מבנה האישיות של פוליטיקאים
מבנה האישיות של פוליטיקאים
רק משום שאינך מתעניין בפוליטיקה אין זה אומר שהפוליטיקה
אינה מתעניינת בך. פריקלס (424-495 לפנה"ס)
הקדמה:
מה אנחנו יודעים באמת על האנשים העוסקים בפוליטיקה? על ראשי הממשלה השולטים בחיינו ועל יריביהם הפוליטיים? האם שר מסוים מתאים לתפקידו או לא? כיצד אדע שהמועמד לתפקיד אכן יקיים את אשר הבטיח לפני הבחירות וכן הלאה. שאלות אלו ואחרות מעסיקות רבים ואין לנו תשובות טובות מראש וספק אם נוכל לקבלן בדרך כלשהי אך לפחות ניתן להציע מספר כווני התבוננות כדי לנסות ולחזות את ההוויה הפוליטית האמתית סביבנו.
אישיותם של פוליטיקאים ריתקה אותי שנים, האם בהיותם מורמים מעם הם יכולים להבין בכלל את צורכי האזרחים? האם הם כשאר בני האדם? האם הם בנויים מ"חומרים" אחרים שאין לבני תמותה רגילים. למשל, בן גוריון נהג לישון 4 שעות בלילה ועבד ללא הפסקה מבוקר ועד חצות, כמה אנשים "רגילים" מסוגלים לכך? אך אולי הם כשאר בני האדם ורק המוטיבציה העצומה שלהם לכוח ולהשפעה היא אשר מביאה אותם להיות מי ומה שהם.
כפסיכולוג קליני זכיתי לטפל במספר אנשי שם העוסקים בפוליטיקה מקומית וארצית ששיתפו אותי בסודותיהם הכמוסים כך שיכולתי להתרשם מה קורה אתם באמת וגם להכיר באמיתות או אי אמיתות המסקנות הנובעות מן המחקרים השונים בתחום מסקרן ומותח זה שחלק מהם נסקור בהמשך.
במאמר זה ברצוני להדגיש את הפן הפסיכולוגי של הפוליטיקאי אך גם של הקהל הנוהה אחריו או המתנכר לו. להאיר תהליכים נפשיים תוך התייחסות להווה ולעבר הפוליטיים באופן שמחדד יותר מה קורה באמת ולא מה הפוליטיקאי ודובריו מעוניינים "לשווק". טכניקות כאלה ואחרות נמצאות בשימוש שירותי ביון ברחבי העולם כדי לעמוד על מהותו האמתית של אדם כלשהו או קבוצת אנשים לצורכיהם. הציבור הרחב אמנם אינו עוסק בריגול מודיעיני אך רצוי שיהיו לו מספר כלים יעילים ונוחים כדי לנתח לשקול ולשפוט מי העומד לפניו, מה הוא "מוכר" ומה כדאי לאדם מן השורה "לקנות". הדבר חשוב במיוחד לפני בחירות אבל הדבר נכון גם כל ימות השנה, כאשר מתרחשים אירועים שונים שלרוב איננו יודעים את פרטיהם האמתיים ועלינו להסיק מסקנות מה קורה באמת רק לפי חושינו וידע חלקי שאנו מסוגלים להשיג.
האדם הממוצע לא חייב להיחשף לחומרים עלומים כשם שעושה שירות ביון. די לו במה שהוא רואה ושומע ומתוך זה להבין בין השורות. המידע המסורבל והחוזר על עצמו באמצעי התקשורת, הפרשנויות, התמונות והסרטים יוצרים אשליה כביכול שאנחנו בתמונה אך האמת היא שאנחנו יודעים פחות ממה שאנחנו אפילו משערים. נוסיף שאולי גם אין צורך שנדע מאחר ובחרנו את נציגינו ועלינו לתת בהם אמון עד הבחירות הבאות. אבל ישנם אנשים שהפן הפוליטי באישיותם חזק וברצונם לדעת יותר גם אם אינם בתוך המשחק הפוליטי. הם זקוקים למידע "עם בשר" כדי לאזן את תחושותיהם ולחדד את מחשבותיהם ולאלו במיוחד מכוון מאמר זה.
אנשים בעלי כוח מנהיגותי מוכח אינם מחפשים ביטחון או בחינה מדוקדקת של המצב. אינם ממתינים שהקהל יאהב אותם או יסכים להקשיב לדבריהם. הם בוטחים בדרכם לפתרון ומעבדים שפע של מידע כדי לממש את החלטותיהם. דנים עם אחרים רק כאשר המטלות מורכבות ודורשות מומחיות שחסרה להם וגם אז ישקלו את הדברים ויגיעו להחלטה ע"פ דעתם.
בניגוד להם, פוליטיקאים נעדרי כוח מנהיגות מוכחת נותנים משקל גבוה לתוצאות שינבעו מפעולותיהם ולא לעצם ההחלטה מה לעשות. לאור התוצאות האפשריות הם שוקלים את שיפוטיהם והחלטותיהם ולכן תהליך הביצוע הרבה יותר זהיר ואטי (2018 ,Chou).
פוליטיקאים בעלי כוח פועלים מתוך שני מניעים: 1. רצון להשיג את מטרותיהם.
2. תחושת אמון ובטחון בתהליכים ברורים ומוכרים להם.
כאשר האדם בעל השפעה ויכולת שליטה הוא מסגל לעצמו התנהגויות ואסטרטגיות קוגניטיביות המיוחדות אך לו. נמצא גם כי בעלי הכוח "עצלים" מכדי לעבד אינפורמציה סבוכה ופועלים על סמך חוקים פשוטים ובסיסיים כדי להחליט דברים. מאידך, הם מסוגלים להתמקד מאד בעניינים חשובים להם ולהגיב ביעילות רבה לחריגות בתוך התהליך אותו כבר הניעו. כמו כן נמצא גם שהם יכולים לפעול במהירות תוך פרק זמן קצר במידת הצורך, גם אם הדעה מסביבם דורשת התייחסות זהירה ומורכבת (Willis and Guinote, 2011).
מדינות או קבוצות אנשים גדולות מאופיינות ע"י מבנה היררכי רופף או מסיבי. ברוב הקבוצות ישנו אדם אחד או מספר אנשים הנוטלים את ההנהגה כדי להשיג את מטרות הקבוצה הכלליות. בהנהגה דמוקרטית קיימת מעורבות גבוהה יחסית של חלק מחברי הקבוצה בהחלטות השונות בעוד שברודנות המנהיג בד"כ מחליט יחידי ומקבל את החלטותיו לטוב ולרע ללא מעורבות אחרים. בכל ארגון חברתי קיימת היררכיה וכוח אמתי שנמצא בידי המיעוט השולט על כל הארגון.
במחקרים אנתרופולוגיים נמצא כי רק בקבוצות שבטיות בעלות כלכלה פשוטה ביותר אין היררכיה או מנהיגות שולטת. כל מערכת מתוחכמת מעט יותר זקוקה להיררכיה פנימית ולצוות אנשים או שליט יחיד שינהלו את המערכת. כאן עולה השאלה: אם אנשים פועלים במערכות חברתיות בהן מעט אנשים אחראים לניהול ושליטה בהרבה אנשים, אלו איכויות נדרשות מהם?
מובן שהם צריכים להיות מוכשרים דיים כדי להביא לכלל הגשמה את יעדי המערכות תחת הנהגתם ולכן עליהם להיות חריפי שכל, בעלי ניסיון רלוונטי ובעלי מיומנויות טכניות נדרשות (יותר בתחום התעשייה מאשר בפוליטיקה), בעלי יוזמה והתנסות בהנהגה וניהול. מנהלים ושליטים הלוקים באלו יוחלפו ע"י מועמדים חדשים שמציגים את עליונותם בתחומים הללו, אחרת גם הם יוחלפו ע"י אחרים מתאימים יותר. כך פועלות מערכות גדולות בחיפוש אחר עובדים בכירים, בבחינות מקדימות, מרכזי הערכה וראיונות אישיים כדי לברור את המתאימים ביותר לתפקידים חשובים.
