם," וכיו"ב. לעתים דרישה זו מעוררת התנגדות וציניות אך כאשר מפרקים את ההתנגדויות באופן עדין וקורקטי מתחולל שיפור הדרגתי בנכונות לקבלה העצמית ובעקבותיה עלייה בביטחון העצמי והכרה באמיתות אמירות אלו ברוב המקרים.
9. סליחה – קיימים מקרים שבהם מבקש המטופל לסייע לו לסלוח לפוגע בו או שהמטפל סבור כי המטופל יפיק תועלת אם יסלח לפוגע בו. כאשר המטופל בעל יכולת ורצון לוותר על הכעס והמרירות הקשורים באדם או במאורע כלשהו הרי שהסליחה תגרום להפחתת המחשבות השליליות (מחשבות נקם, מחשבות קשות על הפוגע) והתנהגויות חריגות (למשל הימנעות לבקר במקומות הקשורים בפגיעה).
הסליחה היא כלי רוחני חשוב מאחר וכל תופעות העולם נמצאות בקשרי גומלין האחת עם רעותה ולכן אין מאורע אחד הבודד משאר המאורעות המתרחשים. לכן כל פגיעה באדם אחר קשורה באין ספור תגובות והשפעות אחרות והסליחה מתקשרת להבנה עמוקה של הסבל האנושי ודרכה נעצרת שרשרת הפעולות השליליות שמאורע הפגיעה גרם.
במקרים רבים תהיה הסליחה יעילה יותר אם תתבצע כטכס קצר שהנפגע יבחר לבצע לבדו או בנוכחות הפוגע שישתתף בטכס. לתהליך סליחה אמיתי נקשרים מספר תנאים מקדימים: 1. הפוגע חייב לקחת אחריות על הפגיעה. 2. הפוגע צריך להביע חרטה כנה ואמיתית. 3. במידת האפשר על הפוגע לפצות את הנפגע פיצוי הולם המוסכם על שניהם 4. הפוגע חייב להבטיח כי ההתנהגות הפוגעת תיפסק לחלוטין. 5. הפוגע חייב לבקש בצורה בהירה וברורה מן הנפגע לבצע את טכס או פעולת הסליחה.
עם זאת יש להיזהר מהעברת מסר שיפוטי סמוי או גלוי שעל המטופל לבצע את הסליחה הזו משום שהמטפל מעוניין בכך. המטופל הוא בעל הסמכות הבלעדית להחליט על כך והמטפל חייב להיות רגיש ביותר כדי לקבל כל החלטה שלו בצורה אוהדת אמפאטית ומבינה. צריך לזכור כי הסליחה יכולה להיות מלכודת שתהרוס את הטיפול באופן בלתי צפוי ובלתי רצוי ויש לשקול את כל הסיכונים האפשריים ע"מ למתן את הנזק האפשרי. במקרים מסוימים היא עלולה לעורר התעללות נוספת (למשל בנשים מוכות) או ללבות כעס על המטפל באופן שיזיק להמשך הטיפול וכו'. אבל מעבר לסכנות הללו קיימת אפשרות יותר מסבירה שהמטופל יזכה להקלה נפשית עצומה והיא אף תשפיע על הפחתת הדיכאון, עלייה בתקווה, תפקוד חברתי טוב יותר ועליה בערך העצמי.
כלים המתאימים למטפל:
מבין הכלים הרוחניים בהם נשתמש לצרכים טיפוליים ישנם המתאימים במיוחד לתרגולו העצמי של המטפל הן לצורך הגדלת מודעותו ורגישותו למצוקות מטופליו והן לצרכיו האישיים. חשוב להזכיר כי המטפל יכול לסייע למטופל רק בקשיים שהוא עצמו התגבר עליהם וגם אם למזלו אינו סובל מהם הרי שהוא ברמת בשלות כזו שיכול היה להתגבר עליהם. ברור למשל שמטפל מעשן אינו יתקשה לסייע לאדם החפץ לחדול מעישון וספק אם הוא מסוגל לעורר שינוי בהתמכרויות כלשהי.
הדבר נכון במיוחד לגבי התרגולים המעודדים את האדם להתייחס להתפתחותו הרוחנית כחלק בלתי נפרד מן הטיפול הנפשי. ההצלחה בכוון זה תהיה גבוהה הרבה יותר אם יהיה המטפל ענו וצנוע; מודע לחוכמתו אך לא יהיר; טוב לב אך לא תמים מדי; תופס את העולם בצורה חיובית ופחות ביקורתית אם כי מתבונן לעמקם של דברים; מנסה להבין את הסיבות הישירות להתרחשויות השונות ואינו ממוקד רק בעצמו או בכושר ההתבטאות שלו ועוד כהנא וכהנא.
