התועלת והסתירה בשילוב שבין רוחניות ופסיכולוגיה - חלק א'
I. הקדמה
עד תחילת המאה ה 20 סברו המלומדים שהידע האנושי כמעט ומיצה את עצמו ולא נותרו אלא מספר בעיות אותן יהיה אפשר לפתור בקלות יחסית במהלך השנים הבאות. עבודותיהם של איינשטיין פרויד ואחרים הזניקו את המדע מדרגה ופרשו שוב את רבגוניותו של היקום לכל עבר. עם תחילת המאה הנוכחית אנו עדים שוב למעין התכנסות הידע כאשר אין פריצות דרך מהפכניות בחשיבה האנושית למעט יישומים טכנולוגיים אדירים בעיקר בתחום המחשבים. אולם ההיסטוריה של תחילת המאה הקודמת עדיין מהדהדת בזיכרוננו ויוצרת חופשיות גבוהה יחסית לחיפוש אחר כיוונים חדשים, אינטגרציה בין תחומי מומחיות שונים ושילוב של ישן עם חדש. מתוך פתיחות זו ניתן להסביר את ההסכמה הגבוהה יחסית לשילוב בין פסיכולוגיה לרוחניות המיושם למשל בתחום האבחון ומתבטא בשימוש באסטרולוגיה, גרפולוגיה, קלפי טארוט וקלפים אחרים,I- ching ובבתחום הטיפול המשלב בתוכו הבנה רוחנית, טכניקות מדיטאציה, הילינג, דמיון מודרך וכד'.
כך חלה עלייה במרוצת עשרים השנים האחרונות לטיפולים באוריינטציה רוחנית הכוללים הערכה רוחנית, התייעצות או הפנייה למורים רוחניים, הקניית מושגים רוחניים למטופלים, עידוד סליחה, לימוד כתבי קודש, לימוד מדיטציות ותפילות, דמיון מודרך רוחני ותפילות בעבור מטופלים. המחקר מתקשה עד כה להבהיר בדיוק את מידת היעילות של גישה כזו על פני אחרות, באילו מקרים גישה זו מתאימה יותר ובאלו פחות, איזו דרך רוחנית יעילה יותר מאחרות בהקשר לטיפול נפשי וכיו"ב. מצד שני אותם לבטים קיימים גם נוכח ההבדלים בין כל שיטות הטיפול הקיימות.
מאחר והתחום הנדון חדש יחסית ובלתי מובנה הרי שקיימת סבירות גבוהה יחסית לשרלטנות ומיסיונריות אף אם נניח שכוונת המטפל טהורה ונובעת מהשקפת חיים שאימץ לעצמו. כאשר בעל מקצוע מסוים קונה לעצמו טכניקות מתחום אחר אין חלה עליו חובת מומחיות או הסמכה בתחום וגם אם קיימים צעדים לקראת אפשרות של הסמכה בתחום פסיכולוגי- רוחני יש בזה לדעתי משהו אבסורדי שהרי קשה מאד למדוד רוחניות בכלים מוגדרים וקונקרטיים.
מצד שני שילוב של אלמנטים רוחניים במסגרת טיפול הכוללת בתוכה משתנים פסיכולוגיים כמו תובנה, טרנספרנס, מנגנוני הגנה או להבדיל התפתחות הרגלים והתניות שאדם רכש במרוצת חייו יכולים להיטיב את הטיפול הנפשי באנשים מסוימים ולהיות מתאימים ורצויים עבור מטפלים מסוימים.
אבל מתוך כך עולה בעצם תהייה מהותית האם בכלל ניתן לשלב בין רוחניות לפסיכולוגיה, האם שתי ההשקפות סותרות אחת את השניה? נכללות אחת בשניה? משלימות אחת את השניה? על מנת לברר לעצמי את הדברים החלטתי להעמיק מעט בתחום ולעמוד על הסתירות הקיימות אם קיימות, ללמוד את התועלת האפשרית מטיפולים בעלי אוריינטציה רוחנית ורק אחר כך לחוות את דעתי בנדון.
II. מה בין גישה פסיכותרפויטית לדרך רוחנית?
א. מהי רוחניוּת?
רוחניות היא אידיאה שהכול מדברים בה מעטים באמת חווים אותה. רבים מזהים קשר בין רוחניות ודתיוּת, אחרים מתארים רוחניות באספקטים של השתחררות מן החומר או מתפיסה של התנהלות אוטומטית בעולם.
הרוחניות כהגדרתה הבודהיסטית נראית לי הולמת ביותר ולפחות מתאימה לגמרי להשקפתי האישית. ע"פ תפיסה זו רוחניות אינה אלא השגת שלוה ע"י הפחתת תנועת המחשבות וההכרה. אין צורך בידע ספציפי, התעמקות בפילוסופיה או כל דבר אחר. החיפוש הרוחני יכול לנבוע רק מן האדם עצמו ודורש תרגול מתמיד ושיטתי בהפחתת תנועת המחשבות ומודעות ברמת החוויה לאי חשיבות ההכרה. כאשר תנועתיות זו פוחתת אנו מתחילים לזהות את התודעה האינסופית שהיא הקיימת בלבד.
תחושת האני הנה כלי הרכב של התודעה המוגבלת וההכרה היא כלי הרכב לתחושת האני. הגוף הוא כלי הרכב של החושים והתנועה הנה כלי הרכב של הגוף ולפיכך כל אלו הנם אשליה אחת גדולה המונעת מאתנו לזהות את התודעה האינסופית.
מטרת הדרך הרוחנית היא לוותר על הכול, להתעלות מעבר לתודעה למחשבה ולרגש כולל הבעיות הפסיכולוגיות ולהגיע אל השלווה הנצחית המכונה הארה. כאשר אין סיבה או שהסיבה אינה ממשית אזי שהתוצאה אינה קיימת וחוויה של תוצאה כזו הוא דמיון שווא. כאשר אין קיום חמרי, אין חשיבה, אין עולם ואין תחושת אני וכל אלו אינן אלא השתקפויות בתודעה האינסופית הרי מאליו מובן שאין מקום לשום דאגה או חרדה אלא לזוהר אינסופי. אותו תוכן מזווית אחרת מצביע כי השתקפות העולם בעצמי אינה ממשית ואינה לא ממשית, היא פשוט בלתי ניתנת לתיאור. כך גם הגוף המשתקף בעצמי וכך הכול. קיימת רק תודעה אינסופית ללא חלוקה לנושא-מושא וללא קשר ביניהם. השונוּת כביכול בין החלקים הנה דמיון ומחשבה מתעתעת בלבד. משום עוצמת המחשבה הזו מקבל הקשר הדמיוני בין נושא למושא, בין הגוף והעצמי, עוצמה ותוקף של ממשות אך למעשה - העצמי אינו מושפע כלל מכאב או הנאה, משמחה או צער. חווית אמת זו היא השחרור. אלו שהגיעו לכך משתחררים מיד מצער מזקנה מחרדת המוות ודמיונות השווא. הפעולות שהמשוחררים מבצעים הן אי-פעולות דהיינו הגוף וההכרה אינם עושים דבר וכך הכל נעשה בתודעה האינסופית.
ב.טיפול פסיכולוגי מול טיפול משולב בכלים רוחניים
הטיפול הפסיכולוגי המקובל מכיר ועוסק בפעילות ההכרתית הלא מודעת והמודעת בה נכללות מחשבות ורגשות שונים המובילות אנשים להפעיל התנהגויות שגויות ולא לגמרי יעילות עבור המטופל. העולם המכונה "רוחני" אינו מקבל בד"כ ביטוי ראוי בתיאוריות הפסיכולוגיות-פסיכיאטריות הרווחות. יש לציין כחריג בהקשר לכך את התיאוריה היונגיאנית הרואה בלא מודע האישי, לא-מודע ראשוני כשמעבר לו משתרע לא מודע רחב וכולל יותר בתוכו נמצא מכלול הפוטנציאל העצום הגלום בנו וביקום כולו. שאר הגישות הפסיכולוגיות-פסיכיאטריות המקובלות מתמקדות רובן ככולן בלא מודע האישי בלבד או בסיבתיות הנובעת ממקורות משפחתיים, הרגלים נלמדים, תורשה, גנטיקה וכיו"ב. מטרת הטיפול הנפשי הנגזר מן התיאוריות הפסיכולוגיות השונות נועד להפחית את השפעת הרגשות השליליים כמו חרדה, דאגה, תוקפנות וכו' המונעים מן האדם מימוש מלא של הפוטנציאל הגלום בו.
בטרם אכנס יותר לפרטי הגישה הרוחנית ברצוני להתעכב על אסכולת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית שרווחה בשנות הששים והשבעים וכיום נראה שקסמה פג במקצת. התיאוריות האקזיסטנציאליסטיות למיניהן פיתחו גישה תרפויטית המיישמת רעיונות פילוסופיים במסגרת הבנת כלל אישיות האדם ותפקודיו מעבר לסיבות ישירות הגורמות לקשיים נפשיים. הרעיון הוא שאישיות האדם אינה סטטית אלא בתהליך מתמיד של בריאת עצמה בתוך העולם הסובב אותה. כך למשל נתפס מנגנון הרגרסיה לא רק כסימן לפסיכופתולוגיה אלא אף כחיפוש אחר התחלה חדשה. חרדה אקזיסטנציאליסטית ותחושות אשם כופות על האדם חיים בתוך קליפה של אוטיזם המוקפת באימה של לא כלום. הכוח המרפא לכל אלו חייב להיות מושתת על הכוח המרפא של האהבה הגובר על כל מערך הגנתי אגוצנטרי של אדם ספציפי.
המטפל בוחר מודל פילוסופי המתאים לו אך אינו יכול לכפות אותו על המטופל לא באופן ישיר ולא בעקיפין או במרומז שכן אין מציאות תקפה לכולם. על המטפל להיות מודע למגבלותיו ובדרך זו ליצור אמון וסולידריות עם המטופל המאפשר עבודה משותפת לקראת יותר גדילה יותר חופש ויותר אותנטיות אצל המטופל (וגם אצל המטפל). הטיפול האקזיסטנציאליסטי מדגיש את ההווה הקיומי של האדם יותר מאשר סילוק פתולוגיה או הפחתת סימפטומים. מהות הקיום עצמו עולה כשאלה, מדוע אנו חיים? מדוע בכלל יש לטפל בבעיותינו? לאן ברצוננו להגיע?