בתחום הפוליטי "מרכזי הערכה" כאלה הם ההתמודדויות בשטח עצמו לאורך שנים. תוצאות הבחירות או קבלת מינוי נכסף קובעים באופן הרבה יותר מדויק וטבעי את מידת התאמת האדם לתפקיד מבדיקה חיצונית כלשהי. מובן שגם כאן, כשם שיש טעויות בבחירת עובדים, כך ישנן טעויות בבחירת ראשי מדינות, ראשי מועצות, נשיאים ומנכ"לי חברות. עם זאת דרך זו יעילה הרבה יותר מדרכים לא דמוקרטיות כמו הורשת המלוכה לבן הבכור, השתלטות החזק על המדינה, מינוי שרירותי עקב קבלת טובות הנאה, מינוי קרובי משפחה וכד'.
כמעט כל החוקרים בתחום (ר' Overbeck, 2010) סבורים שהמניע המרכזי אצל פוליטיקאים הוא כוח ושליטה. כוח בעולם החברתי שלנו הוא בלתי נמנע, הורים קובעים לילדיהם, מורים בביה"ס קובעים מה ילמדו, מפקדים בצבא מחליטים לחייליהם וכן הלאה. השאלה המרכזית היא כיצד הכוח משפיע על יכולתנו לתפוס את העולם ולפעול בתוכו? האם בעלי הכוח משתמשים בו לטובת האזרחים או כנגדם?
בסדרה הטלוויזיונית המרשימה "בית הקלפים" מסביר הגיבור המניפולטיבי את ההבדל בין כסף לכוח, "כסף משול לבית שנבנה לפני מספר שנים ועוד עשר שנים יתחיל להתפורר. כוח הוא כטירה איתנה שנבנתה לפני מאה שנים ותחזיק עוד מאה שנים. ומי שלא מבין את ההבדל אין לו מה להתעסק בפוליטיקה גבוהה," והנמשל ברור.
באדם כחיה חברתית קיימים סימנים התנהגותיים גלויים של כוח ושליטה. כוח מהווה את היכולת הבסיסית בהיררכיה החברתית להשתמש בחיזוקים ועונשים כדי להשפיע על אחרים. כולנו "מתוכנתים" לזהות סימנים לא וורבליים למעמד ולכוח. כך תנוחות גוף מסוימות מביעות כוח, קומה גבוהה מזוהה עם כוח, אנשים המזנקים מיד לפעולה כלשהי נתפסים כבעלי כוח.
באופן כללי, אנשים מייחסים כוח לאלו התואמים חתך של בעלי כוח, ללא קשר אם לאותו אדם יש באמת כוח שכזה או שהוא חסר אותו. אם אנשים מציגים, אפילו במקרה, התנהגות מסוימת שנתפסת ע"י האחרים כסימן לכוח ושליטה וירבו להשתמש באותה התנהגות אזי יוכרו כבעלי כוח כזה בפועל רק משום השימוש בהתנהגות המסוימת. לדוגמה, אדם שהתרגל לעצום את עיניו לזמן מה כשהוא מהרהר מה עליו לומר לאחרים, יכול להיחשב כבעל כוח משום שהדבר מתקשר עם היכולת להתמקד בתוך עצמו ללא חשש מתגובות אחרים. יחד עם זאת, מקרים בהם האדם אינו באמת בעל כוח אלא משתמש בגינונים מסוימים כאלה במודע נדירים למדי. ברוב הפעמים הם אינם מחזיקים מעמד שכן האינסטינקט הציבורי חד להפליא בקריאת המפה הפוליטית.
למרות ששביעות הרצון גבוהה הרבה יותר בהנהגה דמוקרטית מאשר במדינות טוטליטריות, אחוז הפריון אינו תואם לסגנון ההנהגה אלא מושפע מגורמים נוספים הקשורים במצב הכלכלי, יעילות ומוטיבציה של חברי הקבוצה וגורמי מצב נוספים (Chin, 2013). כך מבחינת התפוקה בפועל לא ברור שבמדינות הדמוקרטיות המספרים גבוהים יותר מאשר במדינות טוטליטריות (לדוגמה, ייצור מכוניות בקוריאה לעומת הייצור באיטליה או צרפת).
עוד מחקרים הראו כי רוב האזרחים אוהדים פוליטיקאים נורמטיביים המקבלים את השגרה המוסכמת ואינם חותרים לזעזע את המסגרת הנתונה. הם נוטים להמשיך את הקיים בתיקונים קלים ע"מ לא לטלטל את המשק ואת הנורמות המקובלות. כך למשל, (2016) Heiss and Matthes מעלים ממצא מעניין באמצעות הפייסבוק - פוליטיקאים ציניים הפונים לבני הדור הצעיר בשפה בוטה וחריפה אינם מקובלים. הצעירים המורגלים בגישה יותר ישירה לאנשי שלטון מעדיפים לתקשר ולאהוד פוליטיקאים רהוטים בעלי גישה חיובית ושפה לא מתלהמת.
מחקר שנערך באוסטרליה (Grant and Moon, 2010) הראה כי פוליטיקאים פעילים יותר מהקהל הממוצע בטוויטר. שולחים הודעות למכביר ומגיבים יותר (כמובן שלבכירים כאלה יש אנשים מיוחדים המבצעים זאת עבורם וזו מלאכתם). בד"כ הם מעלים הצהרות קצרות או ארוכות אודות דרכם הפוליטית או דעתם בעניין מסוים ללא אפשרות אמתית להתווכח עמם. אבל ישנם פוליטיקאים שמנצלים את הטוויטר כדי לשוחח באמת ובתמים עם אנשים "בגובה העיניים" והם יכולים להפיק מהפלטפורמה הזו הרבה יותר מאחרים מאחר והסימפתיה אליהם גוברת. מצד שני, במחקר מן השנה האחרונה, מתברר כי דווקא מנהיגים המתנגדים באופן שיטתי לנורמות פסולות הרווחות במדינה מצליחים להגיע לעמדות כוח והנהגה יותר מאחרים. נראה שהציבור מעדיף נבחרים כאלה כיוון שהם פועלים בהתאם למצפונם וקולם הפנימי ללא השפעות חיצוניות מסיחות וזו הוכחה להיותם בעלי כוח וראויים לקבל את יכולת ההנהגה (2018 ,Chou).
כנראה שאנשים מעוניינים לאהוד מנהיגים המונעים ע"פ קולם הפנימי גם אם אינם אומרים זאת בגלוי משום שיקולים פוליטיים. הדבר יכול להיות נכון גם לפורצי דרך וגם לאנשים המעדיפים שלא לשנות את המצב הקיים כיוון שהוא מתאים למצפונם (כך הצטייר בזמנו רה"מ יצחק שמיר ששמר על סטטוס קוו בגישתו הביטחונית והציבור די קיבל זאת). למרות שכנות כזו נוגדת את התמונה הסטראוטיפית של העוסקים בפוליטיקה, יתכן שהציבור מסוגל לזהותה אף בים המילים ו"רעשי הרקע" ולהגיב בהתאם. במיוחד במידה ולמנהיג יש גם יכולת אופרטיבית ראויה מאחורי כנות זו.
סגנון קוגניטיבי ואישיות פוליטית
האם דפוס האישיות קובע בעצם את האידאולוגיה הפוליטית וממנה את ההשתייכות הפוליטית של קהל הבוחרים וקהל הנבחרים היא שאלה מהותית בתחום המחקר בו אנו עוסקים. ע"פ המחקרים שתיארנו קודם מסתבר שקיימת התאמה בין דפוסים אישיותיים לתפיסה ליברלית לעומת שמרנית.
כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת נחקר הקשר שבין משתני אישיות לפוליטיקאים. בשאלון שהועבר לחברי פרלמנט באיטליה ולאנשים מן השורה (1967 ,DiRenzo) נמצא כי פוליטיקאים מקצועיים מאופיינים במבנה אישיות יותר דוגמטי (קבלת דעה באופן שרירותי בלתי ניתן לערעור וללא צורך בהוכחה לוגית) מלא-פוליטיקאים. החוקר סבור כי במידה ונחלק את הפוליטיקאים על בסיס אידאולוגיות פוליטיות נוכל גם להבחין בדרגות שונות בתוך הדוגמטיות. כך נמצאה רמה גבוהה יותר של דוגמטיות בפוליטיקאים המשתייכים למפלגות דתיות מאשר אצל האחרים.
במחקר אחר, 20 שנה לאחר מכן, נמצא קשר בין הסגנון הקוגניטיבי (שהוא החלק השכלי-חשיבתי באישיות האדם) של חברי בית הנבחרים הבריטי לבין ההיבט הפוליטי באישיותו של כל אחד מהם. כך, נבחרים מן הצד השמאלי של הבית (סוציאליסטים) תפסו את עולמם במונחים מורכבים ורב ממדיים הרבה יותר מנבחרים מן הצד הימני (קונסרבטיבים). למרבה ההפתעה, לא נמצא הבדל בסגנון הקוגניטיבי בין אנשי שמאל וימין קיצוניים ((Tetlock, 1984).
אותו חוקר, בחכמתו, נזהר מלשפוט מה יותר טוב - רב ממדיות או תפיסה פשוטה יותר והסביר כי שני הכוונים לגיטימיים. כדי להבין נקודה זו אדגים את הדברים בדיון "הנצחי" אצלנו בין ימין לשמאל בנוגע לשאלה הפלסטינית: השמאל מעלה מכלול נקודות מדוע יש להגיע להסכמה – הכיבוש משחית, פגיעה באזרחים שלווים, עצירת תהליך שיפגע בנו במהלך השנים, שאיפות קפיטליסטיות ישראליות וכו'. הימין יכול להעלות נקודה אחת – אי וויתור על זכות השיבה אינו מותיר ברירה אלא להמשיך במצב הקיים. איזו דרך לבחור, מותנית כמובן באישיותם הפסיכולוגית והתפיסה הפוליטית של אלו שבשלטון ושל האזרחים הבוחרים בהם.
לגבי הבדלי אידיאולוגיה קיצוניים נראה כי השוני באישיות האדם אינם תנאי בלעדי אלא ישנם כאן גורמים נוספים המשפיעים על תפיסת העולם הבסיסית ונובעים ממאורעות שונים שקרו לאדם במהלך חייו, השפעות שספג מאנשים שונים, חוויות שעבר ועוד, אף שהסגנון הקוגניטיבי דומה.
לאור הנתונים במחקרים שונים שהשתמשו בחמשת התכונות ניתן להניח כי סגנון האישיות הקוגניטיבי והרגשי יכול לקבוע השתייכות אידאולוגית מתונה מרכז שמאלה (מאידאולוגיה סוציאליסטית ועד ליברלית) או מרכז וימינה (אידיאולוגיה קונסרבטיבית עם או בלי תפיסת בטחון גבוהה). נמצא גם שבאידאולוגיה שמרנית בולטים משתני ההתנגדות לשינוי וקבלת הירארכיה מסוימת בזכויות התושבים במדינה (למשל יוצאי צבא ואחרים, ילידי המדינה ומהגרים וכו'); ובאידאולוגיה ליברלית להיפך, פתיחות לשינוי והתנגדות לחוסר שוויון (Choma et. al., 2010).
מאפיינים אישיותיים של מנהיגים פוליטיים
הדעה המקובלת היא שהמנהיג אחראי להתרחשויות. כך המפקד בצבא, כך מאמן קבוצת כדורגל וכך מנהיג פוליטי. במקרי כישלון, עולה מיד התביעה להחליף את האחראי. אבל באותה נשימה אנחנו גם יודעים שישנם משתנים מעבר ליכולת השליטה והבקרה של יחיד כלשהו, מוכשר ככל שיהיה. לכן עלינו להיות זהירים וממוקדים בבחירת ראשי הארגונים השונים (בצבא, בתעשייה, בכדורגל, במדינה) כיוון שאלו החלטות מאד משמעותיות להצלחה או אי הצלחה.
במחקר מפתח שנערך ע"י פסיכולוג ישראלי (Schwartz, 1992) נמצאו 10 ערכים (values) בסיסיים מהותיים הקובעים את ההעדפות הפוליטיות של הבוחרים ואלו הם: כוח, הישגיות, נהנתנות, עידוד, ישירות, אוניברסאליות, נדיבות, מסורתיות, קונפורמיות וביטחון.
ערכים אלו צומצמו לארבע קבוצות ברורות:
1. פתיחות לשינוי (ישירות, עידוד). מאפשרת חשיבה עצמאית, תחושה ופעילות לקראת שינוי.
2. שמרנות (קונפורמיות, מסורת, בטחון). קשורה בקבלת מגבלות אישיות, שימור פעילויות מן העבר ויציבות.
3. גדלות נפש (אוניברסאליות, נדיבות). קבלת האחרים כשווים ודאגה לרווחתם.
4. הצלחה אישית (כוח, הישגיות). מתקשרת להדגשת ההישג האישי ושליטה באחרים.
ניתן לסווג קבוצות אלו לשני ממדים של שמרנות מול פתיחות לשינוי והצלחה אישית מול גדלות נפש. כך ניתן לשקף ע"י שני הממדים הללו תפיסה קונפורמית של ערכים חברתיים ותרבותיים והתייחסות לאידאולוגיה כלכלית-פוליטית.
כל אדם יכול, להבהיר לעצמו מה הערכים החשובים לו והאם הם תואמים לערכי הפוליטיקאי אותו הוא אוהד. כדי לזהות מה הערכים האמתיים של אותו מנהיג יש להכיר קודם כל את מבנה אישיותו, להתייחס למעשיו בפועל ולא רק לדבריו, להקשיב למה שהוא אומר בין המילים ועוד יותר למה שאינו אומר.
כאשר הבוחרים מצביעים בעיקר למען מפלגה מסוימת ולא משנה במיוחד מי העומד בראשה הרי שיעדיפו מפלגה שערוכה יותר לטפל בערכיהם ופחות יטו להדגיש את חלקו האישי של המועמד (אם כי עדיין זה תמיד קיים). למשל, בבחירות 2001 באיטליה, בוחרים שהדגישו את חשיבות האוניברסליות ביחסי חוץ ופנים יותר מאשר בטחון אישי העדיפו מפלגות שמאל שהדגישו סולידריות ופלורליזם. בוחרים מן הכוון הימני העדיפו מפלגות ימין שמרניות בעלות ערכים מסורתיים של משפחה וקהילה המדגישות סדר מאורגן, יציבות וביטחון.
תיאורית חמשת התכונות (The big five theory)
מחקר ישיר של אנשי שלטון נדיר ביותר מכיוון שקשה להשיג שיתוף פעולה מלא עמם מאחר ומסיבות מובנות הם מעדיפים להסתיר חלק מאישיותם וחייהם מעין הציבור ולהבליט את החלקים החיוביים לטובה (Popkin, 1991). לכן הרבה מחקרים נקטו בדרכים עקיפות או עדויות של אנשים אחרים ועוד דרכים מתוחכמות כדי להשיג מידע כמה שיותר אמין. זהו מאמץ לא קל והמסקנות המחקריות לא תמיד משקפות את המציאות כמו שהיא.