עקרון זה חשוב במיוחד בביתו במשפחתו ובאנשים עמם הוא נפגש במהלך חייו ולא רק בחדר הטיפולים שם נמצאים אלו הזקוקים לו ומקבלים אותו ואת דעותיו בד"כ ללא עוררין . דווקא משום כך על המטפל לפתח את עצמו כל חייו הן בתחום המקצועי ובהתנסות טיפולית קפדנית והן להתפתח בפן הרוחני האישי, לזכך את מידותיו הטובות דרך כל ההתנסויות השונות ש"היקום" בוחר עבורו. הכלים הבאים הנם גם אמצעים להתפתחות זו במידה והמטפל יבין את חשיבותם לא רק מבחינה טכנית אלא כחוויות מהותיות:
V. סוף דבר
התרגולים הרוחניים במתכונת הבודהיסטית מציבים בפנינו אתגר ענק שכן חלקם הבסיסי אמנם ניתן לשילוב עם הפסיכולוגיה, אבל לעתים קיימים בהם גם חלקים מתקדמים הכוללים הליכים שמעורפלים עבור הבנתנו בעלת האוריינטציה המערבית, כפי שראינו למשל ביוגה נידרה. יתכן שאלו הם היעדים המתאימים להתפתחות הרוחנית אליה מכוונים התרגילים הספציפיים ומכאן מתעוררת השאלה האם שילוב כזה בין שתי אסכולות כה שונות אינו מוסיף עוד טכניקה סטנדרטית לסל הכלים של המטפל או שיש כאן משהו שונה מהותי ועמוק בדרך לשיפור ההכרה ההתנהגות?
ניתן להשוות את הדבר להתייחסותנו לתרופות צמחיות. מבחינת הרפואה הקונבנציונאלית אם נשתמש בחומר הפעיל אשר בצמח אזי שהתרופה יעילה. מבחינת הרפואה הטבעית הקלאסית קיימים חומרים נוספים שונים בצמח ורק האינטגרציה ביניהם היא שמניבה את התוצאה המקווה. מבחינת הרפואה הטבעית הקדומה אשר בוצעה על ידי שמאנים ואנשי רפואה מסורתיים קיימים אף ריטואלים סודיים וגלויים של בקשת רשות מן האל, רשות מן הצמח בטרם יקטפו אותו, ביצוע תפילות מיוחדות וכו'. לדידם, רק ההליך כולו הוא שמפעיל את תהליך הריפוי הגופני והרוחני המתאים. ברור שב"עידן ההיסטרי" בו אנו שרויים דרך כזו נראית תמוהה, לא יעילה ולא מוכחת מחקרית – עם זאת, מי ערב שאינה נכונה?
באופן דומה נוכל להתייחס לשימוש בכלים רוחניים במסגרת הטיפול הנפשי. האם אנו מזקקים מהם את "החומר הפעיל" משתמשים בו וזה מספיק? האם קיימים בדרכים הרוחניות עוד "חומרים" שאיננו נותנים ליבנו אליהם והמכלול הוא החשוב ביותר? האם התרגול הרוחני צריך להתבצע רק על ידי מאסטרים ותלמידיהם המוסמכים הנמצאים אולי בקשר ובהנחיה של ישויות מטה-פיסיות ולא על ידי אנשי בריאות הנפש מומחים ככל שיהיו?
אבל ניתן להביט על הסתירה לכאורה בין התהליך הפסיכולוגי לתהליך הרוחני מנקודת מבט אחרת:
על ידי השינוי הפסיכולוגי אנו מסייעים לאדם לקבל את המציאות כפי שהיא באופן שהמצב הבלתי רצוי שהיה דומיננטי והפריע לא יערער יותר את תפקודו הבריא של האדם. התפיסה הרוחנית מקבלת שהמציאות עצמה אינה אלא השתקפות האדם בעצמו ואינה אלא אשליה בלבד ורק אם יתנסה בזאת על בשרו המצב האשלייתי לא יטריד אותו יותר שהרי איננו אמת. זאת אומרת שהתרגול הרוחני נועד לגרום לנו לחוות את מה שאנו צריכים או רוצים כדי לגדול, כדי להיות מי שאנו רוצים להיות בצורה הטובה ביותר.
מכאן ניתן לקבוע שקיימת סתירה חד-משמעית בין רוחניות לפסיכולוגיה. שכן מטרת הכלי הפסיכולוגי היא להפחית תחושות ומחשבות שליליות לחזק את החיובי באופן שיגביר התנהגויות יעילות יותר לתפקוד היומיומי והכללי לעומת תפיסת העולם כאשליה לפי הדרך הרוחנית. זהו פער מהותי ומשמעותי שספק אם הפסיכולוג עצמו מודע או חווה מהות זו גם אם הוא מבין אותה או רוצה להפנימה. ספק גם אם המטופל מסכים לה ומעוניין להתמודד עמה ולכן אם ישנה כאן בעצם רק התכוונות פסיכולוגית מה בצע לנו בכל התוספת הרוחנית כביכול?
אבל במידה שנתבונן בכל המתרחש באמצעות פריזמת המודעות שפירושה מצב הווייתי בו אנו שרויים אך עדיין איננו תופסים זאת לגמרי או שאנו כבר חווים אותו יותר ויותר בערות הולכת ומתעצמת. מודעות זו היא הבסיס לתפיסת הכול ולכן מטשטשים ההבדלים בין שתי התפיסות ויש יותר דמיון או השלמה בין רוחניות לפסיכולוגיה שכן, המודעות בה עוסקים בפסיכולוגיה הנה בחלקה או ברובה אותה המודעות שהרוחניות עוסקת בה. הגברת העירות ותפיסת המציאות כפי שהיא משותפת ומחוזקת בשתי האסכולות. העצמת המודעות והרחבתה מגבירה את השלווה הפנימית ואת חווית הרגע כנתון הן בדרך פסיכולוגית והן בדרך רוחנית.