האסכולה האקזיסטנציאליסטית אינה אסכולה מוגדרת אלא יותר דרך חשיבה, הוויה פרטית של מצדדי הגישה. אין בה טכניקות טיפוליות ספציפיות ולעתים מעמידים אוהדיה בספק את עצם נחיצותו של טיפול נפשי בכלל. קיים דגש על הקיום ההווה של האדם בעולמו יותר מאשר עבודה על שיפור ויעילות בדרכי התנהגותו.
בשונה מכך - דרך רוחנית אינה משהו העולה מתוך לימוד או קריאת מאמרים וספרים אלא היא חוויה אישית מיוחדת במינה המתפתחת עם הזמן אצל כל מחפש בקצב שונה. זו אינה הבנה או חשיבה אלא מודעות ברורה לחלוטין שהעולם הסובב אותנו ואנחנו שבתוכו איננו אלא אשליה, השתקפות של תמונות קולות תחושות וכו' הנתפסות כממשיות בדמיוננו שגם הוא אינו אלא דמיון שווא בלבד. נגזר מכך שעצם האשליה של תחושת האני היא מקור לצער ולהפרעות נפשיות שהרי מאחר שבתחושת האני מתעוררות ציפיות אזי שבהכרח ישנן אכזבות - ומכאן סבל.
קיים קשר בין הרוח לנפש כשם שקיים קשר בין הנפש לגוף ולכן כשאנו עוסקים בהפרעה כלשהי אזי שמעצם ההגדרה קיימת זיקת גומלין בין הגוף לנפש ולרוח ואין לראות בכל סבל כנובע ממקור אחד בלבד. בתפיסת העולם הרוחנית המודעות האמיתית והנכונה הנה נצחית ובלתי ניתנת לחלוקה. התמזגות עם חוויה זו היא מה שאנו מכנים הארה. בהעדר היכולת להתמזג עם אותה מודעות אנו שרויים במודעות חלקית שהיא ההכרה (mind). ההכרה מולידה את הגוף באמצעות כוח מחשבתה ומזינה אותו בצערה. לכן נלחם הגוף בהכרה וזו נאבקת בו וחוזר חלילה. הכחדה הדדית זו יוצרת את מגוון המחלות הפיסיות וההפרעות הנפשיות כפי שנפרט בהמשך (יוגה וסישתהא).
המשותף לכוון הרוחני והפסיכולוגי הוא ששניהם מעודדים שיפור באיכות האישיות דרך שינויים מתאימים, מעבר מהרגלים מזיקים להרגלים מועילים, הפחתת הסבל, השגת שקט נפשי ומימוש הפוטנציאל האישי. ההבדל בין שני הכוונים הוא ביעד הפונקציונאלי שמציב הטיפול הנפשי, דהיינו הפחתת הסבל כתוצאה מהתרת הבעיה הנפשית הספציפית בעוד שהדרך הרוחנית מבקשת אחר פתרון אולטימטיבי לכל אדם באשר הוא כדרך חיים.
ישנם הגורסים כי הבעיות בהן מתמקדת הרוחניות הן בעיות קיומיות (אקזיסצנטיאליסטיות) של בני אדם בוגרים ומצליחים אשר כתוצאה מן המודעות האינסופית המתפתחת אצלם בהדרגה אינם חשים שביעות רצון מחייהם ולכן מחפשים שינוי מהותי בתפיסה בהכרה ובמודעות וזאת בניגוד לאנשים נוירוטיים שאינם מתפקדים בצורה יעילה בסביבתם וזקוקים לייעוץ וסיוע פסיכולוגי-פסיכיאטרי המתמקד בקשייהם במסגרת המציאות הקיימת.
מכאן עולה שוב השאלה האם דרך הפחתת הבעייתיות הנפשית אנו פוסעים לקראת הארה, האם הפסיכיאטר או הפסיכולוג הוא מורה רוחני מוסמך?מובן שהתשובה אינה יכולה להיות חיובית (לפחות ברוב המקרים לגבי השאלה השניה) . כך מתרוקן כביכול השילוב בין רוחניות לפסיכולוגיה מתוכנו.
משל למה הדבר דומה? ידוע הסיפור על אדם רעב הבא אל הדייג ומבקש דג וזה אומר לו, "דג לא אתן לך, אך אלמד אותך לדוג וכך תוכל לדוג את הדגים שלך בעצמך." לכאורה משל נהדר ונמשל ברור, האדם הסובל מחפש אצל המטפל המשתמש בתרגילים רוחניים פתרון כלשהו להפחתת מצוקותיו וזה האחרון במקום להתייחס למצוקה הסימפטומטית מציע לו דרך ממשית כיצד לשנות את כוון חייו לקראת הרוחני והנצחי שספק אם אותו אדם סובל מבין או מסכים לכך, ספק אם הוא רוצה ללמוד לדוג בעצמו או האם בכלל מתאים לו להיות דיג? שאלה נוספת מתעוררת והיא האם המטפל עצמו מורה ראוי לדייגים חובבים? האם אין הוא עצמו צריך ללמוד לדוג?
מצד שני, ניתן לומר כי התפתחות רוחנית יכולה לבוא בכל מקום מכל כוון ובכל רגע ("ישועת ה' כהרף עין"). אין זה משנה אם האדם נמצא בתחילת הדרך, באמצעיתה או בסופה (דהיינו הארה) על מנת לפעול ולהפחית את סבלו. טיפולים בעלי אוריינטציה רוחנית כמו רייקי, תטא הילינג, הומיאופתיה, פרחי באך, שיאצו ואקופונקטורה נובעים במהותם מרבדים רוחניים ויכולים לפעול על האדם הגשמי ביותר ולהקל על סבלו ואולי אף לגרום לו להרהר בדרך התנהלותו בעולם ולחפש במקומות שקודם לכן לא הביא בחשבון. הדבר קורה אף במקרים של התקפי לב ומחלות גופניות קשות אחרות, קל וחומר שהדבר נכון באותם מקרים בהם אנו משוחחים ומטפלים ישירות במחשבותיו וברגשותיו של האדם.
לכן במקום לקבל את האספקטים הרוחניים כעומדים במקום פסיכותרפיה או להסיק שגישה פסיכולוגית יעילה יותר ניתן אולי לראות בטיפול הנפשי קטע חיוני בדרך הרוחנית שתכליתו לשחרר את האדם מחסמים נפשיים המונעים ממנו להתפתח באותו כוון המכונה חיפוש רוחני .
ז.א. המטפל בתחום הנפש אינו אלא תחנה בדרך, מעין מערכת ניקוי קטנה לתאים שנזדהמו ולאחר הפעולה ממשיכים הלאה בזרם. דרך התייחסות כזו שומר המטפל על צניעות באישיותו ובעבודתו וכך מונע מעצמו יוהרה מיותרת דבר המאפשר לו למלא את ייעודו בצורה יעילה.
III. ההפרעות הנפשיות והגופניות בראי הרוחניות הבודהיסטית
ע"מ להבין יותר לעומק את הכלים הרוחניים ושילובם עם הכלים הפסיכותרפויטים עלינו להבין מעט כיצד משתקפות המחלות השונות באספקלריה הרוחנית בשונה מן התפיסה המודרנית מערבית. בחרתי להתמקד כאן בתפיסת המחלות והמצוקות ע"פ ההשקפה הבודהיסטית כיוון שיש לי היכרות וסימפטיה מסוימת אליה אך יותר משום הפשטות והראייה הפסיכולוגית שיש בה כפי שניווכח. קיימת בספרות הסכמה כי הפילוסופיה הבודהיסטית בעלת אוריינטציה פסיכולוגית ישירה אשר עוסקת בסיבות הפנימיות של הסבל האנושי, באפשרות ההשתחררות מן הסבל ובאמצעים לכך דרך עידוד חקירה אינטנסיבית של ההכרה. עם זאת אין להסיק מכך כל הצהרה אודות איכות מהותית בלעדית שאינה יכולה להיות מושגת על-ידי שילובים בין פילוסופיות רוחניות אחרות לאסכולות פסיכולוגיות שונות המתאימות למטפלים מרקעים שונים.
ההפרעה הנפשית (ויאדהי) נובעת ממקורות של צער ומצוקה ולהיפך, העדרה של בעיה נפשית בא ממקורות של שמחה ורווחה כללית. ההפרעה הנפשית הנה תולדה של התלות באשליות ואשר מביאה להחלשות השליטה העצמית, מגבירה את דמיון השווא ואת הדחף להשיג עוד ועוד וכך נוצר הצער הגורם לשיבוש המערכת.
המחלה הגופנית (אדהי) נובעת אף היא מרדיפה אחר האשליות והחלשות השליטה העצמית - אלא שכאן היא פונה אל הגוף כמו למשל, אכילה מופרזת ולא נכונה, הרגלי חיים שגויים (למשל חוסר שינה) ואז נוצרות ההפרעות הגופניות. סיבות אחרות למחלה הפיסית: פחדים שונים, פעילות לא סדירה של איברים (למשל כליות, לב), הרגלים לא בריאים (למשל התמכרות לשתיה), חברה רעה ומחשבות מרושעות. כתוצאה מכך נחלשים צינורות האנרגיה (נאדים) או שנוצרות חסימות המונעות זרימה חופשית של כוח החיים. המחלות הגופניות נתפסות אף כתולדה של העבר הקרוב (ז.א. בגלגול זה) או בעבר הרחוק (גלגולים קודמים).
מחלה גופנית כתוצאה מהפרעה נפשית: כאשר קיימת הפרעה הנובעת ממקורות של צער ומצוקה פונה האדם לדרך שגויה וכוחות החיים שבו מופרעים ומבולבלים ולפיכך מתרחשת בכמה נאדים זרימה אנרגטית תקינה וחזקה ובנאדים אחרים נחסמת האנרגיה וכך מתחילה להיווצר הפרעה בחילוף החומרים, תיאבון מופרז ומחלות גופניות כתוצאה מן הרעל שנוצר עקב מזון מיותר (תאור זה מתייחס למחלה הקשורה בתזונה, באופן דומה הדבר נכון גם למחלות אחרות).
כל ההפרעות הללו נובעות מכאב וסבל העובר על האדם בעקבות התלות בהתניות ובאשליה. הפסקה הבאה מתייחסת ביתר פרוט למקורות הכאב והסבל שכתוצאה מהם נגרמות ההפרעות הנפשיות והגופניות.