משום קושי המתואר התרחב במרוצת השנים האחרונות השימוש במבחן הנגזר מתיאורית חמשת התכונות. זהו מבחן פסיכולוגי מתוחכם (תוקף סטטיסטית דרך ניתוח גורמים, factor analysis) שקל יחסית להשתמש בו לצורכי מחקר פסיכולוגי-פוליטי. חמשת הגורמים הנחקרים הם כדלהלן:
במחקר שנערך באיטליה (Caprara, Barbaranelli, Consiglio, Picconiand and Zimbardo, 2003) מלאו 103 פוליטיקאים שאלונים של חמשת התכונות מתוך כוונה להשוואתם עם ציבור הבוחרים ונמצא כי היו גבוהים יותר מהציבור הרחב ב'אקסטרוברטיות' ו'הסכמתיות'. פוליטיקאים מהצד הימני היו גבוהים יותר ב'אקסטרוברטיות' אך גם ב'מצפוניות' מול פוליטיקאים מהצד השמאלי ומהקהל הרחב. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות השונות בשאר הגורמים (הסכמתיות, פתיחות ויציבות רגשית). במחקר נוסף נמצא כי פוליטיקאים מן הצד השמאלי היו גבוהים יותר ב'פתיחות' וב'הסכמתיות' מאשר הפוליטיקאים הימנים ומן הציבור.
ניתן להסיק אם כן שהחפיפה בין תכונות אישיות לבין ההעדפות הפוליטיות גבוהה יותר אצל פוליטיקאים מאשר אצל בוחריהם. אין להוציא מכלל ספק כי ההדגשות הללו אצל פוליטיקאים נובעות מתוך רצון "לספק את הסחורה" בעוד שבקהל הרחב מגוון הסתירות רחב יותר מאחר והוא אינו עומד לשיפוט ציבורי כלשהו.
אין ספק כי כמה תכונות אישיות ספציפיות של מנהיגים פוליטיים חייבות להיות איכותיות מאלו של הציבור הכללי כדי להצדיק את הזכות והיכולת להנהיג את הרבים. כך היה לאורך ההיסטוריה וכך יהיה תמיד. מחקרים לא מעטים חיזקו הנחה זו והראו כי פוליטיקאים בכירים בעלי מניע הישג גבוה הרבה יותר מאזרחים רגילים, הם דומיננטיים יותר, בעלי ביטחון עצמי רב והערכה עצמית גבוהה, לא מוכנים לסבול השפלות ויש ביכולתם לעזור לאחרים בשעת צרה. מובן שתיאור זה הנו תיוג כללי שאינו נכנס לפרטים. ישנם פוליטיקאים שהתברכו בחלק מתכונות אלו וחסרים באחרות, וישנם אף פוליטיקאים שזכו בתכונות אחרות לגמרי.
ניתן להבחין בשלושה תחומים מובילים המעצבים דעה פוליטית מגובשת ובוגרת: אידיאלים חברתיים מופשטים, משנה אידיאולוגית וגישה פוליטית - אידיאל חברתי הנו רעיון גלובלי-תיאורטי רחב היקף ולפיכך הרבה יותר יציב ולא משתנה. יישום אידיאל זה למשנה פוליטית כבר יותר ספציפי, אינו יורד לפרטים קונקרטיים אך יכול גם להשתנות מעט, אם כי הוא עדיין יציב במהותו. הגישה הפוליטית המעשית מתמקדת בעניינים שגרתיים, יומיומיים שבד"כ רלוונטיים לזמן ומקום מסוימים. לכן כאשר אינה רלוונטית או שאינה משרתת את המשנה הפוליטית, את המנהיג ואת הציבור הבוחר בו היא ניתנת להגמשה ולשינוי.
כך כאשר אנו בוחנים שינויים אצל פוליטיקאים עלינו לזהות האם השינוי הוא בגישה המעשית, במשנה הפוליטית או באידיאלים הנשגבים. אל לנו לקבוע כי אדם כלשהו אופורטוניסט או מניפולטור (אף שישנם גם כאלה) אם התגמש מבחינת השטח אך נשאר איתן במשנתו הפוליטית (למשל מנחם בגין ואריק שרון ז"ל בנוגע להחזרת אזור ימית וכינון שלום עם מצרים); שינוי קו פוליטי (למשל תהליך השינוי ההדרגתי בגישות הבדלניות של חלק ממדינות אירופה לשוק המשותף) או שינוי אידאולוגי אמתי (למשל ח"כ משה סנה ז"ל שהרבה אנשים לא הבינו כלל את מהלכיו האישיים בתחום הפוליטי).
תיוג בסיסי המשקף את הקשר בין אישיות הפוליטיקאי לגישתו הפוליטית מתבטא בחלוקה בין ימין לשמאל. שמרן המקבל את המצב הקיים (קונסרבטיבי) מול פוליטיקאי הפתוח לשינויים באופיו (ליברלי). חוקרים רואים בדיכוטומיה שבין ימין לשמאל "דרך חסכונית ושימושית לסווג גישות פוליטיות שנמשכת יותר מ-200 שנה" (Jost, 2006).
חוקר אחר (Duckitt, 2006) הדגים במחקרו את הרעיון כי האדם רואה את עולמו החברתי דרך משקפים אישיות וההשפעות החיצוניות השונות עליו - אנשים המזהים את עולמם כמקום מסוכן נוטים לאמץ אידיאולוגיות בעלות גוון חברתי ותרבותי קונפורמי וסתגלני. לעומתם, אנשים המתייחסים לעולם החברתי כמתחם של "ג'ונגל תחרותי" בו הם משתתפים כחלק מן המתחרים, נוטים לסגל לעצמם אידיאולוגיות ששמות את הדגש על המצב הכלכלי והפוליטי.
מחקר נוסף (Costantini and Craik, 1980) זיכך יותר את הגישה הדיכוטומית של ימין שמאל והראה כי במידה ונבנה מעין מטריצה המתחשבת גם בפקטור הכלכלי ובמרכיב החברתי בקומבינציה עם השקפה ימנית או שמאלית נוכל לתייג את ההשקפות הפוליטיות של מרבית האזרחים והמנהיגים במפלגות המרכזיות בעולם המערבי בצורה בהירה ומובנת. כך נוכל להבין גם את המפלגות השונות כמו רפובליקנים לעומת דמוקרטים בארה"ב, ליכוד לעומת המערך בישראל וכן הלאה.
בשאלונים ישירים שהועברו ל-190 מועמדים בבחירות 2006 בקנדה נמצא כי ההבדל בין ימין לשמאל אינו חד-ממדי אלא בעל שני ממדים: חברתי ימין-שמאל וכלכלי ימין-שמאל. אמנם, רבים מאתנו יודעים את זה בצורה אינטואיטיבית אך כאן התפיסה המורכבת יותר של ימין לעומת שמאל מקבלת תוקף מחקרי (Choma et. al., 2010).
מניתוח זה אנו יכולים לתאר באופן כמעט מדויק לגמרי ארבעה טיפוסים של מנהיגים וכל קורא יכול לדמיין לעצמו אנשים המתאימים לכל טיפוס:
המנהיגים הדמוקרטים מבטאים הסתייגות מן המגבלות שכל מבנה קבוע ויציב מכיל. ברמה הבינאישית הם עצמאיים וספונטאניים, מגלים הרבה יוזמה ותחרותיות. ברמה הנפשית הם לעתים מרוכזים בעצמם ויכולים להיות עקשניים. יוצרים אינטראקציות מידיות, עוצמתיות. ברמה החברתית הגישה הפוליטית ליברלית.
מובן שבתיאורים אלו הערכת תקיפות הנתונים מוגבלת יחסית משום שכל הערכה הכללית אינה מביאה בחשבון וריאציות אישיות אפשריות (1980 ,Costantini and Craik).