מבט זה מעלה שוב את שאלת היסוד - האומנם יש באמת הבדל בין שני הזרמים? האם הם משלימים אחד את השני או שהם פנים שונות לאותו דבר? מהי ההשקפה הנכונה האמיתית והיעילה ביותר נשארת כמובן שאלה פתוחה שעל כל אחד להתמודד עמה ע"פ השקפתו אישיותו ונטיות לבו.
* נספח המביא סיפור בודהיסטי להבנה עמוקה יותר של משמעות אי החשיבה.
סיפור מתוך הסוטרה הראשונה של Hui Neng.
הפטריארך החמישי (כך מספר Hui Neng) אסף את תלמידיו וביקש מהם לחפש את החוכמה בתבונתם כך שיוכלו לתארה בשיר קצר. "זה אשר יבין את מהות ההכרה יוכתר כפטריארך השישי. לכו לחרוז את שירכם ואל תהרהרו ארוכות שכן למי שמוכן תתגלה מהות ההכרה כהרף עין."
כל התלמידים נבהלו מגודל המשימה ולא העיזו אפילו להתעמק בה שכן ידעו כי רק ראש המנזר המוכשר אולי מסוגל לכך... ואכן בחצות הליל הגיע ראש המנזר לאולם התפילה וכתב את שירו על הקיר הדרומי כדי שהפטריארך ידע איזה תבונה הובילה אותו וכך כתב:
גופנו כעץ קדוש
והכרתנו כראי חלק,
אותו נבריק מדי שעה
מכל גרגר אבק.
הפטריארך קרא בעיון את השיר למחרת עם שחר והורה לכל התלמידים ללמוד אותו בע"פ כדי שייווכחו מהי מהות ההכרה. בחצות הליל הזמין את ראש המנזר לחדרו ושאלו אם הוא אשר כתב את השיר. ראש המנזר ענה בחיוב והוסיף, "איני מעיז אפילו לבקש את המשרה העליונה רק בקשתי לדעת האם בשירי יש איזה גרגר של חוכמה?" ענה לו הפטריארך, "השיר שכתבת מראה שעדיין לא הבנת את מהות ההכרה. אמנם הגעת לסף הארה אך לא נכנסת בעד הדלת. אני ממליץ לך לשוב ולהרהר בדברים מספר ימים ואחר תגיש לי שיר חדש.
עבדתי במטבח בכתישת אורז ושמעתי נער צעיר מדקלם את השיר. מיד ביקשתי ממנו להראות לי את המקום שם כתוב השיר עצמו. השומר שניצב שם הקריא לי את השיר וכשסיים ציינתי בפניו שגם לי יש שיר משלי וברצוני שיכתוב אותו על הקיר (שכן הוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב). ואלו מילות שירי:
אין שום עץ קדוש
אין כל ראי חלק,
הכול רִיק
היכן גרגר האבק?
כל התלמידים שקראו את שירי הוכו בתימהון אך הפטריארך שהגיע מחה בזעף את המילים ברגלו ונראה כועס מאד. למחרת בלילה הזמינני בסתר לחדרו, הקריא לי את סוטרת היהלום וביאר אותה. כשציטט את המשפט, "עליך להשתמש בתבונתך בדרך שתהא חופשית מכל התנייה (היצמדות)" הפכתי בין רגע מואר וראיתי בבירור שכל הדברים וכל תופעות העולם הם הם מהות ההכרה. "מי היה חושב," אמרתי לפטריארך, "שמהות ההכרה בעצם טהורה לגמרי!..." וכך, ללא ידיעת האחרים, הועבר אלי באותו הלילה הידע המושלם והפכתי להיות הפטריארך השישי.
הגישה הבודהיסטית האידיאלית מתייחסת להעדר עצמי באופן המזכיר תפקוד במצב של טראנס בתוך ריק (emptiness). זהו ריק חסר גבולות ובו החיים ממשיכים זורמים ומשתנים כל הזמן ולכן תמיד חדשים וללא קשר להווייתך בתוכם. לכן הדרך להכיר את המציאות האולטימטיבית של החיים בכל רגע הוא בעזרת המסת כל רעיון הקשור לממשות האגו. אין כלום. אין בי כלום. הכול דמיון ואשליה בלבד. הכול משתנה כל הזמן. שאלות שמתעוררות דוגמת "מי אני? האם אני הוא הגוף הזה או משהו הכלוא בגוף הזה או משהו שמעבר לגוף הזה?" הן שאלות אופייניות למצב של העדר עצמי או רצון להשיגו וניתן להתייחס אליהן באופנים שונים שלא נעסוק בכך כאן.
יש האומרים כי למשל, במקום לחשוב ולומר "אני עצוב" רצוי להבין ואף לשנן לעצמנו, "יש עצבות בגוף הזה, בישות הזו שנקראת אני." כך נזכה להתפתח מעבר לתחושת האני או לממשות העצמית שהיא אשליה ובאופן זה להתקרב אל ה"ריק". לאין כלום. לנצחי. כאשר אנו זורמים עם כל המתרחש וכאילו מוחקים את עצמנו מן הסיפור אזי שאנו מפחיתים מן הסבל.
אפשר לתאר את תמצית העניין באמצעות נוסחא לפיה: כאב כפול התנגדות = סבל . לכן בכאב נתון או במצוקה כלשהי - ככל שתופחת ההתנגדות כך נסבול פחות וככל שההתנגדות עזה יותר אזי שהסבל יהיה רב יותר ומיותר. נפרט זאת כאשר נדון בהעדר עצמי בסעיף העוסק בהשלכות הטיפוליות של הכלים הרוחניים.