מקורות הכאב והסבל ((Kleshas
הכתבים הבודהיסטיים מציינים 4 אמיתות קלאסיות להתהוות הסבל:
1. הסבל מקורו בעצם הולדנו בצורה גופנית עם רגשות , תפיסה, הבנה ומצבי מודעות שונים.
2. סבל מקורו בהשתוקקות שתוצאתה תלות במצבי המודעות השונים כאילו היו מוחלטים ולא חולפים.
3. הסבל מסתיים כשהשתוקקות נעלמת.
4. ההשתוקקות נעלמת כשאנו הולכים בדרך האמיתית (היא דרך שמונה שלוחות או "כנפיים" שאינה מענייננו כאן).
פטנג'אלי מונה חמש מקורות לכאב וסבל הקושרים אותנו למעגל החיים והמוות ומונעים את השחרור וההארה:
1. העדר מודעות לחוויית המציאות האמיתית (Ignorance) – מתבטא בזיהוי החולף עם הנצחי, העכור כצלול, הכאב כשמחה והמשתנה כבלתי משתנה כביכול.
2. תחושת אגו – משתקפת למשל כאשר חוש הראייה מזהה עצמו כרואה.
3. משיכה לאובייקטים כלשהם – יסודה בהנאה. הצורך ליהנות גורם להימשכות.
4. דחית אובייקטים יסודו בסבל. הדחף להימנע מסבל גורם לדחייה.
5. הדחף להיצמד לחיים, הפחד מן המוות – פועלת על כל אחד אפילו על מאסטרים.
הדרך לטפל במקורות הכאב והסבל הנזכרים היא קודם כל על ידי "השקטת תנועת ההכרה" (והיא תכלית היוגה ע"פ פטנג'אלי), הדרך המלכותית להשקטה זו היא באמצעות המדיטציה בה יש לתרגל רגיעה התבוננות והמתנה עד שתגיע השגה מהותית של משהו מעבר המוביל למודעות המשכית ובלתי קטועה של חוויה פנימית שקטה רגועה ועמוקה המובילה לשחרור.
ההכרה ותנועת המחשבה בלתי ניתנות להפרדה בעצם למרות שהן נראות כנפרדות. חדילת האחת היא חדילת שתיהן. הכתובים מתארים שתי שיטות נוספות להשגת חדילה שכזו: האחת היא דרך היוגה המביאה לידי ריסון תנועת המחשבה והשנייה היא דרך הידע האמיתי המביא לידיעה נכונה של האמת אשר שמה קץ לתפיסת אשליית העולם. ידע כזה אינו אקדמי או הנובע מצבירת אינפורמציה אלא חווייתי ונובע מתוך האדם עצמו (דומה יותר להיזכרות).
סבל נגרם כתוצאה מהשתוקקות לשינויים ואי קבלת היש. אנשים מתאמצים לכפות על המציאות לזרום בכוון שהם חפצים בו ואף שהם מצליחים לעתים הרי שבסופו של דבר הזרימה משתנית תמיד בכוונה שלה.
"הכרת ההכרה" Sati) הוא השם בשפת פאלי ל"מודעות הווׇה") הנה תהליך הטבוע בכל אדם ואין צורך להתאמץ בכדי להשיגו. אין צורך בהבנה או ידיעה עצומה בכדי לחוות אותו. ככל שהאדם מתפתח להכיר באשליה הוא נוכח בשלושה עקרונות: א. אין דבר קבוע ב. סבל נגרם בשל חמדנות, שנאה ומחשבות שווא ג. הכול קשור לכול, אין דבר נפרד.
הקושי כביכול לחיות כך נובע מהתניות קודמות הנובעות מהתנהגויות נלמדות דרך ההורים ובני משפחה אחרים, מורים חברים ומערכות יחסים שונות שכל אחד מפתח במהלך חייו. העדר התניה מוחלט כביכול ניתן לזהות בתינוק המתייחס לכל דבר ללא משקעים מן העבר או ניסיון קודם אלא שגישתו אינה מודעת לו, אינה שיטתית ואינה מתפתחת אלא להיפך במהלך השנים מתבגר התינוק ונשבה באשליה ככולם.
כדי לפרק את ההתניה יש צורך בתרגול שיטתי של המוח וההכרה לשים לב אך לא לשפוט, להתבונן מן הצד מבלי לבקר, לחוש את המציאות אך בלי לצפות לתוצאה מסוימת - שלילית או חיובית.
IV. תרגולים רוחניים המתאימים למרחב הפסיכותרפויטי
במידה והמטפל מעוניין לשלב אלמנטים רוחניים לדרכו הטיפולית והוא עושה זאת בצורה מושכלת שאינה מפקירה את מקצועיות הגישה הפסיכולוגית-פסיכיאיטרית הרי שבוודאי שאינו שרלטן, פנאט או מיסיונר. מטפל הדוגל למשל במדיטציה כאלמנט מרכזי בטיפולו מבלי לחקור את טבע הבעיה וליצור דו-שיח עם המטופל חוטא לתפקידו. אך אם הוא פועל במתינות ומתרגל מדיטציה ביחד עם המטופל זמן קצוב כחלק מהטיפול ועם המלצה לתרגול בבית ותוך כדי התחשבות בכל שאר האלמנטים הטיפוליים כמו הגנות, התנגדות, העברה והעברה חוזרת, הרגלים, התניות וכיו"ב הרי שהוא משלב את הדברים בצורה מתאימה ונכונה.
בחרנו להציג מספר תרגולים המיושמים אצל מטפלים בעלי אוריינטציה רוחנית ואשר נראים לנו בעלי משמעות וניתנים לביצוע בטיפול הפסיכותרפויטי וזאת כאמור מבלי להמעיט בחשיבותם של ערכים אחרים שאינם מוזכרים כאן.
1. מודעות הווָה (Mindfulnes) – זו ידיעת ההכרה את עצמה כמכשיר לעיצובה ובהמשך להשגת שחרור ממנה. המושג נגזר מהפילוסופיה הבודהיסטית אך טבוע גם בכל המסורות הרוחניות והדתיות כמו גם בפילוסופיה המערבית ובאסכולות הפסיכולוגיות השונות. בחרתי לתרגם את המושג ל"מודעות הווָה," מאחר ונראה לי כמתאר את אשר יש לחתור אליו ואף מזכיר את שם ההוויה דבר הרומז משהו שמעבר לתרבות ספציפית.
המודעות ההווָה במתכונת הבודהיסטית מדגישה את ראית ההווה כרגע זמני וחולף, חסר אגו או שרואה את הריק שבהווה, התלות ההדדית בין כל הדברים והתופעות ואת החמלה שבתוך ההווה. היא גם חווה את רגע ההווה כרגע מושלם הנמצא מעבר להכרה ולהבנה.
דרך אופיינית לתרגל את מודעות הווָה היא ע"י תרגול ההתבוננות בנשימה ואח"כ בעולם המחשבות הקשור לחוויית השאיפה ונשיפה. בהמשך לומדים המתרגלים להרחיב את אותה חוויה למודעות כולה: למחשבות לרגשות ולתפיסה ללא שיפוט כלשהו וללא הבניה שיטתית של התהליך. באמצעות התבוננות בהכרה עצמה אנו צופים במה שקורה מבלי להוסיף או לגרוע דבר (שמחה, עצב) ומבלי לדחות את המתרחש (פחד, כעס, בושה). הסבל הוא תוצאה של שיפוט עצמי לגבי מה שקורה לעומת מה שקורה באמת.
סיפור קטן: המורה מטייל עם תלמידיו ושואל "אתם רואים את הסלע הזה?" "בוודאי" עונים התלמידים. "האם הוא כבד?" "בוודאי" הם עונים. "לא, אם אינכם מרימים אותו." אומר המורה. כך אנו וכל "הסלעים" החולפים בחיינו במהלך ההווה המתמשך בו אנו צופים (בחרתי לא להתייחס למושג הזמן אלא רק כאן ברמז משום קוצר היריעה). התבוננות זו גם היא מתרחשת במודעות ההווׇה אותה הם מפתחים כתוצאה מהגירוי הרעיוני העדין שנוטע המורה בתלמידיו.
התפתחות הדרגתית ושיטתית של המודעות ההווָה מובילה את המחפש לקראת מטרתו הנכספת, היא ההארה. בבודהיזם מדברים על שלוש גישות פרקטיות לתרגול המודעות ההווׇה ונתייחס אליהן להלן :
כוונה (Intention) – אנו מתמקדים בבניית הכוון האישי שלנו כיצד לנהוג בצורה אופטימאלית מבלי לחפש אחר יעדים ספציפיים. ההתמקדות הנה בתהליך ולא בתוצאה. כאשר התהליך פועל בצורה הטובה ביותר שאנו יכולים לבצע אזי שהתוצאה הסופית אינה חשובה בעצם.
תשומת לב (Attention) – התמקדות במה שקורה למטופל רגע אחר רגע בחווייתו הפנימית והחיצונית. כך הוא לומד לא רק על העולם הסובב אותו אלא גם על התכנים השונים של מודעותו בהווה. כתוצאה מכך מושגת הכרה שלווה ומודעות רוגעת. הכרה לא יציבה כמוה כמצלמה במצב רטט ואי קביעות כך שהתמונה המתקבלת תהיה על כן מטושטשת ומעורפלת.
גישה (Attitude) – איכות "המודעות ההווׇה" בעלת חשיבות מעין כמותה. היא יכולה להיות ביקורתית וקרה והיא יכולה להיות פתוחה ומחבקת. הבודהיזם מזהה את הלב ואת ההכרה כאחד ולפיכך "מודעות הווׇה" הנה גם "מודעות בעלת לב," המובילה את האדם להתייחס לחוויותיהם הפנימיות,לעולם החיצוני ולאנשים הסובבים אותם בגישה מקבלת, חיובית, סבלנית ואדיבה.
דרך תרגול מתמשך ובמאמץ חסר פשרות ניתן להתייחס לכל המתרחש בעולמנו ללא הערכה וללא פרשנות וכך לתרגל קבלה, אדיבות, פתיחות גם אם ההתרחשויות הממשיות הן בניגוד לציפיותינו ולעתים קשות מבחינה רגשית.