הדמיון בין אישיות מנהיגים לאישיות פסיכופתית
גישה קיצונית יותר נעשתה ע"י מספר חוקרים שמצאו הקבלה בחלק ממשתני האישיות של מנהיגים פוליטיים למרכיבי האישיות הפסיכופתית ע"פ האבחנה האמריקאית הרשמית DSM–IV (2000). חוקרים אלו השוו בין הקווים הפסיכופטים למאפיינים של אנשי עסקים, עורכי דין מצליחים, אתלטים העוסקים במקצועות ספורט קיצוניים ופוליטיקאים. אישיות זו מאופיינת בקסם מלאכותי, אגוצנטריות, חוסר כנות, חוסר רגש אשמה, קשיחות, נטילת סיכון גבוהה, קושי בכיבוש דחפים, דומיננטיות בין אישית גבוהה, כושר שכנוע, תעוזה והרפתקנות (2010 Babiak, Neumann, and Hare,).
חוקר אחר תיאר למשל את ווינסטון צ'רציל ואת הנשיא לינדון ג'ונסון כניחנים במספר תכונות אישיות פסיכופתיות. בנעוריהם נודעו כנועזים והרפתקנים, עוקפים את המוסכמות ופועלים פעמים רבות ע"ס הסטנדרטים האישיים שלהם. רק מאוחר יותר ניצלו את כישוריהם אלה להצלחות פוליטיות (1995 ,(Liken.
יחד עם זאת, אין להסיק מכך כי מנהיגים הנם פסיכופתים בשירות הציבורי... הטיפוס הפסיכופתי העברייני אנטי-חברתי במהותו ולא אכפת לו לגרום נזקים ובלבד שישיג את מטרותיו מיד. המנהיג או הפוליטיקאי הבכיר אינו מעוניין להרוס אלא להיפך, לשנות דברים בהתאם לחזונו האישי גם אם זה נוגד את הנורמה המקובלת. הוא ניחן, לעתים, בראיה גלובאלית המאפשרת לו מבט מעבר לעתיד הקרוב וכן ביכולת איפוק מרבית המאפשרת לו לשקול את התנהגותו במצבי לחץ. כישורים אלו חסרים אצל חולי נפש פסיכופתים הרואים בד"כ רק את תמונת עולמם הצרה ואינם מסוגלים לרסן את יצריהם.
השתתפות בוגרת של הציבור בבחירות
ההצבעה בבחירות הנה הכלי המרכזי בו אזרחים יכולים להביע את דעתם ולהשפיע בפועל על המדיניות הדמוקרטית במדינה. התמונה האידאלית של פוליטיקאים המגיבים לצורכי העם ובוחרים רציונליים בעלי ידע מה נדרש למדינה אינה קיימת באמת. למעשה, לפנינו מופיעים מועמדים מניפולטיביים שיעשו הכול כדי להיבחר וכדי שמפלגתם תזכה לרוב בפרלמנט או בכנסת. לדאבוננו הרבה בוחרים במועמדים רק משום המראה המצודד שלהם, דרך התנהגותם וכושר דיבורם הרהוט (Moghaddam, 2016).
אחרים משתכנעים ממסרים אמוציונליים שהם שומעים ללא כל כיסוי אם וכיצד תמומשנה ההבטחות שהופרחו לאוויר כשאותם אנשים או מפלגה יגיעו לשלטון. דוגמא לכך מהווה משאל העם שנערך באנגליה בקשר לפרישתה מן השוק האירופי ( Brexit- שהוא קיצור של Britain Exit). בשנת 2016 הביעו רוב תושבי הממלכה הסכמה לפרישה, ע"פ המלצת בכירי הפוליטיקאים במדינה וזאת למרות שהתחזיות הכלכליות חזו כי אנגליה תהיה ענייה יותר. בימים אלו פועלים לכינון משאל עם נוסף כדי לבטל את המשאל הקודם.
גם במשאל העם הראשון וגם במשאל עם אפשרי שני "משחקים" אנשי השלטון בציבור משחק דמוקרטי כביכול בעניין כלכלי מורכב מצד אחד ובעניין הסכמה להיות חלק מהאיחוד האירופי מצד שני. לרוב הציבור אין ידע מספיק בענייני כלכלה והאידאולוגיה הלאומית נשענת על היסטוריה ומסורת שיתכן ואבד עליה הכלח ויתכן שלא. ז.א. אולי מן הראוי לערוך קודם משאל עם האם צריך לערוך בנושא זה משאל עם?... (וגם לרעיון מגוחך כזה היו תקדימים).
ברוב המדינות הדמוקרטיות כמעט מחצית מהאזרחים שזכאים לבחור אינם בוחרים ובד"כ אלו אנשים מהעשירונים הנמוכים בעלי השכלה מינימלית. חלק מהצמרת הכלכלית והפוליטית כלל אינם מעוניינים שאנשים יצביעו כדי שכוחם היחסי יגבר. אדישות וציניות בקרב מיעוטים או עניים גם תורמת לאי הצבעה. אנשים רבים שבכל זאת מצביעים חסרי ידע מספיק אודות זיקתם הפוליטית של המועמדים בבחירות ועוד יותר מזה, אינם מבינים בדיוק כיצד זיקה זו תשפיע עליהם הלכה למעשה במידה ותבוצע.
דרך נאותה לתקן זאת היא בעזרת חינוך מעמיק הן לנערים החל מגיל 16-17 בבתי הספר ו"חוגים פוליטיים" למבוגרים מעוניינים. יש לדעת כי לאנשים פעילים שחשוב להם לפעול כהלכה ועם ידע מספק, אכפת מה קורה במדינתם והם קודם כל עובדים הרבה יותר טוב והם אזרחים נאמנים ומתעניינים. לכן כדאי למדינה לפעול בכוון המוצע. משמעות חינוך כזה היא שכל אזרח המהרהר מה יצביע בבחירות יוכל להבהיר לעצמו מענה ברור לבעיות יסוד.
חוקר שהעלה רעיון זה (Moghaddam, 2016) מציע מספר בירורים שכל אחד צריך לברר עם עצמו והקשורים לענייננו:
ברור יעיל שכזה מאפשר למי שמעוניין בכך להתבונן מן הצד במתרחש, כולל להתבונן מן הצד על דעותיו שלו ("יכול להיות שאני טועה?"). אבל בד"כ אנו רואים כי הרבה אנשים נעולים בהשקפות מסוימות ונמנעים לקבל או אפילו לשמוע דעות אחרות בין מימין בין משמאל, בין דעות כלכליות שונות או אמירות חברתיות.
יתכן שגישה כזו יעילה ועל כל אחד להמשיך להחזיק בעמדתו אך לא יזיק לפחות לשקול לעומק גם אפשרויות אחרות. חשוב לא לחשוש משינוי (לדוגמה, תומכי שלום לא מעטים שינו עמדתם לכוון הימני כאשר בשנת 2000 אהוד ברק, רוה"מ דאז, לא הצליח להניע את הערבים לוותר על "זכות השיבה" בכל תנאי) אך באותה נשימה גם לא לחשוש שלא לשנות את דעותיך גם אם אחרים רואים באנשים כאלו שמרנים וחסרי מעוף (למשל ההשקפה כי אל לנו להרשות לגיטימציה בתחום הסמים הקלים).
כך, יוכל כל אחד להכין את עצמו ולקבל ידע הולם כיצד לנתח את הבדלי הגישות והדעות הפוליטיות בצורה אופטימלית ע"פ מה שתואם את השקפותיו ולא ליפול במלכודות שטחיות של דיבורים נבובים, אמירות כלליות ורגשנות נוכח הופעה מוצלחת של מי מהמועמדים בבחירות. באופן זה אתה בעמדת פתיחה נכונה ומתאימה לממש את קולך בצורה בוגרת ואחראית.