בחרתי להציג רעיון זה בעיקר משום העניין שהוא מעורר וההקשר המובן שלו למודעות הווׇה. גם כאן איני חושב שעל המטפל לעסוק ברעיון זה במסגרת הטיפולית למעט הקטע של הפחתת ההתנגדות הקשורה בכאב כלשהו (פיסי או נפשי). במקרים ספציפיים אלו יש לשקף למטופל את השפעת ההתנגדות על סבלו ע"פ הנוסחא שהוזכרה תוך שימוש בתכנים רוחניים ופסיכולוגיים לחיזוק עמדה זו. ניתן לבחור פרוצדורות היפנוטיות או קוגניטיביות מתאימות אשר יסייעו בהפחתת ההתנגדות הנדונה.
באופן שונה, קיימת כאן אפשרות טובה ליישום העדר עצמי בטיפול אם נתייחס לגישה הזן בודהיסטית הרואה בחשיבה הרגילה חשיבה דואלית שבה האדם "מפטפט" עם עצמו אח"כ עונה לעצמו וכך יוצר בתוכו "רעש" מיותר ומפריע המתפתח עד כדי מחסום למודעות אמיתית של המציאות. ע"י הדגשת "אי חשיבה" אנו יכולים לסייע לו לחדול מייצור הרעש המטריד והלא נחוץ ומאפשרים לתבונתו לפעול מעצמה ללא כבלי המודעות הרגילה, כשהיא נעדרת רעיונות של נכון לא נכון, חופשייה ממוסכמות.
עם זאת, קיימת גם הסתברות מסוימת להסתבכויות טיפוליות שהמטפל האחראי המשתמש באי מחשבה חייב להביא בחשבון. עליו להיות במלא תשומת הלב להיבטים שליליים שעלולים להתעורר במציאות כתוצאה מכך שהמטופל עלול להיגרר אליהן. כך למשל הוא יכול לומר לעצמו שהכול אשליה ולפיכך הוא חופשי לעשות ככל שיחפוץ ואז יפעל בצורה שגויה או בצורה המזיקה לו ולעתים לאחרים.
5. אי מחשבה (No thought) – אי מחשבה מתקשר ישירות לריק כאמצעי להתבונן בחוויות המתרחשות במציאות. הריק הנדון אינו מוסיף ואינו גורע דבר מהמאורעות ולפיכך בוודאי שאינו מזיק או מפריע. זו התבוננות נעדרת חשיבה לגבי מה שקורה, ללא הנחות יסודות ללא פחדים ותשוקות כדי להסביר את המתחולל ומי אנו ביחס לכך. כל התבוננות מנקודת מבט שונה מתייחסת בעצם למושגים "אני ו"שלי" והם אשר מעוררים סבל. רק כאשר אנו צופים בכול ללא מחשבה, באופן רגוע ישיר וערני – אנו יכולים להרחיק מעצמנו תחושות שליליות כמו חיוביות ולצפות בהתרחשויות כאילו היו סרט (האמנם הן כאלה?) וכך להשתחרר מסבל ומצוקה. ההתמקדות בריק נעשית דרך האטת תנועת המחשבה באופן המאפשר לחוות כל סיטואציה בזמן הווה ומקביל להיות באינטראקציה עם אדם אחר לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול ממקור פנימי ועמוק שבתוכנו. היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת מן האדם יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה של התנסותו ורמת מודעותו הערה.
מטפל שזכה ואימן עצמו ביכולת זו מסוגל להיכנס כול כולו לחוויית השיחה הטיפולית מתוך עוצמה אינטואיטיבית המוכרת לו ומשם לפעול בחופשיות רבה. במקרה כזה למטפל יש כלי בעל חשיבות ותועלת מרבית. אבל ראשית עליו לתרגל אי מחשבה פעמים רבות בביתו עד שיגיע לרמת מיומנות נאותה ורק אח"כ יוכל ליישם זאת גם במהלך הטיפול.
באופן כללי התרגול כולל ישיבה רגועה, התמקדות בנשימה ולאחריה השקטה והפחתת תנועת המחשבות באופן המאפשר לו להיות ער בתוך חווית הרגע הנתון לחוש כאילו הוא "נוחת" אל תוך המציאות בצורה מעט שונה מן הרגיל, ללא קושי ללא פחד וללא ציפיות. או אז הוא יכול לתקשר עם עצמו כמהות גבוהה יותר ולקבל הנחיות וסיוע במה שיבחר, אם לגבי חייו הפרטיים ובתוך הטיפול לגבי הטיפול.
אין למעשה הבדל רב בין אי מחשבה ומודעות הווׇה למעט נקודת ההתייחסות. באי מחשבה הדגש הוא על הפחתת המחשבות ואז המטפל גולש למודעות הווׇה בעוד שבמודעות הווׇה הדגש הוא על כניסה לסוג המודעות המסוים ואז מאליו נעלמות המחשבות המיותרות.
יש האומרים כי כאשר אנו משתחררים ממחשבות נותרת הקשבה בדומיה ואו אז עולה מאליה המחשבה העליונה היא המחשבה האמיתית, האלוהית. *(ר' נספח).