2. ריכוז (Dharana) – זהו אימון ההכרה להיות ממוקדת באובייקט יחיד ללא תנודות והיסוסים. במצב כזה ההכרה אינה מודעת לסביבה המקיפה את האובייקט אליו היא מכוונת. ניתן להשוות את הריכוז לעומת חוסר ריכוז להשוואה שבין קרן אור בה קווי האור מפוזרים יחסית לקרן לייזר בה קווי האור ממוקדים לגמרי ועל כן היא בעלת אנרגיה עצומה.
הריכוז דורש תרגול סבלני של א. ישיבה נוחה ב. נשימה רגועה ג. הינתקות מגירויים חיצוניים ד. הפחתת התרוצצות המחשבות תוך כדי צפייה בהן או עצירתן. מוח מרוכז יכול לעשות פלאים. מוח מרוכז נעשה באופן אוטומטי מוח נינוח ושלו שכן הריכוז אינו פעולה פסיבית בלבד אלא גורם להעמקה והתבוננות רחבה יותר בפרטי פרטים (כשם שאדם עובר מתמונה לתמונה בתערוכה לעומת התבוננות בתמונה בודדת זמן ממושך ואז פרטים עדינים ומופלאים יותר יתגלו לו). תרגול חוזר ונשנה של ריכוז ללא מאמץ מיוחד יביא לתוצאה המיוחלת במידה ופועלים בצורה שיטתית ע"פ ההנחיות המקובלות והמותאמות באופן ספציפי לאדם ספציפי.
3. מדיטציה Dhyana)) – מוגדרת כזרימה לא מופרעת של הרכוז לאובייקט ההתבוננות. בריכוז עדיין יש מאבק בין הסחת הדעת לריכוז באובייקט. כאשר הריכוז באובייקט מוחלט ומתמשך אזי שהתהליך הופך למדיטציה ורבדים עמוקים יותר של התבוננות צפים אל פני ההכרה.
4. העדר עצמי ( (Anatta– מוגדר גם כ "העדר מהות, העדר אגו, העדר עצמי."זהו ויתור על הסיפור האישי המסלף את ראיית המציאות כפי שהיא באמת. אמנם גופנו המוחשי קיים, אך מהותנו משתנה כל הזמן. זהו אחד מן המושגים היותר מורכבים להשגה ולחוויה מן הפילוסופיה הבודהיסטית וגורר עד היום הסברים אפולוגטיים ואף ביקורת המתייחסת לשוני בין הגישה המזרחית-מסורתית לגישה המערבית-מודרנית. ובהקשר להעדר עצמי – חלק מהביקורת המערבית שאינה יכולה להפנים מושג זה מתמצה באופן ברור כך: "אני קיים. אני איני אתה. העץ אינו אני." ולכן אין דבר כזה העדר עצמי, זה לא ברור וזה אינו הגיוני.
הגישה הבודהיסטית האידיאלית מתייחסת להעדר עצמי באופן המזכיר תפקוד במצב של טראנס בתוך ריק (emptiness). זהו ריק חסר גבולות ובו החיים ממשיכים זורמים ומשתנים כל הזמן ולכן תמיד חדשים וללא קשר להווייתך בתוכם. לכן הדרך להכיר את המציאות האולטימטיבית של החיים בכל רגע הוא בעזרת המסת כל רעיון הקשור לממשות האגו. אין כלום. אין בי כלום. הכול דמיון ואשליה בלבד. הכול משתנה כל הזמן. שאלות שמתעוררות דוגמת "מי אני? האם אני הוא הגוף הזה או משהו הכלוא בגוף הזה או משהו שמעבר לגוף?" הן שאלות אופייניות למצב של העדר עצמי או רצון להשיגו וניתן להתייחס אליהן באופנים שונים שלא נעסוק בכך כאן.
יש האומרים כי למשל, במקום לחשוב ולומר "אני עצוב" רצוי להבין ואף לשנן לעצמנו, "יש עצבות בגוף הזה, בישות הזו שנקראת אני." כך נזכה להתפתח מעבר לתחושת האני או לממשות העצמית שהיא אשליה ובאופן זה להתקרב אל ה"ריק". לאין כלום. לנצחי. כאשר אנו זורמים עם כל המתרחש וכאילו מוחקים את עצמנו מן הסיפור אזי שאנו מפחיתים מן הסבל.
להקשר למהות הסבל אפשר לתאר את תמצית העניין ניתן באמצעות נוסחא לפיה: כאב כפול התנגדות = סבל . ולכן בכאב נתון או במצוקה כלשהי - ככל שתופחת ההתנגדות כך נסבול פחות וככל שההתנגדות עזה יותר אזי שהסבל יהיה רב יותר ומיותר. נפרט זאת כאשר נדון בהעדר עצמי בסעיף העוסק בהשלכות הטיפוליות של הכלים הרוחניים (עמ' 11).
6. אי מחשבה ( (No thought – אי מחשבה מתקשר ישירות לריקנות כאמצעי להתבונן בחוויות המתרחשות במציאות. הריקנות הנדונה אינה מוסיפה ואינה גורעת דבר מהמאורעות ולפיכך בוודאי שאינה מזיקה או מפריעה. זו התבוננות נעדרת מחשבה לגבי כל מה שקורה, ללא הנחות יסודות וללא פחדים ותשוקות כדי להסביר את המתחולל ומי אנו ביחס לכך. כל התבוננות מנקודת מבט שונה מתייחסת בעצם למושגים "אני ו"שלי" והם אשר מעוררים סבל. רק כאשר אנו צופים בכול ללא מחשבה, באופן רגוע ישיר וערני – אנו יכולים להרחיק מעצמנו תחושות שליליות כמו חיוביות ולצפות בהתרחשויות כאילו היו סרט (ואכן הן כאלה) וכך להשתחרר מסבל ומצוקה. ההתמקדות בריקנות נעשית דרך האטת תנועת המחשבה באופן המאפשר לחוות כל סיטואציה בזמן הווה ומקביל להיות באינטראקציה עם אדם אחר לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול ממקור פנימי ועמוק שבתוכנו. היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת מן האדם יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה של התנסותו ורמת מודעותו הערה. מטפל שזכה ואימן עצמו ביכולת זו מסוגל להיכנס כול כולו לחוויית השיחה הטיפולית מתוך עוצמה אינטואיטיבית המוכרת לו ומשם לפעול בחופשיות רבה.
יש האומרים כי כאשר אנו משתחררים ממחשבות נותרת הקשבה בדומיה ואו אז עולה מאליה המחשבה העליונה היא המחשבה האמיתית, האלוהית. *
7. תגובה מודעת ולא אוטומטית – הנה כל תגובה הנגרמת כתוצאה מחוויה אישית המעוררת פעולה אוטומטית לא יעילה עבור האדם החווה אותה ומגבירה את סבלו בין במודע ובין שלא במודע. על ידי התבוננות לעומקה של חוויה זו תוך כדי תרגול רגוע של נשימה נכונה ניתן להביא את ההכרה ואת הגוף לשלווה ואחר כך לבחור בתגובה מודעת והולמת הרבה יותר.
8. שימוש באינטואיציה – ניתן להגדיר אינטואיציה כיכולת לקבל ידע ישיר ומיידי ללא קשר מודע לתפיסה חושית ולהגיון. המילה אינטואיציה נגזרת מהמילה הלטינית intueri שפירושה "להסתכל פנימה" או "להתבונן ממעל".
ההיבט הרוחני של אינטואיציה שונה מהראיה המדעית של אינטואיציה כתהליך מהיר לקבלת החלטות ועיבוד אינפורמציה גלובאלי והמחקר מראה שהיא בעייתית ומביאה אף לטעויות. למרות שהשימוש הוא כביכול באותו מינוח הרי שהאינטואיציה "המסורתית" הוא מושג המתייחס לקול הפנימי של האדם הקשור להתפתחות ולגדילה אישית ולא לרווחים קונקרטיים כלשהם. קול זה מדויק לחלוטין אם לומדים ומתרגלים כיצד לזהות אותו. זהו מעין מכ"ם פנימי משוכלל ביותר המנחה את תנועתנו במסלול החיים. אותו מימד עמוק האומר לנו בשנייה זו אם המלים הללו נכונות אם לאו. האינטואיציה היא למעשה חוויה המוכרת לכל אחד ואחד ובמידה ומפנים את תשומת לבם של אנשים אליה הם ישמחו להשתמש בה בצורה יותר שיטתית. במקביל ישנם גם אלו המביעים ספיקות לגביה, חלקם חושבים שאינה קיימת חלקם סבורים שהיא בלתי יציבה ולפיכך אין לסמוך עליה וכו'.
9. קבלה עצמית וקבלת אחרים – הכושר לחבוק כל מה שקיים ברגע זה. אין זו הסכמה, כניעה או פסיביות. זו התבוננות בלתי שיפוטית ואוהדת ללא ביקורת וללא דחייה. כתוצאה מכך אין הסתננות של השפעות שליליות על המקבל.
10. סליחה – הסליחה היא כלי רוחני חשוב מאחר וכל תופעות העולם נמצאות בקשרי גומלין האחת עם רעותה ולכן אין מאורע אחד הבודד משאר המאורעות המתרחשים. לכן כל פגיעה באדם אחר קשורה באין ספור תגובות והשפעות אחרות והסליחה מתקשרת להבנה עמוקה של הסבל האנושי ודרכה נעצרת שרשרת הפעולות השליליות שמאורע הפגיעה גרם.
קיימים כאמור רעיונות אחרים שלא הוזכרו לעיל מאחר ובחרתי רק באותם תרגילים רוחניים שנראו לי רלוונטיים ליישום בטיפול נפשי כפי שנראה ונדון בהמשך.
* מסמך זה נכתב ללא איזכור ביבליוגרפי משתי סיבות: א. אי פגיעה בשטף הקריאה דרך התייחסות מיותרת לשמות ותאריכים דבר שעלול להסיח את הדעת מן המהות. ב. הרעיונות המוצגים כאן הנם מעבר לאנשים שמות וזמנים וברצוני להאיר זאת באופן הנ"ל. מעבר לכך מבורכים יהיו כל אותם הוגים מערביים ומורים רוחניים מן המזרח שדבריהם ודעותיהם תרמו להתהוות מסמך זה.