שחיתות ומוסריות
שחיתות מוגדרת כשימוש במשרה ציבורית להפקת רווח אישי (Jain, 2001). היא מסוכנת לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה כלכלית (כסף עבור טובות הנאה) ומשפיעה על צמיחת המשק. שחיתות זו נפוצה באחדות ממדינות העולם השלישי, אך גם מדינות המערב אינן פטורות ממנה. כך היא מתקשרת לאמון הציבור בתפקודה הפוליטי של מפלגה מסוימת, משרד ממשלתי ספציפי ותפקודה של הממשלה כולה. מחקר מסוים ציין בין היתר את שכיחות הנפוטיזם (נוהג של העדפת קרובי משפחה ע"פ אחרים בקבלת משרות) בישראל כדוגמה לשחיתות ממסדית (Fershtman et. al., 2005).
תמוהה ביותר היא העובדה שקהל הבוחרים רואים חשיבות רבה ברמת המוסריות והיושר האישי של מנהלים ומנהיגים ברמה התאורטית אך כאשר באים לבחור בפועל מנהיג, לאיכויות אלו חשיבות משנית וכך נבחרים שליטים שאינם מייחסים חשיבות יתר ליושרם האישי אלא לעתים, כמס שפתיים בלבד. למרות זאת, המערכת השלטונית מחזקת מאד את ערך היושר הפנימי ואת הצורך ביושר אישי כשהיא פונה לדרגים נמוכים יותר שכן "קידוש" ערך היושר האישי מקל את השליטה בקהל היעד דרך קבלת סמכות הדרג הבכיר וביצוע נאמן של הוראות. כך נוצר פרדוקס המכיר בחשיבות היושר האישי לאומה אך בעצם אינו מחייב את המנהיגות הפוליטית (לדוגמה, בארצות רבות עולה משכורתם של אנשי השלטון בו בזמן שהם מטיפים ל"הידוק החגורה").
מובן שאין זה אומר כי כל מנהיג פוליטי מושחת מטבעו, אלא שבתהליך הבחירה אין שוקלים מידה זו וכך עלולים להשתרבב לשלטון אנשים נעדרי יושר ומוסריות. אמנם יש מנהיגים שאינם מושחתים מטבע ברייתם, ונשארים כאלה כל חייהם. אך ישנם אלו העלולים להפוך למושחתים משום ההזדמנויות והפיתויים המזדמנים להם מכוח עמדתם.
אפשרות זו מובילה להשקפה הליברלית שניתן למנוע זאת דרך מערכות חברתיות שוויוניות ולא היררכיות. ז.א. שלא יהיה אדם אחד בעל כוח יתר מאחרים אלא הרבה אנשים שיכולים לבקר אחד השני ללא חשש. מתוך כך שחיתות אפשרית של יחיד תהיה בעייתית למימוש ושחיתות מבנית, למרות שיכולה להתרחש, תהיה גם היא קשה לביצוע. לכן ממשלות המבקשות להילחם בשחיתות חייבות לכונן מוסדות המחזקים את הנורמות החברתיות הקיימות והנכונות מאחר והרגלים מקובלים יכולים להיות לא תואמים לחוקים הרשמיים. לדוגמה, נמצא כי כפריים הודיים הגדירו מעשה שחיתות מקרים בהם פקידים ממשלתיים תבעו שוחד גבוה יותר מ"ערך השוק" של תשלום שוחד בעוד שהחוק הפורמלי אוסר שוחד בכלל (Wade,1982).
שחיתות גורמת לעיוות, דעיכה והרס המהלך התקין של הקו הפוליטי. השחיתות נתפסת כהתרופפות המגבלות האתיות והמוסריות של אותו אדם המחזיק במשרה ציבורית ומשתמש לרעה בכוחו הפוליטי לרווח אישי. כדי להיבחר שוב פוליטיקאים מושחתים משתמשים בתמריצים חומריים וכספיים כדי לפתות בוחרים פוטנציאליים להצביע עבורם. מקרים כאלה אינם רק בתחום הפוליטי אלא גם בתעשייה, בבנקים, בבחירות לוועדים בארגונים ומוסדות שונים ובחברות עסקיות. הפגיעה שגורמת השחיתות של בעל משרה ציבורית היא שבמקום למלא יעדים למען הקבוצה שבחרה בו הוא משתמש במשרתו למילוי אחר דחפיו ומשאלותיו האישיות. כמו כן, כל בכיר בעל כוח ייחשב כפועל בצורה מושחתת גם כאשר יעדיף אינטרסים סיעתיים או מפלגתיים על פני אינטרס של האזרחים כולם (כאשר הוא בתפקיד המאפשר זאת), אף אם אינו נוטל דבר לכיסו. לא אחת אנו נתקלים בשאננות הציבור לתופעות כאלה ושומעים משפטים כמו, "הוא בסדר גמור, הוא לא לקח לכיסו אלא למען המפלגה."
השחיתות יכולה להיות מובנית במערכת או שהיא מקרה יחיד. במידה והיא מובנית יש צורך לחקור את המערכת כולה ולמצוא את התרופה לכך דרך שינוי מערכתי מהותי. במידה והיא מקרה יחיד יש לטפל בכך באופן משטרתי ומשפטי מתאים.
כאשר לחץ עז מופעל על הציבור ע"י מנהיגות גרועה תיכשל כל יוזמה להשגת יעדים מתוכננים. לכן יושר גבוה חשוב מאד משום הסכנה שתהיינה תקלות בדרך (כמו למשל במבצעים צבאיים, פיטורי עובדים עקב כישלון תעשייתי). חוסר יושר מאיים על הארגון כולו שכן במקרה שהדבר יגרור נזקים חברתיים ברמה הציבורית עלולה מידת האמון הציבורי במערכת הפוליטית להיחלש וכך גם מידת המחויבות הכללית בהשגת המטרות ברמה הארגונית או הלאומית. ירידה שכזו עלולה לחבל בקשרי הארגון עם ארגונים אחרים (למשל מדינות אחרות, בנקים עולמיים), במסחר פוטנציאלי בינלאומי וכד'.
הפוליטיקאי והתקשורת
הציבור נחשף למידע בעיקר מן הטלוויזיה המתמקדת בפניו של הפוליטיקאי, מבליטה מצבים דרמטיים וחוזרת על ההקלטות שוב ושוב ובכך תורמת לתגובות רגשיות בצופים. אבל חשיפתו הממושכת מגלה גם אינפורמציה רבה אודות מצבו הרגשי ומחשבותיו הכמוסות. חשיבותם של הסימנים הלא ורבאליים גדולה לאין שיעור במיוחד בתקופת הבחירות ועלולה לחרוץ את גורלו של מועמד לשבט או לחסד.
אין צורך להיות מומחה מיוחד לשפת גוף כדי להבחין "מה קורה באמת." כל שעליך לעשות הוא להתבונן בצורה אובייקטיבית ושקולה במדבר, להמעיט בחשיבות הלבוש הנאה והמלים היפות ולהתייחס באופן מודע לתנוחת הגוף, לתנועות מופרזות, לפליטות פה ולמשפטים חריגים, ממש כשם שאתה עושה בחברת אנשים מוכרים.
החשוב מכל הוא להתייחס במודעות לתחושותיך ה"אובייקטיביות" למראה או למשמע האיש, כדי להתרשם בדייקנות ולעומק מה הפוליטיקאי רוצה להעביר או להצניע. מודעות לתחושותיך האובייקטיביות נוצרת כאשר אתה או את מתבוננים באותו אדם כאילו שאתם רואים אותו בפעם הראשונה בחייכם, ללא גילויי רגש מוגדרים בנוגע לפועלו ולדעותיו. ללא אהדה מיוחדת וללא טינה. כך תוכלו לחוש די במדויק את כוונותיו הגלויות ויותר מכך, את כוונותיו הנסתרות.