6. תגובה מודעת ולא אוטומטית – הנה כל תגובה הנגרמת כתוצאה מחוויה אישית המעוררת פעולה אוטומטית לא יעילה עבור האדם החווה אותה ומגבירה את סבלו בין במודע ובין שלא במודע. על ידי התבוננות לעומקה של חוויה זו תוך כדי תרגול רגוע של נשימה נכונה ניתן להביא את ההכרה ואת הגוף לשלווה ואחר כך לבחור בתגובה מודעת והולמת הרבה יותר.
במידה והמטפל מבחין בדפוס תגובתיות כזה מן הראוי שישקף זאת למטופל, יסייע לו לבחון את הסיבות הדינמיות או הסיבות האחרות לקיומו של דפוס כזה ובמידת האפשר לסייע לו לשנות הרגלים אוטומטיים בלתי רצויים. במקרים כאלו טיפול בדרכים קוגניטיביות-התנהגותיות יכול להיות הולם, אך כמובן שגם טכניקות טיפוליות אחרות ראויות. עצם השינוי שמתחולל במודעותו של האדם וביכולת ההתבוננות שלו על עצמו משפרת את התנהגותו אופן חשיבתו ורגשותיו גם מבלי להתמקד ישירות בכך.
7. שימוש באינטואיציה – ניתן להגדיר אינטואיציה כיכולת לקבל ידע ישיר ומיידי ללא קשר מודע לתפיסה חושית ולהגיון. המילה אינטואיציה נגזרת מהמילה הלטינית intueri) שפירושה "להסתכל פנימה" או "להתבונן ממעל".
ההיבט הרוחני של אינטואיציה שונה מהראיה המדעית של אינטואיציה. בפסיכולוגיה המודרנית היא נתפסת כתהליך מהיר לקבלת החלטות ועיבוד אינפורמציה גלובאלי והמחקר מראה שהיא בעייתית ועלולה לגרור טעויות. למרות שהשימוש הוא כביכול באותו מינוח הרי שהאינטואיציה "המסורתית" מתייחסת לקול הפנימי של האדם הקשור להתפתחות ולגדילה אישית ולא לרווחים קונקרטיים כלשהם. קול זה מדויק לחלוטין אם לומדים ומתרגלים כיצד לזהותו. זהו מעין מכ"ם פנימי משוכלל ביותר המנחה את תנועתנו במסלול החיים. מימד עמוק האומר לנו בשנייה זו אם המלים הללו נכונות אם לאו. האינטואיציה היא למעשה חוויה המוכרת לכל אחד ואחד ובמידה ומפנים את תשומת לבם של אנשים אליה הם ישמחו להשתמש בה בצורה יותר שיטתית. במקביל ישנם גם אלו המביעים ספיקות לגביה, חלקם חושבים שאינה קיימת חלקם סבורים שהיא בלתי יציבה ולפיכך אין לסמוך עליה וכו'.
האינטואיציה הנה כלי שהאדם יכול "להזמין" ע"מ להתייחס למידע רב ומורכב בצורה פשוטה ויעילה. מושג זה נמצא בשימוש בגישות טיפוליות שונות ובמיוחד בטיפול היפנותרפויטי (אך לא רק). זהו כלי המסייע לקבל הכוונה מ"גבוה" לדילמות שהמטופל חושש להתמודד עמן לבדו. דרך השימוש באינטואיציה אנו מעודדים אותו לתקשר עם עצמו, להתחבר אל הצופה הפנימי שבתוכו ולהעלות מענה מתאים מתוך הלא מודע אל פני השטח.
בהיפנותרפיה ניתן להשתמש למשל בטכניקה היפנוטית של דיבור ודיבוב "מדריך פנימי" ולסייע למטופל להבין את המתרחש מנקודת פנימית עמוקה ומתוך הקשבה לדברי דמות חכמה הנמצאת בתוכו או מחוץ לו והמייעצת לו באופן המתאים ביותר למצב הקיים. קיימות גם דרכים אחרות לחיזוק ההתבוננות פנימה בין אם בהוראה ישירה ("נסה להתחבר לקול האינטואיטיבי שלך ולשמוע מה הוא אומר...") ובין בעזרת דמיון מודרך דוגמת "כדור בדולח" וכיו"ב. כדי לחזק את החיבור לאינטואיציה, שהרי היא קיימת כל הזמן גם אם היא נסתרת מן האדם. יש להפסיק להיאבק בה ולוותר שכן היא תלויה בקשב האופטימאלי של הפרט לעולמו הפנימי. עליו להשקיט כל פעילות מנטאלית, מאמץ מודע וציפייה לתוצאות כלשהן. האינטואיציה פועלת במיטבה כאשר אין אין מפריעים לה במודע וקיימת פתיחות גמורה לבלתי צפוי גם אם זה נראה כביכול לא הגיוני או לא אפשרי.
התייחסות למטפל - כשם שהמטפל מסייע למטופל להתחבר לאינטואיציה הפנימית כך הוא יכול להתחבר אל הקול הפנימי שבתוכו, לשאול למשל, "מה הבעיה של המטופל הזה וכיצד עלי לעזור לו?" או שאלות אחרות שיסייעו לו בעבודתו.ניתן לבצע את התהליך בבית או בהפסקות שבין טיפולים. מטפל מיומן יכול לבצע זאת במהלך הטיפול עצמו מבלי שהדבר יפריע למהלך התקין של השיחה. ביצוע התרגיל דורש גם כאן את הפחתת תנועת המחשבה וה"רעש" הפנימי באופן המאפשר לו לחוות את קשיי המטופל בזמן אמת. עליו להיות כל כולו באינטראקציה עמו לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול מתוך אינטואיציה הנובעת ממקום אישי בריא ועמוק שבתוכו.
היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת ממנו יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה מהתנסותו ורמת בשלותו ובגרותו. למרות זאת ישנם הממליצים על תכנית לימודים ממוקדת להעשרת האספקטים הרוחניים של המטפל ולאישור יכולותיו ממטפלים רוחניים "מוסמכים". אני יכול להבין נחיצות זו על אף שיש בה גם מן האבסורד.
8. קבלה עצמית וקבלת אחרים – הכושר לחבוק כל מה שקיים ברגע זה. אין זו הסכמה, כניעה או פסיביות. זו התבוננות בלתי שיפוטית ואוהדת ללא ביקורת וללא דחייה. כתוצאה מכך אין הסתננות של השפעות שליליות על המקבל.
לעתים יש לעודד מטופלים לקבל את אותם אספקטים בלתי ניתנים לשינוי בחייהם, זיכרונות קשים, מחלות חשוכות מרפא, מות אנשים אהובים וכיו"ב. הסבל נגרם עקב היצמדות לדברים כפי שהיינו רוצים שיהיו במקום לקבל את הדברים כמות שהם. אלו לא תחושות אמת, אלא הרגל ההכרה להיות תלויה ברגשות, מחשבות והתנהגויות לא יעילות שאינן מתייחסות למציאות כפי שהיא.
רעיון הקבלה עולה בכל טיפול נפשי. כל מטפל נחשף לעתים לאי הקבלה שמטופליו מציגים לגבי דמויות בחייהם ובמיוחד לאי קבלת עצמם. המטפל נדרש לסייע להם במקרים כאלה ככל האפשר בכדי להפחית את המצוקה האישית כתוצאה מאי הקבלה. למשל יש לעודד את המטופל לשנן לעצמו, "אני מקבל את עצמי כפי שאני," או "יש לי זכות לרצות כמו כולם," וכיו"ב. לעתים דרישה זו מעוררת התנגדות וציניות אך כאשר מפרקים את ההתנגדויות באופן עדין וקורקטי מתחולל שיפור הדרגתי בנכונות לקבלה העצמית ובעקבותיה עלייה בביטחון העצמי והכרה באמיתות אמירות אלו ברוב המקרים.
9. סליחה – קיימים מקרים שבהם מבקש המטופל לסייע לו לסלוח לפוגע בו או שהמטפל סבור כי המטופל יפיק תועלת אם יסלח לפוגע בו. כאשר המטופל בעל יכולת ורצון לוותר על הכעס והמרירות הקשורים באדם או במאורע כלשהו הרי שהסליחה תגרום להפחתת המחשבות השליליות (מחשבות נקם, מחשבות קשות על הפוגע) והתנהגויות חריגות (למשל הימנעות לבקר במקומות הקשורים בפגיעה).
הסליחה היא כלי רוחני חשוב מאחר וכל תופעות העולם נמצאות בקשרי גומלין האחת עם רעותה ולכן אין מאורע אחד הבודד משאר המאורעות המתרחשים. לכן כל פגיעה באדם אחר קשורה באין ספור תגובות והשפעות אחרות והסליחה מתקשרת להבנה עמוקה של הסבל האנושי ודרכה נעצרת שרשרת הפעולות השליליות שמאורע הפגיעה גרם.
במקרים רבים תהיה הסליחה יעילה יותר אם תתבצע כטכס קצר שהנפגע יבחר לבצע לבדו או בנוכחות הפוגע שישתתף בטכס. לתהליך סליחה אמיתי נקשרים מספר תנאים מקדימים: 1. הפוגע חייב לקחת אחריות על הפגיעה. 2. הפוגע צריך להביע חרטה כנה ואמיתית. 3. במידת האפשר על הפוגע לפצות את הנפגע פיצוי הולם המוסכם על שניהם 4. הפוגע חייב להבטיח כי ההתנהגות הפוגעת תיפסק לחלוטין. 5. הפוגע חייב לבקש בצורה בהירה וברורה מן הנפגע לבצע את טכס או פעולת הסליחה.
עם זאת יש להיזהר מהעברת מסר שיפוטי סמוי או גלוי שעל המטופל לבצע את הסליחה הזו משום שהמטפל מעוניין בכך. המטופל הוא בעל הסמכות הבלעדית להחליט על כך והמטפל חייב להיות רגיש ביותר כדי לקבל כל החלטה שלו בצורה אוהדת אמפאטית ומבינה. צריך לזכור כי הסליחה יכולה להיות מלכודת שתהרוס את הטיפול באופן בלתי צפוי ובלתי רצוי ויש לשקול את כל הסיכונים האפשריים ע"מ למתן את הנזק האפשרי. במקרים מסוימים היא עלולה לעורר התעללות נוספת (למשל בנשים מוכות) או ללבות כעס על המטפל באופן שיזיק להמשך הטיפול וכו'. אבל מעבר לסכנות הללו קיימת אפשרות יותר מסבירה שהמטופל יזכה להקלה נפשית עצומה והיא אף תשפיע על הפחתת הדיכאון, עלייה בתקווה, תפקוד חברתי טוב יותר ועליה בערך העצמי.