** ר' נספח (בסוף חלק ב') המביא סיפור בודהיסטי להבנה עמוקה יותר של משמעות אי החשיבה.
עד תחילת המאה ה 20 סברו המלומדים שהידע האנושי כמעט ומיצה את עצמו ולא נותרו אלא מספר בעיות אותן יהיה אפשר לפתור בקלות יחסית במהלך השנים הבאות. עבודותיהם של איינשטיין פרויד ואחרים הזניקו את המדע מדרגה ופרשו שוב את רבגוניותו של היקום לכל עבר. עם תחילת המאה הנוכחית אנו עדים שוב למעין התכנסות הידע כאשר אין פריצות דרך מהפכניות בחשיבה האנושית למעט יישומים טכנולוגיים אדירים בעיקר בתחום המחשבים. אולם ההיסטוריה של תחילת המאה הקודמת עדיין מהדהדת בזיכרוננו ויוצרת חופשיות גבוהה יחסית לחיפוש אחר כיוונים חדשים, אינטגרציה בין תחומי מומחיות שונים ושילוב של ישן עם חדש. מתוך פתיחות זו ניתן להסביר את ההסכמה הגבוהה יחסית לשילוב בין פסיכולוגיה לרוחניות המיושם למשל בתחום האבחון ומתבטא בשימוש באסטרולוגיה, גרפולוגיה, קלפי טארוט וקלפים אחרים,I- ching ובבתחום הטיפול המשלב בתוכו הבנה רוחנית, טכניקות מדיטאציה, הילינג, דמיון מודרך וכד'.
כך חלה עלייה במרוצת עשרים השנים האחרונות לטיפולים באוריינטציה רוחנית הכוללים הערכה רוחנית, התייעצות או הפנייה למורים רוחניים, הקניית מושגים רוחניים למטופלים, עידוד סליחה, לימוד כתבי קודש, לימוד מדיטציות ותפילות, דמיון מודרך רוחני ותפילות בעבור מטופלים. המחקר מתקשה עד כה להבהיר בדיוק את מידת היעילות של גישה כזו על פני אחרות, באילו מקרים גישה זו מתאימה יותר ובאלו פחות, איזו דרך רוחנית יעילה יותר מאחרות בהקשר לטיפול נפשי וכיו"ב. מצד שני אותם לבטים קיימים גם נוכח ההבדלים בין כל שיטות הטיפול הקיימות.
מאחר והתחום הנדון חדש יחסית ובלתי מובנה הרי שקיימת סבירות גבוהה יחסית לשרלטנות ומיסיונריות אף אם נניח שכוונת המטפל טהורה ונובעת מהשקפת חיים שאימץ לעצמו. כאשר בעל מקצוע מסוים קונה לעצמו טכניקות מתחום אחר אין חלה עליו חובת מומחיות או הסמכה בתחום וגם אם קיימים צעדים לקראת אפשרות של הסמכה בתחום פסיכולוגי- רוחני יש בזה לדעתי משהו אבסורדי שהרי קשה מאד למדוד רוחניות בכלים מוגדרים וקונקרטיים.
מצד שני שילוב של אלמנטים רוחניים במסגרת טיפול הכוללת בתוכה משתנים פסיכולוגיים כמו תובנה, טרנספרנס, מנגנוני הגנה או להבדיל התפתחות הרגלים והתניות שאדם רכש במרוצת חייו יכולים להיטיב את הטיפול הנפשי באנשים מסוימים ולהיות מתאימים ורצויים עבור מטפלים מסוימים.
אבל מתוך כך עולה בעצם תהייה מהותית האם בכלל ניתן לשלב בין רוחניות לפסיכולוגיה, האם שתי ההשקפות סותרות אחת את השניה? נכללות אחת בשניה? משלימות אחת את השניה? על מנת לברר לעצמי את הדברים החלטתי להעמיק מעט בתחום ולעמוד על הסתירות הקיימות אם קיימות, ללמוד את התועלת האפשרית מטיפולים בעלי אוריינטציה רוחנית ורק אחר כך לחוות את דעתי בנדון.
II. מה בין גישה פסיכותרפויטית לדרך רוחנית?
א. מהי רוחניוּת?
רוחניות היא אידיאה שהכול מדברים בה מעטים באמת חווים אותה. רבים מזהים קשר בין רוחניות ודתיוּת, אחרים מתארים רוחניות באספקטים של השתחררות מן החומר או מתפיסה של התנהלות אוטומטית בעולם.
הרוחניות כהגדרתה הבודהיסטית נראית לי הולמת ביותר ולפחות מתאימה לגמרי להשקפתי האישית. ע"פ תפיסה זו רוחניות אינה אלא השגת שלוה ע"י הפחתת תנועת המחשבות וההכרה. אין צורך בידע ספציפי, התעמקות בפילוסופיה או כל דבר אחר. החיפוש הרוחני יכול לנבוע רק מן האדם עצמו ודורש תרגול מתמיד ושיטתי בהפחתת תנועת המחשבות ומודעות ברמת החוויה לאי חשיבות ההכרה. כאשר תנועתיות זו פוחתת אנו מתחילים לזהות את התודעה האינסופית שהיא הקיימת בלבד.
תחושת האני הנה כלי הרכב של התודעה המוגבלת וההכרה היא כלי הרכב לתחושת האני. הגוף הוא כלי הרכב של החושים והתנועה הנה כלי הרכב של הגוף ולפיכך כל אלו הנם אשליה אחת גדולה המונעת מאתנו לזהות את התודעה האינסופית.
מטרת הדרך הרוחנית היא לוותר על הכול, להתעלות מעבר לתודעה למחשבה ולרגש כולל הבעיות הפסיכולוגיות ולהגיע אל השלווה הנצחית המכונה הארה. כאשר אין סיבה או שהסיבה אינה ממשית אזי שהתוצאה אינה קיימת וחוויה של תוצאה כזו הוא דמיון שווא. כאשר אין קיום חמרי, אין חשיבה, אין עולם ואין תחושת אני וכל אלו אינן אלא השתקפויות בתודעה האינסופית הרי מאליו מובן שאין מקום לשום דאגה או חרדה אלא לזוהר אינסופי. אותו תוכן מזווית אחרת מצביע כי השתקפות העולם בעצמי אינה ממשית ואינה לא ממשית, היא פשוט בלתי ניתנת לתיאור. כך גם הגוף המשתקף בעצמי וכך הכול. קיימת רק תודעה אינסופית ללא חלוקה לנושא-מושא וללא קשר ביניהם. השונוּת כביכול בין החלקים הנה דמיון ומחשבה מתעתעת בלבד. משום עוצמת המחשבה הזו מקבל הקשר הדמיוני בין נושא למושא, בין הגוף והעצמי, עוצמה ותוקף של ממשות אך למעשה - העצמי אינו מושפע כלל מכאב או הנאה, משמחה או צער. חווית אמת זו היא השחרור. אלו שהגיעו לכך משתחררים מיד מצער מזקנה מחרדת המוות ודמיונות השווא. הפעולות שהמשוחררים מבצעים הן אי-פעולות דהיינו הגוף וההכרה אינם עושים דבר וכך הכל נעשה בתודעה האינסופית.
ב.טיפול פסיכולוגי מול טיפול משולב בכלים רוחניים
הטיפול הפסיכולוגי המקובל מכיר ועוסק בפעילות ההכרתית הלא מודעת והמודעת בה נכללות מחשבות ורגשות שונים המובילות אנשים להפעיל התנהגויות שגויות ולא לגמרי יעילות עבור המטופל. העולם המכונה "רוחני" אינו מקבל בד"כ ביטוי ראוי בתיאוריות הפסיכולוגיות-פסיכיאטריות הרווחות. יש לציין כחריג בהקשר לכך את התיאוריה היונגיאנית הרואה בלא מודע האישי, לא-מודע ראשוני כשמעבר לו משתרע לא מודע רחב וכולל יותר בתוכו נמצא מכלול הפוטנציאל העצום הגלום בנו וביקום כולו. שאר הגישות הפסיכולוגיות-פסיכיאטריות המקובלות מתמקדות רובן ככולן בלא מודע האישי בלבד או בסיבתיות הנובעת ממקורות משפחתיים, הרגלים נלמדים, תורשה, גנטיקה וכיו"ב. מטרת הטיפול הנפשי הנגזר מן התיאוריות הפסיכולוגיות השונות נועד להפחית את השפעת הרגשות השליליים כמו חרדה, דאגה, תוקפנות וכו' המונעים מן האדם מימוש מלא של הפוטנציאל הגלום בו.
בטרם אכנס יותר לפרטי הגישה הרוחנית ברצוני להתעכב על אסכולת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית שרווחה בשנות הששים והשבעים וכיום נראה שקסמה פג במקצת. התיאוריות האקזיסטנציאליסטיות למיניהן פיתחו גישה תרפויטית המיישמת רעיונות פילוסופיים במסגרת הבנת כלל אישיות האדם ותפקודיו מעבר לסיבות ישירות הגורמות לקשיים נפשיים. הרעיון הוא שאישיות האדם אינה סטטית אלא בתהליך מתמיד של בריאת עצמה בתוך העולם הסובב אותה. כך למשל נתפס מנגנון הרגרסיה לא רק כסימן לפסיכופתולוגיה אלא אף כחיפוש אחר התחלה חדשה. חרדה אקזיסטנציאליסטית ותחושות אשם כופות על האדם חיים בתוך קליפה של אוטיזם המוקפת באימה של לא כלום. הכוח המרפא לכל אלו חייב להיות מושתת על הכוח המרפא של האהבה הגובר על כל מערך הגנתי אגוצנטרי של אדם ספציפי.
המטפל בוחר מודל פילוסופי המתאים לו אך אינו יכול לכפות אותו על המטופל לא באופן ישיר ולא בעקיפין או במרומז שכן אין מציאות תקפה לכולם. על המטפל להיות מודע למגבלותיו ובדרך זו ליצור אמון וסולידריות עם המטופל המאפשר עבודה משותפת לקראת יותר גדילה יותר חופש ויותר אותנטיות אצל המטופל (וגם אצל המטפל). הטיפול האקזיסטנציאליסטי מדגיש את ההווה הקיומי של האדם יותר מאשר סילוק פתולוגיה או הפחתת סימפטומים. מהות הקיום עצמו עולה כשאלה, מדוע אנו חיים? מדוע בכלל יש לטפל בבעיותינו? לאן ברצוננו להגיע?