כדי להגיע לכושר כזה אני ממליץ להתבונן בצורה רגועה וישירה בדמויות טלוויזיוניות, שדרים, מראיינים ומרואיינים וזאת מבלי להיגרר לתחושות כעס סלידה או חיבה מופרזת. לנסות לשמור ככל האפשר על ניטרליות פנימית עד שתחווה תוספת אינפורמציה שלא היית יכול לקבל בדרך אחרת. ניתן לתרגל זאת גם על אנשים חיים בעבודה וברחוב. זה עשוי להיות מורכב אך ניתן ללמידה (אפשר לנסות גם על בני המשפחה אך זו מלאכה קשה הרבה יותר...).
הסיבות להשפעה העצומה שיש לאמצעי התקשורת על דעת הקהל לא ברורות מבחינה מחקרית עד תום אך מבחינה עובדתית אין ספק שהשפעה זו ניכרת וברורה. האליטות החברתיות מתחשבות בה ומדינאים מגיבים אליה השכם והערב.
למרות שלעיתונות כוח רב בעיצוב דעת הקהל ובמסירת נתונים שהשלטון מבקש למנוע מן הציבור יש האומרים כי היא כבר מתקשה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ותפקידה כמוקד לביקורת והגבלת השלטון פוחת. מקורות מידע הקשורים לשלטון הם אלו אשר מספקים את החדשות וברור שהם בוחרים את המידע הנוח להם. במקביל מקורות לא ממשלתיים ולא רשמיים ננטשים שכן אינם יכולים לעמוד בתחרות (Ivengar, 2004).
זה מזכיר עובדה היסטורית די ידועה. כאשר עזב נפוליאון את האי קורסיקה לכוון צרפת כתבו העיתונים "אוכל האדם נחת על חופנו, נזרוק אותו לים." כשהיה כבר בפאתי פריז נכתב, "הוד מלכותו הקיסר חוזר לבירתו, יחי הקיסר!" מכאן ניתן להסיק שעיתונים מגיבים רק לאחר מעשה וגם כאן נזהרים מאד פן יסתבכו עם ההנהגה השלטת. אמנם העובדות המוצגות כאן אירעו לפני יותר מ-200 שנה אך השתלשלות עניינים כזו יכולה להתרחש גם היום במדינות דמוקרטיות לחלוטין בהן חופש העיתונות מהווה ערך חשוב. מדי יום ניתן לקרוא ולצפות כי רוב התקשורת, העיתונים והעיתונאים מגיבים למה שקורה בדיעבד. כך גם כל הפרשנים והמומחים וכך גם הציבור הרחב
ניתן לטעון שאין בזה טעם לפגם היות שאין הם השליטים או אנשי אופוזיציה ועליהם להתבונן מה קורה ורק אח"כ להגיב. כדי לפעול מראש וליזום מדיניות שונה יש להשפיע מעמדה שלטונית או דרך מחאה המונית שסוחפת רבבות ואינה נופלת לתוך מניפולציות פוליטיות ותככנות שמבקשות להחליש ולהדביר אותה. מתי מעט המנסים להפגין ולהתנגד לפני שקורה משהו נחשבים לאנשים משונים, סוכנים שתולים של מפלגה יריבה, שליחים של ענק תעשייתי החושש מהפסדים ובמקרה הגרוע הם "אויבי הציבור".
במקביל כוחה של התקשורת האינטרנטית הולך וגובר ויכולת התגובה ההדדית הישירה של הגולשים עם מוקדי הכוח מאתגרת את שני הצדדים. נכון להיום, החוקרים בתחום סבורים שתופעה זו אינה מחייה מחדש את הקשר הדמוקרטי הישיר בין קובעי המדיניות והאזרחים אלא משמשת יותר להגבלת יכולתם של האליטות הפוליטיות לפרסם ידיעות או מחשבות שאינן תואמות את הדעה הציבורית הרווחת באינטרנט. לדעתם, הגבול בין חדשות "אובייקטיביות" (News) לבין "שווק פוליטי" (Marketing) מעורפל ויותר מכל הוא אינו כפוף לבקרה כלשהי (Bennett, 2000).
אבל חשוב לחזור על כך שמחקרים מהעשור האחרון מגלים שהתקשורת הקלסית עדיין משפיעה מאד על דעת הקהל (McCombs & Stroud, 2014). לדוגמה: בעת המשבר הכלכלי בין מדינות אירופה ליוון נכתב בעיתונות הגרמנית כי היוונים "מושחתים ועצלים," בעוד שהגרמנים "עובדים קשה וחרוצים." בכך ליבו את הטינה כלפי היוונים, דבר שתמך והקל על מהלכי גרמניה במסגרת השוק האירופי.
כדי להגביר את אמון הציבור בתקשורת על העיתונאים ברדיו בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה לנהוג באחריות ולהציג את הידיעות השונות לא בצורה חד-ממדית אלא מכוונים שונים. לא להצטמצם רק ברייטינג או ברווחי העיתון אלא גם כיצד משפיעים הדברים על הציבור, כיצד עלולים המאמרים או הידיעות השונות ברדיו ובטלוויזיה ליצור אשליה של רגיעה או איום בקוראים או בשומעים ללא אפשרות לדעה אחרת, אמתית יותר (Echebarria & Perez, 2015).
יש לסקור את אנשי השלטון וכל הקשורים להם באור מלא ובאופן רב-ממדי. לא רק "לחפש" את שגיאותיהם ואת מעלליהם אלא גם ליידע את הציבור אודות כווני התנהגות ומחשבה ראויים ונכונים. להאיר את הפוליטיקאי הספציפי באור צלול, על מלא מורכבותו. איך להגיע לאידאל כזה הוא כבר סיפור אחר לגמרי, ולא נרחיב כאן.
שערוריות בעין התקשורת
הפוליטיקאים נמצאים תחת עינו הבוחנת והמבקרת של הציבור במיוחד כשמתפרסמת שערורייה כלשהי או שעליהם להתייחס לתוצאות שליליות של החלטותיהם מן העבר. במצבים אלה הם מפעילים אסטרטגיות תגובה שונות החל מהכחשת מעורבותם בפרשות עד הודאה באשמה ודרך מתן תירוצים וצידוקים שונים להחלטותיהם.
כיצד מגיב הקהל להסברי הפוליטיקאים?
כאשר פוליטיקאי מנסה להסביר מדוע פעל כפי שפעל הוא יכול להשתמש בטענת אי ודאות ("הדברים היו יכולים להיות הרבה יותר גרועים אם הייתי מחליט אחרת"). הסבר כזה יכול לשקף פוליטיקאי נחוש ויציב אך יכול להתפרש גם כמתגונן. ההסבר יכול להיות פשוט הודאה ברורה בהחלטה שגויה ("נכון, הדברים היו מסתדרים הרבה יותר טוב אם החלטתי הייתה שונה"). הודאה זו מצטיירת כביכול כסימן לגילוי לב וכנות אבל גם מזמינה בקורת על איכות השיפוט של אותו פוליטיקאי (Grant and Moon, 2010).
הציבור רגיש מאד למידע העוסק בממד המוסרי בהסבריו של האיש הרבה יותר מאשר למאפיינים אישיותיים אחרים שלו (Abele and Brückmuller, 2011). לכן קו הגנה שמצדיק את הפן המוסרי של הפוליטיקאי בהחלטותיו הבעייתיות זוכה לאהדה יותר גבוהה מאשר הצדקת חוסר הברירה שלו. כמו כן נמצא כי קו הגנה המדגיש "מה היה קורה אילו?" מגביר את תפיסת המנהיגות של הפוליטיקאי יותר מאשר הודאה בכישלון.