כלים המתאימים למטפל:
מבין הכלים הרוחניים בהם נשתמש לצרכים טיפוליים ישנם המתאימים במיוחד לתרגולו העצמי של המטפל הן לצורך הגדלת מודעותו ורגישותו למצוקות מטופליו והן לצרכיו האישיים. חשוב להזכיר כי המטפל יכול לסייע למטופל רק בקשיים שהוא עצמו התגבר עליהם וגם אם למזלו אינו סובל מהם הרי שהוא ברמת בשלות כזו שיכול היה להתגבר עליהם. ברור למשל שמטפל מעשן אינו יתקשה לסייע לאדם החפץ לחדול מעישון וספק אם הוא מסוגל לעורר שינוי בהתמכרויות כלשהי.
הדבר נכון במיוחד לגבי התרגולים המעודדים את האדם להתייחס להתפתחותו הרוחנית כחלק בלתי נפרד מן הטיפול הנפשי. ההצלחה בכוון זה תהיה גבוהה הרבה יותר אם יהיה המטפל ענו וצנוע; מודע לחוכמתו אך לא יהיר; טוב לב אך לא תמים מדי; תופס את העולם בצורה חיובית ופחות ביקורתית אם כי מתבונן לעמקם של דברים; מנסה להבין את הסיבות הישירות להתרחשויות השונות ואינו ממוקד רק בעצמו או בכושר ההתבטאות שלו ועוד כהנא וכהנא.
עקרון זה חשוב במיוחד בביתו במשפחתו ובאנשים עמם הוא נפגש במהלך חייו ולא רק בחדר הטיפולים שם נמצאים אלו הזקוקים לו ומקבלים אותו ואת דעותיו בד"כ ללא עוררין . דווקא משום כך על המטפל לפתח את עצמו כל חייו הן בתחום המקצועי ובהתנסות טיפולית קפדנית והן להתפתח בפן הרוחני האישי, לזכך את מידותיו הטובות דרך כל ההתנסויות השונות ש"היקום" בוחר עבורו. הכלים הבאים הנם גם אמצעים להתפתחות זו במידה והמטפל יבין את חשיבותם לא רק מבחינה טכנית אלא כחוויות מהותיות:
V. סוף דבר
התרגולים הרוחניים במתכונת הבודהיסטית מציבים בפנינו אתגר ענק שכן חלקם הבסיסי אמנם ניתן לשילוב עם הפסיכולוגיה, אבל לעתים קיימים בהם גם חלקים מתקדמים הכוללים הליכים שמעורפלים עבור הבנתנו בעלת האוריינטציה המערבית, כפי שראינו למשל ביוגה נידרה. יתכן שאלו הם היעדים המתאימים להתפתחות הרוחנית אליה מכוונים התרגילים הספציפיים ומכאן מתעוררת השאלה האם שילוב כזה בין שתי אסכולות כה שונות אינו מוסיף עוד טכניקה סטנדרטית לסל הכלים של המטפל או שיש כאן משהו שונה מהותי ועמוק בדרך לשיפור ההכרה ההתנהגות?
ניתן להשוות את הדבר להתייחסותנו לתרופות צמחיות. מבחינת הרפואה הקונבנציונאלית אם נשתמש בחומר הפעיל אשר בצמח אזי שהתרופה יעילה. מבחינת הרפואה הטבעית הקלאסית קיימים חומרים נוספים שונים בצמח ורק האינטגרציה ביניהם היא שמניבה את התוצאה המקווה. מבחינת הרפואה הטבעית הקדומה אשר בוצעה על ידי שמאנים ואנשי רפואה מסורתיים קיימים אף ריטואלים סודיים וגלויים של בקשת רשות מן האל, רשות מן הצמח בטרם יקטפו אותו, ביצוע תפילות מיוחדות וכו'. לדידם, רק ההליך כולו הוא שמפעיל את תהליך הריפוי הגופני והרוחני המתאים. ברור שב"עידן ההיסטרי" בו אנו שרויים דרך כזו נראית תמוהה, לא יעילה ולא מוכחת מחקרית – עם זאת, מי ערב שאינה נכונה?
באופן דומה נוכל להתייחס לשימוש בכלים רוחניים במסגרת הטיפול הנפשי. האם אנו מזקקים מהם את "החומר הפעיל" משתמשים בו וזה מספיק? האם קיימים בדרכים הרוחניות עוד "חומרים" שאיננו נותנים ליבנו אליהם והמכלול הוא החשוב ביותר? האם התרגול הרוחני צריך להתבצע רק על ידי מאסטרים ותלמידיהם המוסמכים הנמצאים אולי בקשר ובהנחיה של ישויות מטה-פיסיות ולא על ידי אנשי בריאות הנפש מומחים ככל שיהיו?
אבל ניתן להביט על הסתירה לכאורה בין התהליך הפסיכולוגי לתהליך הרוחני מנקודת מבט אחרת:
על ידי השינוי הפסיכולוגי אנו מסייעים לאדם לקבל את המציאות כפי שהיא באופן שהמצב הבלתי רצוי שהיה דומיננטי והפריע לא יערער יותר את תפקודו הבריא של האדם. התפיסה הרוחנית מקבלת שהמציאות עצמה אינה אלא השתקפות האדם בעצמו ואינה אלא אשליה בלבד ורק אם יתנסה בזאת על בשרו המצב האשלייתי לא יטריד אותו יותר שהרי איננו אמת. זאת אומרת שהתרגול הרוחני נועד לגרום לנו לחוות את מה שאנו צריכים או רוצים כדי לגדול, כדי להיות מי שאנו רוצים להיות בצורה הטובה ביותר.