האסכולה האקזיסטנציאליסטית אינה אסכולה מוגדרת אלא יותר דרך חשיבה, הוויה פרטית של מצדדי הגישה. אין בה טכניקות טיפוליות ספציפיות ולעתים מעמידים אוהדיה בספק את עצם נחיצותו של טיפול נפשי בכלל. קיים דגש על הקיום ההווה של האדם בעולמו יותר מאשר עבודה על שיפור ויעילות בדרכי התנהגותו.
בשונה מכך - דרך רוחנית אינה משהו העולה מתוך לימוד או קריאת מאמרים וספרים אלא היא חוויה אישית מיוחדת במינה המתפתחת עם הזמן אצל כל מחפש בקצב שונה. זו אינה הבנה או חשיבה אלא מודעות ברורה לחלוטין שהעולם הסובב אותנו ואנחנו שבתוכו איננו אלא אשליה, השתקפות של תמונות קולות תחושות וכו' הנתפסות כממשיות בדמיוננו שגם הוא אינו אלא דמיון שווא בלבד. נגזר מכך שעצם האשליה של תחושת האני היא מקור לצער ולהפרעות נפשיות שהרי מאחר שבתחושת האני מתעוררות ציפיות אזי שבהכרח ישנן אכזבות - ומכאן סבל.
קיים קשר בין הרוח לנפש כשם שקיים קשר בין הנפש לגוף ולכן כשאנו עוסקים בהפרעה כלשהי אזי שמעצם ההגדרה קיימת זיקת גומלין בין הגוף לנפש ולרוח ואין לראות בכל סבל כנובע ממקור אחד בלבד. בתפיסת העולם הרוחנית המודעות האמיתית והנכונה הנה נצחית ובלתי ניתנת לחלוקה. התמזגות עם חוויה זו היא מה שאנו מכנים הארה. בהעדר היכולת להתמזג עם אותה מודעות אנו שרויים במודעות חלקית שהיא ההכרה (mind). ההכרה מולידה את הגוף באמצעות כוח מחשבתה ומזינה אותו בצערה. לכן נלחם הגוף בהכרה וזו נאבקת בו וחוזר חלילה. הכחדה הדדית זו יוצרת את מגוון המחלות הפיסיות וההפרעות הנפשיות כפי שנפרט בהמשך (יוגה וסישתהא).
המשותף לכוון הרוחני והפסיכולוגי הוא ששניהם מעודדים שיפור באיכות האישיות דרך שינויים מתאימים, מעבר מהרגלים מזיקים להרגלים מועילים, הפחתת הסבל, השגת שקט נפשי ומימוש הפוטנציאל האישי. ההבדל בין שני הכוונים הוא ביעד הפונקציונאלי שמציב הטיפול הנפשי, דהיינו הפחתת הסבל כתוצאה מהתרת הבעיה הנפשית הספציפית בעוד שהדרך הרוחנית מבקשת אחר פתרון אולטימטיבי לכל אדם באשר הוא כדרך חיים.
ישנם הגורסים כי הבעיות בהן מתמקדת הרוחניות הן בעיות קיומיות (אקזיסצנטיאליסטיות) של בני אדם בוגרים ומצליחים אשר כתוצאה מן המודעות האינסופית המתפתחת אצלם בהדרגה אינם חשים שביעות רצון מחייהם ולכן מחפשים שינוי מהותי בתפיסה בהכרה ובמודעות וזאת בניגוד לאנשים נוירוטיים שאינם מתפקדים בצורה יעילה בסביבתם וזקוקים לייעוץ וסיוע פסיכולוגי-פסיכיאטרי המתמקד בקשייהם במסגרת המציאות הקיימת.
מכאן עולה שוב השאלה האם דרך הפחתת הבעייתיות הנפשית אנו פוסעים לקראת הארה, האם הפסיכיאטר או הפסיכולוג הוא מורה רוחני מוסמך?מובן שהתשובה אינה יכולה להיות חיובית (לפחות ברוב המקרים לגבי השאלה השניה) . כך מתרוקן כביכול השילוב בין רוחניות לפסיכולוגיה מתוכנו.
משל למה הדבר דומה? ידוע הסיפור על אדם רעב הבא אל הדייג ומבקש דג וזה אומר לו, "דג לא אתן לך, אך אלמד אותך לדוג וכך תוכל לדוג את הדגים שלך בעצמך." לכאורה משל נהדר ונמשל ברור, האדם הסובל מחפש אצל המטפל המשתמש בתרגילים רוחניים פתרון כלשהו להפחתת מצוקותיו וזה האחרון במקום להתייחס למצוקה הסימפטומטית מציע לו דרך ממשית כיצד לשנות את כוון חייו לקראת הרוחני והנצחי שספק אם אותו אדם סובל מבין או מסכים לכך, ספק אם הוא רוצה ללמוד לדוג בעצמו או האם בכלל מתאים לו להיות דיג? שאלה נוספת מתעוררת והיא האם המטפל עצמו מורה ראוי לדייגים חובבים? האם אין הוא עצמו צריך ללמוד לדוג?
מצד שני, ניתן לומר כי התפתחות רוחנית יכולה לבוא בכל מקום מכל כוון ובכל רגע ("ישועת ה' כהרף עין"). אין זה משנה אם האדם נמצא בתחילת הדרך, באמצעיתה או בסופה (דהיינו הארה) על מנת לפעול ולהפחית את סבלו. טיפולים בעלי אוריינטציה רוחנית כמו רייקי, תטא הילינג, הומיאופתיה, פרחי באך, שיאצו ואקופונקטורה נובעים במהותם מרבדים רוחניים ויכולים לפעול על האדם הגשמי ביותר ולהקל על סבלו ואולי אף לגרום לו להרהר בדרך התנהלותו בעולם ולחפש במקומות שקודם לכן לא הביא בחשבון. הדבר קורה אף במקרים של התקפי לב ומחלות גופניות קשות אחרות, קל וחומר שהדבר נכון באותם מקרים בהם אנו משוחחים ומטפלים ישירות במחשבותיו וברגשותיו של האדם.
לכן במקום לקבל את האספקטים הרוחניים כעומדים במקום פסיכותרפיה או להסיק שגישה פסיכולוגית יעילה יותר ניתן אולי לראות בטיפול הנפשי קטע חיוני בדרך הרוחנית שתכליתו לשחרר את האדם מחסמים נפשיים המונעים ממנו להתפתח באותו כוון המכונה חיפוש רוחני .
ז.א. המטפל בתחום הנפש אינו אלא תחנה בדרך, מעין מערכת ניקוי קטנה לתאים שנזדהמו ולאחר הפעולה ממשיכים הלאה בזרם. דרך התייחסות כזו שומר המטפל על צניעות באישיותו ובעבודתו וכך מונע מעצמו יוהרה מיותרת דבר המאפשר לו למלא את ייעודו בצורה יעילה.
III. ההפרעות הנפשיות והגופניות בראי הרוחניות הבודהיסטית
ע"מ להבין יותר לעומק את הכלים הרוחניים ושילובם עם הכלים הפסיכותרפויטים עלינו להבין מעט כיצד משתקפות המחלות השונות באספקלריה הרוחנית בשונה מן התפיסה המודרנית מערבית. בחרתי להתמקד כאן בתפיסת המחלות והמצוקות ע"פ ההשקפה הבודהיסטית כיוון שיש לי היכרות וסימפטיה מסוימת אליה אך יותר משום הפשטות והראייה הפסיכולוגית שיש בה כפי שניווכח. קיימת בספרות הסכמה כי הפילוסופיה הבודהיסטית בעלת אוריינטציה פסיכולוגית ישירה אשר עוסקת בסיבות הפנימיות של הסבל האנושי, באפשרות ההשתחררות מן הסבל ובאמצעים לכך דרך עידוד חקירה אינטנסיבית של ההכרה. עם זאת אין להסיק מכך כל הצהרה אודות איכות מהותית בלעדית שאינה יכולה להיות מושגת על-ידי שילובים בין פילוסופיות רוחניות אחרות לאסכולות פסיכולוגיות שונות המתאימות למטפלים מרקעים שונים.
ההפרעה הנפשית (ויאדהי) נובעת ממקורות של צער ומצוקה ולהיפך, העדרה של בעיה נפשית בא ממקורות של שמחה ורווחה כללית. ההפרעה הנפשית הנה תולדה של התלות באשליות ואשר מביאה להחלשות השליטה העצמית, מגבירה את דמיון השווא ואת הדחף להשיג עוד ועוד וכך נוצר הצער הגורם לשיבוש המערכת.
המחלה הגופנית (אדהי) נובעת אף היא מרדיפה אחר האשליות והחלשות השליטה העצמית - אלא שכאן היא פונה אל הגוף כמו למשל, אכילה מופרזת ולא נכונה, הרגלי חיים שגויים (למשל חוסר שינה) ואז נוצרות ההפרעות הגופניות. סיבות אחרות למחלה הפיסית: פחדים שונים, פעילות לא סדירה של איברים (למשל כליות, לב), הרגלים לא בריאים (למשל התמכרות לשתיה), חברה רעה ומחשבות מרושעות. כתוצאה מכך נחלשים צינורות האנרגיה (נאדים) או שנוצרות חסימות המונעות זרימה חופשית של כוח החיים. המחלות הגופניות נתפסות אף כתולדה של העבר הקרוב (ז.א. בגלגול זה) או בעבר הרחוק (גלגולים קודמים).
מחלה גופנית כתוצאה מהפרעה נפשית: כאשר קיימת הפרעה הנובעת ממקורות של צער ומצוקה פונה האדם לדרך שגויה וכוחות החיים שבו מופרעים ומבולבלים ולפיכך מתרחשת בכמה נאדים זרימה אנרגטית תקינה וחזקה ובנאדים אחרים נחסמת האנרגיה וכך מתחילה להיווצר הפרעה בחילוף החומרים, תיאבון מופרז ומחלות גופניות כתוצאה מן הרעל שנוצר עקב מזון מיותר (תאור זה מתייחס למחלה הקשורה בתזונה, באופן דומה הדבר נכון גם למחלות אחרות).
כל ההפרעות הללו נובעות מכאב וסבל העובר על האדם בעקבות התלות בהתניות ובאשליה. הפסקה הבאה מתייחסת ביתר פרוט למקורות הכאב והסבל שכתוצאה מהם נגרמות ההפרעות הנפשיות והגופניות.