מכאן ניתן לקבוע שקיימת סתירה חד-משמעית בין רוחניות לפסיכולוגיה. שכן מטרת הכלי הפסיכולוגי היא להפחית תחושות ומחשבות שליליות לחזק את החיובי באופן שיגביר התנהגויות יעילות יותר לתפקוד היומיומי והכללי לעומת תפיסת העולם כאשליה לפי הדרך הרוחנית. זהו פער מהותי ומשמעותי שספק אם הפסיכולוג עצמו מודע או חווה מהות זו גם אם הוא מבין אותה או רוצה להפנימה. ספק גם אם המטופל מסכים לה ומעוניין להתמודד עמה ולכן אם ישנה כאן בעצם רק התכוונות פסיכולוגית מה בצע לנו בכל התוספת הרוחנית כביכול?
אבל במידה שנתבונן בכל המתרחש באמצעות פריזמת המודעות שפירושה מצב הווייתי בו אנו שרויים אך עדיין איננו תופסים זאת לגמרי או שאנו כבר חווים אותו יותר ויותר בערות הולכת ומתעצמת. מודעות זו היא הבסיס לתפיסת הכול ולכן מטשטשים ההבדלים בין שתי התפיסות ויש יותר דמיון או השלמה בין רוחניות לפסיכולוגיה שכן, המודעות בה עוסקים בפסיכולוגיה הנה בחלקה או ברובה אותה המודעות שהרוחניות עוסקת בה. הגברת העירות ותפיסת המציאות כפי שהיא משותפת ומחוזקת בשתי האסכולות. העצמת המודעות והרחבתה מגבירה את השלווה הפנימית ואת חווית הרגע כנתון הן בדרך פסיכולוגית והן בדרך רוחנית.
מבט זה מעלה שוב את שאלת היסוד - האומנם יש באמת הבדל בין שני הזרמים? האם הם משלימים אחד את השני או שהם פנים שונות לאותו דבר? מהי ההשקפה הנכונה האמיתית והיעילה ביותר נשארת כמובן שאלה פתוחה שעל כל אחד להתמודד עמה ע"פ השקפתו אישיותו ונטיות לבו.
* נספח המביא סיפור בודהיסטי להבנה עמוקה יותר של משמעות אי החשיבה.
סיפור מתוך הסוטרה הראשונה של Hui Neng.
הפטריארך החמישי (כך מספר Hui Neng) אסף את תלמידיו וביקש מהם לחפש את החוכמה בתבונתם כך שיוכלו לתארה בשיר קצר. "זה אשר יבין את מהות ההכרה יוכתר כפטריארך השישי. לכו לחרוז את שירכם ואל תהרהרו ארוכות שכן למי שמוכן תתגלה מהות ההכרה כהרף עין."
כל התלמידים נבהלו מגודל המשימה ולא העיזו אפילו להתעמק בה שכן ידעו כי רק ראש המנזר המוכשר אולי מסוגל לכך... ואכן בחצות הליל הגיע ראש המנזר לאולם התפילה וכתב את שירו על הקיר הדרומי כדי שהפטריארך ידע איזה תבונה הובילה אותו וכך כתב:
גופנו כעץ קדוש
והכרתנו כראי חלק,
אותו נבריק מדי שעה
מכל גרגר אבק.
הפטריארך קרא בעיון את השיר למחרת עם שחר והורה לכל התלמידים ללמוד אותו בע"פ כדי שייווכחו מהי מהות ההכרה. בחצות הליל הזמין את ראש המנזר לחדרו ושאלו אם הוא אשר כתב את השיר. ראש המנזר ענה בחיוב והוסיף, "איני מעיז אפילו לבקש את המשרה העליונה רק בקשתי לדעת האם בשירי יש איזה גרגר של חוכמה?" ענה לו הפטריארך, "השיר שכתבת מראה שעדיין לא הבנת את מהות ההכרה. אמנם הגעת לסף הארה אך לא נכנסת בעד הדלת. אני ממליץ לך לשוב ולהרהר בדברים מספר ימים ואחר תגיש לי שיר חדש.
עבדתי במטבח בכתישת אורז ושמעתי נער צעיר מדקלם את השיר. מיד ביקשתי ממנו להראות לי את המקום שם כתוב השיר עצמו. השומר שניצב שם הקריא לי את השיר וכשסיים ציינתי בפניו שגם לי יש שיר משלי וברצוני שיכתוב אותו על הקיר (שכן הוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב). ואלו מילות שירי:
אין שום עץ קדוש
אין כל ראי חלק,
הכול רִיק
היכן גרגר האבק?
כל התלמידים שקראו את שירי הוכו בתימהון אך הפטריארך שהגיע מחה בזעף את המילים ברגלו ונראה כועס מאד. למחרת בלילה הזמינני בסתר לחדרו, הקריא לי את סוטרת היהלום וביאר אותה. כשציטט את המשפט, "עליך להשתמש בתבונתך בדרך שתהא חופשית מכל התנייה (היצמדות)" הפכתי בין רגע מואר וראיתי בבירור שכל הדברים וכל תופעות העולם הם הם מהות ההכרה. "מי היה חושב," אמרתי לפטריארך, "שמהות ההכרה בעצם טהורה לגמרי!..." וכך, ללא ידיעת האחרים, הועבר אלי באותו הלילה הידע המושלם והפכתי להיות הפטריארך השישי.