מקורות הכאב והסבל ((Kleshas
הכתבים הבודהיסטיים מציינים 4 אמיתות קלאסיות להתהוות הסבל:
1. הסבל מקורו בעצם הולדנו בצורה גופנית עם רגשות , תפיסה, הבנה ומצבי מודעות שונים.
2. סבל מקורו בהשתוקקות שתוצאתה תלות במצבי המודעות השונים כאילו היו מוחלטים ולא חולפים.
3. הסבל מסתיים כשהשתוקקות נעלמת.
4. ההשתוקקות נעלמת כשאנו הולכים בדרך האמיתית (היא דרך שמונה שלוחות או "כנפיים" שאינה מענייננו כאן).
פטנג'אלי מונה חמש מקורות לכאב וסבל הקושרים אותנו למעגל החיים והמוות ומונעים את השחרור וההארה:
1. העדר מודעות לחוויית המציאות האמיתית (Ignorance) – מתבטא בזיהוי החולף עם הנצחי, העכור כצלול, הכאב כשמחה והמשתנה כבלתי משתנה כביכול.
2. תחושת אגו – משתקפת למשל כאשר חוש הראייה מזהה עצמו כרואה.
3. משיכה לאובייקטים כלשהם – יסודה בהנאה. הצורך ליהנות גורם להימשכות.
4. דחית אובייקטים יסודו בסבל. הדחף להימנע מסבל גורם לדחייה.
5. הדחף להיצמד לחיים, הפחד מן המוות – פועלת על כל אחד אפילו על מאסטרים.
הדרך לטפל במקורות הכאב והסבל הנזכרים היא קודם כל על ידי "השקטת תנועת ההכרה" (והיא תכלית היוגה ע"פ פטנג'אלי), הדרך המלכותית להשקטה זו היא באמצעות המדיטציה בה יש לתרגל רגיעה התבוננות והמתנה עד שתגיע השגה מהותית של משהו מעבר המוביל למודעות המשכית ובלתי קטועה של חוויה פנימית שקטה רגועה ועמוקה המובילה לשחרור.
ההכרה ותנועת המחשבה בלתי ניתנות להפרדה בעצם למרות שהן נראות כנפרדות. חדילת האחת היא חדילת שתיהן. הכתובים מתארים שתי שיטות נוספות להשגת חדילה שכזו: האחת היא דרך היוגה המביאה לידי ריסון תנועת המחשבה והשנייה היא דרך הידע האמיתי המביא לידיעה נכונה של האמת אשר שמה קץ לתפיסת אשליית העולם. ידע כזה אינו אקדמי או הנובע מצבירת אינפורמציה אלא חווייתי ונובע מתוך האדם עצמו (דומה יותר להיזכרות).
סבל נגרם כתוצאה מהשתוקקות לשינויים ואי קבלת היש. אנשים מתאמצים לכפות על המציאות לזרום בכוון שהם חפצים בו ואף שהם מצליחים לעתים הרי שבסופו של דבר הזרימה משתנית תמיד בכוונה שלה.
"הכרת ההכרה" Sati) הוא השם בשפת פאלי ל"מודעות הווׇה") הנה תהליך הטבוע בכל אדם ואין צורך להתאמץ בכדי להשיגו. אין צורך בהבנה או ידיעה עצומה בכדי לחוות אותו. ככל שהאדם מתפתח להכיר באשליה הוא נוכח בשלושה עקרונות: א. אין דבר קבוע ב. סבל נגרם בשל חמדנות, שנאה ומחשבות שווא ג. הכול קשור לכול, אין דבר נפרד.
הקושי כביכול לחיות כך נובע מהתניות קודמות הנובעות מהתנהגויות נלמדות דרך ההורים ובני משפחה אחרים, מורים חברים ומערכות יחסים שונות שכל אחד מפתח במהלך חייו. העדר התניה מוחלט כביכול ניתן לזהות בתינוק המתייחס לכל דבר ללא משקעים מן העבר או ניסיון קודם אלא שגישתו אינה מודעת לו, אינה שיטתית ואינה מתפתחת אלא להיפך במהלך השנים מתבגר התינוק ונשבה באשליה ככולם.
כדי לפרק את ההתניה יש צורך בתרגול שיטתי של המוח וההכרה לשים לב אך לא לשפוט, להתבונן מן הצד מבלי לבקר, לחוש את המציאות אך בלי לצפות לתוצאה מסוימת - שלילית או חיובית.
IV. תרגולים רוחניים המתאימים למרחב הפסיכותרפויטי
במידה והמטפל מעוניין לשלב אלמנטים רוחניים לדרכו הטיפולית והוא עושה זאת בצורה מושכלת שאינה מפקירה את מקצועיות הגישה הפסיכולוגית-פסיכיאיטרית הרי שבוודאי שאינו שרלטן, פנאט או מיסיונר. מטפל הדוגל למשל במדיטציה כאלמנט מרכזי בטיפולו מבלי לחקור את טבע הבעיה וליצור דו-שיח עם המטופל חוטא לתפקידו. אך אם הוא פועל במתינות ומתרגל מדיטציה ביחד עם המטופל זמן קצוב כחלק מהטיפול ועם המלצה לתרגול בבית ותוך כדי התחשבות בכל שאר האלמנטים הטיפוליים כמו הגנות, התנגדות, העברה והעברה חוזרת, הרגלים, התניות וכיו"ב הרי שהוא משלב את הדברים בצורה מתאימה ונכונה.
בחרנו להציג מספר תרגולים המיושמים אצל מטפלים בעלי אוריינטציה רוחנית ואשר נראים לנו בעלי משמעות וניתנים לביצוע בטיפול הפסיכותרפויטי וזאת כאמור מבלי להמעיט בחשיבותם של ערכים אחרים שאינם מוזכרים כאן.
1. מודעות הווָה (Mindfulnes) – זו ידיעת ההכרה את עצמה כמכשיר לעיצובה ובהמשך להשגת שחרור ממנה. המושג נגזר מהפילוסופיה הבודהיסטית אך טבוע גם בכל המסורות הרוחניות והדתיות כמו גם בפילוסופיה המערבית ובאסכולות הפסיכולוגיות השונות. בחרתי לתרגם את המושג ל"מודעות הווָה," מאחר ונראה לי כמתאר את אשר יש לחתור אליו ואף מזכיר את שם ההוויה דבר הרומז משהו שמעבר לתרבות ספציפית.
המודעות ההווָה במתכונת הבודהיסטית מדגישה את ראית ההווה כרגע זמני וחולף, חסר אגו או שרואה את הריק שבהווה, התלות ההדדית בין כל הדברים והתופעות ואת החמלה שבתוך ההווה. היא גם חווה את רגע ההווה כרגע מושלם הנמצא מעבר להכרה ולהבנה.
דרך אופיינית לתרגל את מודעות הווָה היא ע"י תרגול ההתבוננות בנשימה ואח"כ בעולם המחשבות הקשור לחוויית השאיפה ונשיפה. בהמשך לומדים המתרגלים להרחיב את אותה חוויה למודעות כולה: למחשבות לרגשות ולתפיסה ללא שיפוט כלשהו וללא הבניה שיטתית של התהליך. באמצעות התבוננות בהכרה עצמה אנו צופים במה שקורה מבלי להוסיף או לגרוע דבר (שמחה, עצב) ומבלי לדחות את המתרחש (פחד, כעס, בושה). הסבל הוא תוצאה של שיפוט עצמי לגבי מה שקורה לעומת מה שקורה באמת.
סיפור קטן: המורה מטייל עם תלמידיו ושואל "אתם רואים את הסלע הזה?" "בוודאי" עונים התלמידים. "האם הוא כבד?" "בוודאי" הם עונים. "לא, אם אינכם מרימים אותו." אומר המורה. כך אנו וכל "הסלעים" החולפים בחיינו במהלך ההווה המתמשך בו אנו צופים (בחרתי לא להתייחס למושג הזמן אלא רק כאן ברמז משום קוצר היריעה). התבוננות זו גם היא מתרחשת במודעות ההווׇה אותה הם מפתחים כתוצאה מהגירוי הרעיוני העדין שנוטע המורה בתלמידיו.
התפתחות הדרגתית ושיטתית של המודעות ההווָה מובילה את המחפש לקראת מטרתו הנכספת, היא ההארה. בבודהיזם מדברים על שלוש גישות פרקטיות לתרגול המודעות ההווׇה ונתייחס אליהן להלן :
כוונה (Intention) – אנו מתמקדים בבניית הכוון האישי שלנו כיצד לנהוג בצורה אופטימאלית מבלי לחפש אחר יעדים ספציפיים. ההתמקדות הנה בתהליך ולא בתוצאה. כאשר התהליך פועל בצורה הטובה ביותר שאנו יכולים לבצע אזי שהתוצאה הסופית אינה חשובה בעצם.
תשומת לב (Attention) – התמקדות במה שקורה למטופל רגע אחר רגע בחווייתו הפנימית והחיצונית. כך הוא לומד לא רק על העולם הסובב אותו אלא גם על התכנים השונים של מודעותו בהווה. כתוצאה מכך מושגת הכרה שלווה ומודעות רוגעת. הכרה לא יציבה כמוה כמצלמה במצב רטט ואי קביעות כך שהתמונה המתקבלת תהיה על כן מטושטשת ומעורפלת.
גישה (Attitude) – איכות "המודעות ההווׇה" בעלת חשיבות מעין כמותה. היא יכולה להיות ביקורתית וקרה והיא יכולה להיות פתוחה ומחבקת. הבודהיזם מזהה את הלב ואת ההכרה כאחד ולפיכך "מודעות הווׇה" הנה גם "מודעות בעלת לב," המובילה את האדם להתייחס לחוויותיהם הפנימיות,לעולם החיצוני ולאנשים הסובבים אותם בגישה מקבלת, חיובית, סבלנית ואדיבה.
דרך תרגול מתמשך ובמאמץ חסר פשרות ניתן להתייחס לכל המתרחש בעולמנו ללא הערכה וללא פרשנות וכך לתרגל קבלה, אדיבות, פתיחות גם אם ההתרחשויות הממשיות הן בניגוד לציפיותינו ולעתים קשות מבחינה רגשית.
2. ריכוז (Dharana) – זהו אימון ההכרה להיות ממוקדת באובייקט יחיד ללא תנודות והיסוסים. במצב כזה ההכרה אינה מודעת לסביבה המקיפה את האובייקט אליו היא מכוונת. ניתן להשוות את הריכוז לעומת חוסר ריכוז להשוואה שבין קרן אור בה קווי האור מפוזרים יחסית לקרן לייזר בה קווי האור ממוקדים לגמרי ועל כן היא בעלת אנרגיה עצומה.
הריכוז דורש תרגול סבלני של א. ישיבה נוחה ב. נשימה רגועה ג. הינתקות מגירויים חיצוניים ד. הפחתת התרוצצות המחשבות תוך כדי צפייה בהן או עצירתן. מוח מרוכז יכול לעשות פלאים. מוח מרוכז נעשה באופן אוטומטי מוח נינוח ושלו שכן הריכוז אינו פעולה פסיבית בלבד אלא גורם להעמקה והתבוננות רחבה יותר בפרטי פרטים (כשם שאדם עובר מתמונה לתמונה בתערוכה לעומת התבוננות בתמונה בודדת זמן ממושך ואז פרטים עדינים ומופלאים יותר יתגלו לו). תרגול חוזר ונשנה של ריכוז ללא מאמץ מיוחד יביא לתוצאה המיוחלת במידה ופועלים בצורה שיטתית ע"פ ההנחיות המקובלות והמותאמות באופן ספציפי לאדם ספציפי.
3. מדיטציה Dhyana)) – מוגדרת כזרימה לא מופרעת של הרכוז לאובייקט ההתבוננות. בריכוז עדיין יש מאבק בין הסחת הדעת לריכוז באובייקט. כאשר הריכוז באובייקט מוחלט ומתמשך אזי שהתהליך הופך למדיטציה ורבדים עמוקים יותר של התבוננות צפים אל פני ההכרה.
4. העדר עצמי ( (Anatta– מוגדר גם כ "העדר מהות, העדר אגו, העדר עצמי."זהו ויתור על הסיפור האישי המסלף את ראיית המציאות כפי שהיא באמת. אמנם גופנו המוחשי קיים, אך מהותנו משתנה כל הזמן. זהו אחד מן המושגים היותר מורכבים להשגה ולחוויה מן הפילוסופיה הבודהיסטית וגורר עד היום הסברים אפולוגטיים ואף ביקורת המתייחסת לשוני בין הגישה המזרחית-מסורתית לגישה המערבית-מודרנית. ובהקשר להעדר עצמי – חלק מהביקורת המערבית שאינה יכולה להפנים מושג זה מתמצה באופן ברור כך: "אני קיים. אני איני אתה. העץ אינו אני." ולכן אין דבר כזה העדר עצמי, זה לא ברור וזה אינו הגיוני.
הגישה הבודהיסטית האידיאלית מתייחסת להעדר עצמי באופן המזכיר תפקוד במצב של טראנס בתוך ריק (emptiness). זהו ריק חסר גבולות ובו החיים ממשיכים זורמים ומשתנים כל הזמן ולכן תמיד חדשים וללא קשר להווייתך בתוכם. לכן הדרך להכיר את המציאות האולטימטיבית של החיים בכל רגע הוא בעזרת המסת כל רעיון הקשור לממשות האגו. אין כלום. אין בי כלום. הכול דמיון ואשליה בלבד. הכול משתנה כל הזמן. שאלות שמתעוררות דוגמת "מי אני? האם אני הוא הגוף הזה או משהו הכלוא בגוף הזה או משהו שמעבר לגוף?" הן שאלות אופייניות למצב של העדר עצמי או רצון להשיגו וניתן להתייחס אליהן באופנים שונים שלא נעסוק בכך כאן.
יש האומרים כי למשל, במקום לחשוב ולומר "אני עצוב" רצוי להבין ואף לשנן לעצמנו, "יש עצבות בגוף הזה, בישות הזו שנקראת אני." כך נזכה להתפתח מעבר לתחושת האני או לממשות העצמית שהיא אשליה ובאופן זה להתקרב אל ה"ריק". לאין כלום. לנצחי. כאשר אנו זורמים עם כל המתרחש וכאילו מוחקים את עצמנו מן הסיפור אזי שאנו מפחיתים מן הסבל.
להקשר למהות הסבל אפשר לתאר את תמצית העניין ניתן באמצעות נוסחא לפיה: כאב כפול התנגדות = סבל . ולכן בכאב נתון או במצוקה כלשהי - ככל שתופחת ההתנגדות כך נסבול פחות וככל שההתנגדות עזה יותר אזי שהסבל יהיה רב יותר ומיותר. נפרט זאת כאשר נדון בהעדר עצמי בסעיף העוסק בהשלכות הטיפוליות של הכלים הרוחניים (עמ' 11).
6. אי מחשבה ( (No thought – אי מחשבה מתקשר ישירות לריקנות כאמצעי להתבונן בחוויות המתרחשות במציאות. הריקנות הנדונה אינה מוסיפה ואינה גורעת דבר מהמאורעות ולפיכך בוודאי שאינה מזיקה או מפריעה. זו התבוננות נעדרת מחשבה לגבי כל מה שקורה, ללא הנחות יסודות וללא פחדים ותשוקות כדי להסביר את המתחולל ומי אנו ביחס לכך. כל התבוננות מנקודת מבט שונה מתייחסת בעצם למושגים "אני ו"שלי" והם אשר מעוררים סבל. רק כאשר אנו צופים בכול ללא מחשבה, באופן רגוע ישיר וערני – אנו יכולים להרחיק מעצמנו תחושות שליליות כמו חיוביות ולצפות בהתרחשויות כאילו היו סרט (ואכן הן כאלה) וכך להשתחרר מסבל ומצוקה. ההתמקדות בריקנות נעשית דרך האטת תנועת המחשבה באופן המאפשר לחוות כל סיטואציה בזמן הווה ומקביל להיות באינטראקציה עם אדם אחר לא רק בדרך אינטלקטואלית או רגשית אלא לפעול ממקור פנימי ועמוק שבתוכנו. היכולת לבצע זאת מורכבת ודורשת מן האדם יכולת רוחנית אמיתית שהיא בהרבה מקרים בלתי נלמדת ותוצאה של התנסותו ורמת מודעותו הערה. מטפל שזכה ואימן עצמו ביכולת זו מסוגל להיכנס כול כולו לחוויית השיחה הטיפולית מתוך עוצמה אינטואיטיבית המוכרת לו ומשם לפעול בחופשיות רבה.
יש האומרים כי כאשר אנו משתחררים ממחשבות נותרת הקשבה בדומיה ואו אז עולה מאליה המחשבה העליונה היא המחשבה האמיתית, האלוהית. *
7. תגובה מודעת ולא אוטומטית – הנה כל תגובה הנגרמת כתוצאה מחוויה אישית המעוררת פעולה אוטומטית לא יעילה עבור האדם החווה אותה ומגבירה את סבלו בין במודע ובין שלא במודע. על ידי התבוננות לעומקה של חוויה זו תוך כדי תרגול רגוע של נשימה נכונה ניתן להביא את ההכרה ואת הגוף לשלווה ואחר כך לבחור בתגובה מודעת והולמת הרבה יותר.
8. שימוש באינטואיציה – ניתן להגדיר אינטואיציה כיכולת לקבל ידע ישיר ומיידי ללא קשר מודע לתפיסה חושית ולהגיון. המילה אינטואיציה נגזרת מהמילה הלטינית intueri שפירושה "להסתכל פנימה" או "להתבונן ממעל".
ההיבט הרוחני של אינטואיציה שונה מהראיה המדעית של אינטואיציה כתהליך מהיר לקבלת החלטות ועיבוד אינפורמציה גלובאלי והמחקר מראה שהיא בעייתית ומביאה אף לטעויות. למרות שהשימוש הוא כביכול באותו מינוח הרי שהאינטואיציה "המסורתית" הוא מושג המתייחס לקול הפנימי של האדם הקשור להתפתחות ולגדילה אישית ולא לרווחים קונקרטיים כלשהם. קול זה מדויק לחלוטין אם לומדים ומתרגלים כיצד לזהות אותו. זהו מעין מכ"ם פנימי משוכלל ביותר המנחה את תנועתנו במסלול החיים. אותו מימד עמוק האומר לנו בשנייה זו אם המלים הללו נכונות אם לאו. האינטואיציה היא למעשה חוויה המוכרת לכל אחד ואחד ובמידה ומפנים את תשומת לבם של אנשים אליה הם ישמחו להשתמש בה בצורה יותר שיטתית. במקביל ישנם גם אלו המביעים ספיקות לגביה, חלקם חושבים שאינה קיימת חלקם סבורים שהיא בלתי יציבה ולפיכך אין לסמוך עליה וכו'.
9. קבלה עצמית וקבלת אחרים – הכושר לחבוק כל מה שקיים ברגע זה. אין זו הסכמה, כניעה או פסיביות. זו התבוננות בלתי שיפוטית ואוהדת ללא ביקורת וללא דחייה. כתוצאה מכך אין הסתננות של השפעות שליליות על המקבל.
10. סליחה – הסליחה היא כלי רוחני חשוב מאחר וכל תופעות העולם נמצאות בקשרי גומלין האחת עם רעותה ולכן אין מאורע אחד הבודד משאר המאורעות המתרחשים. לכן כל פגיעה באדם אחר קשורה באין ספור תגובות והשפעות אחרות והסליחה מתקשרת להבנה עמוקה של הסבל האנושי ודרכה נעצרת שרשרת הפעולות השליליות שמאורע הפגיעה גרם.
קיימים כאמור רעיונות אחרים שלא הוזכרו לעיל מאחר ובחרתי רק באותם תרגילים רוחניים שנראו לי רלוונטיים ליישום בטיפול נפשי כפי שנראה ונדון בהמשך.
* מסמך זה נכתב ללא איזכור ביבליוגרפי משתי סיבות: א. אי פגיעה בשטף הקריאה דרך התייחסות מיותרת לשמות ותאריכים דבר שעלול להסיח את הדעת מן המהות. ב. הרעיונות המוצגים כאן הנם מעבר לאנשים שמות וזמנים וברצוני להאיר זאת באופן הנ"ל. מעבר לכך מבורכים יהיו כל אותם הוגים מערביים ומורים רוחניים מן המזרח שדבריהם ודעותיהם תרמו להתהוות מסמך זה.
** ר' נספח (בסוף חלק ב') המביא סיפור בודהיסטי להבנה עמוקה יותר של משמעות אי החשיבה.