פוליטיקאי המשתמש בקו הגנה של אי ודאות, "מה היה קורה אילו?" (עם דוגמאות שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע) מאיר החלטות קודמות שלו (המוצלחות שביניהן) באופן המתקבל בצורה הרבה יותר חיובית והציבור מתרשם לטובה מכושר ההנהגה שלו. דווקא הודאה בטעויות אינה תורמת לתפיסת מנהיגותו של אותו פוליטיקאי. אפילו אם הוא מציע דרכים יעילות לשיפור עתידי של הפרויקט הלא מוצלח, הציבור שופט זאת כהתגוננות נוספת ומתמקד בחסרונות שנתגלו בו בעבר יותר מאשר בהישגים עתידיים.
יחד עם זאת נמצא גם שחיזוק השיקולים המוסריים לצד טענות אי וודאות או הודאה בכישלון פועלות באופן שונה בציבור מתוחכם יותר לעומת ציבור פחות מתוחכם ולכן התוצאות הציבוריות המדויקות עלולות להיות שונות לגבי כל מקרה ספציפי ולגבי כל פוליטיקאי שלא כפי שהצגנו קודם לכן.
חשיפה אישית בתקשורת כאמצעי למשיכת קהל
פוליטיקאים בכירים נוטים כיום להשתמש בגילויים מחייהם הפרטיים כאסטרטגיה למשיכת אהדת הקהל באמצעי התקשורת. בגרמניה, למשל, הקנצלר ווילי בראנט נהג להשתמש במשפחתו ובתולדות חייו בדיונים טלוויזיוניים ובתעמולת בחירות. כך עושים פוליטיקאים רבים ברחבי העולם המערבי כדי להיראות אישיים יותר, דומים לכל אחד וקרובים יותר לבוחריהם הפוטנציאליים (אצלנו נהגו כך מעט אהוד אולמרט, ציפי לבני ואחרים). אסטרטגיה זו פופולרית במיוחד אצל פוליטיקאים נוקשים, סנובים ויהירים כדי לטשטש מי ומה הם באמת ולהפריך את ההנחה שאינם מבינים את בעיות הציבור וממוקדים רק בקריירה האישית שלהם.
גילויים אישיים כאלה מסיחים את הדעת מדיון בעניינים פוליטיים מורכבים לפן משפחתי מוכר ורגשי. התכניות הפוליטיות השונות והפתרונות האפשריים הופכות כעת להיות מסומלות ע"י האנשים ובני משפחתם. הפוליטיקאי עצמו הופך סמל לדרך שברצונו להתוות ללא העמקה ברורה מהי בדיוק אותה דרך, מה חשיבותה ומה סיכוניה. הדבר גם מתאים לתקשורת העיתונאית ובמיוחד לטלוויזיה המעדיפה לחשוף את תדמיתו של הפוליטיקאי בעיקר בדרך וויזואלית, מהירה וחדה מבלי להיכנס לדקויות ומורכבות גדולה מדי. הציבור נעתר לכך מכיוון שגם הוא מעדיף אנשים על פני תכניות ביצוע, סיפורים מעניינים על פני חוזים משפטיים מייגעים. כך נספחת בעצם התקשורת אל הפוליטיקאים במערכה להסחת דעת הציבור מסוגיות לא פופולריות או קשות לפתרון והפניית המבט לצבעוני, לדרמטי ולמסקרן.
האסטרטגיה נוחלת הצלחה שכן עוצמת הקשרים המסורתיים והמפלגתיים נחלשה במרוצת השנים האחרונות והמאפיינים הסוציו-דמוגרפיים איבדו מכוחם בחיזוי התנהגות בוחרים. קשה כבר למצוא משפחות מורחבות שמצביעות עבור אותו מועמד מסוים. אזורי בחירה מסורתיים משנים פניהם ואפילו בתוך אותה מפלגה אנשים יצביעו למועמדים שונים ממפלגתם. עולה חשיבותם של גורמים קצרי טווח ומועמדים משתמשים למשל בתעמולת בחירות בססמאות אמוציונליות ריקניות המדגישות "איזה יופי ש..." או "אני מרגיש בטוח עם..."
עצם הפרסום מעלה את מודעות הקהל למועמד ובכך מעלה את סיכוייו להגיע לתפקיד נכסף. הפרסום מבטיח את תשומת הלב התקשורתית מאידך, הפוליטיקאי תלוי בה כדי להשיג כיסוי תקשורתי והדבר עלול אף להחלישו ואולי להכשילו. הפוליטיקאי משחק כאן בעולם המושתת על פרסומות ולפיכך הוא נמדד גם לפי ערכו "הבידורי," האם אחוז הצפייה בו גבוה או נמוך? עליו להתחבב על המראיינים כדי למזער את האפשרות ש"ישפדו" אותו בשאלות מביכות וכך הם מרגישים שווי ערך אליו למרות שהם מתפרנסים מדווח על מעשיו ומרכילות עליו. חלק מן הפוליטיקאים מסגלים לעצמם את דרך ההתבטאות של מראייני רדיו וטלוויזיה ידועים ואהודים מבחינת הקול ורהיטות הדיבור אך אין כמעט קשר בין אלו ליכולת פרלמנטרית וביצועית. לעתים נבחר ציבור מסוגל לנסח את דבריו בצורה מושלמת וגם פועל להשגת מטרותיו בצורה מוצלחת ולפעמים הוא מתבטא באופן שוטף ורהוט אך יכולת הביצוע שלו כושלת.
נובע מכך שבמדינות העולם המערבי בעיקר, הפוליטיקה הופכת אישית יותר מאחר והפוליטיקאי תלוי מאד באהדתם או אי אהדתם של בוחריו אליו. עליו לחשוף תדמית אישית פופולרית "ולדקלם" משפטים מסוגננים שיסברו את אוזניהם של שומעיו. מידת האנרגיה שעליו להשקיע בהצגת הפן החיובי שלו עצומה ולעתים היא על חשבון יכולתו להשקיע בפרויקטים משמעותיים שאותם הוא מבקש לבצע.
אחרית דבר
לאור כל הממצאים המחקריים שהובאו כאן ניתן להציע דרך-פעולה מתאימה כדי לברור את הנושאים המשמעותיים מתוך מבול המידע הפוליטי-כלכלי-חברתי בו אנו מוצפים מכל עבר, בעיתונות ברדיו ובטלוויזיה. איך להתייחס לפוליטיקאים מקצועיים המנסים "לפתות" אותנו לצדם, כל אחד ע"פ דרכו אישיותו וע"פ דובריו ועוזריו? איך לשמור על דעה פתוחה וצלולה למרות מסת האינפורמציה הטפלה והלא רלוונטית המוזרמת אלינו מכל עבר? איך לתמוך בתהליכים פוליטיים או לבחור באנשים טובים, כל אחד בהתאם להבנתו, שינהלו ויקבעו את אורח חיינו לשנים ארוכות?
כל השאלות הללו ועוד אחרות יכולות להיענות, חלקית לפחות, באמצעות שלושה תחומים עיקריים בהם ניתן להתמקד: אישיותו של הפוליטיקאי, מה קורה באמת ככל שאנו יכולים לנתח? למי להצביע בבחירות?
לגבי מבנה אישיותו הפסיכולוגית של הפוליטיקאי:
כדי להכיר את אישיותו של הפוליטיקאי לצורך החלטה האם לתמוך בו ובדרכו ולא לצורך רכילותי או הסתקרנות גרידא, עליך קודם כל להכיר את האספקטים הפוליטיים שלך עצמך. עליך לגשת לכך לא בצורה שטחית ומעורפלת אלא מן הראוי שתגדיר לעצמך מה חשוב לך ע"פ ארבע השאלות הבאות (שמתאימות למה שעלה במחקרים השונים שתיארנו):
כאמור, על מנת להגיע להבנה ברורה מה קורה עלינו להיות מודעים לתחושותינו ה"אוביקטיביות" ולראות את הפוליטיקאי באור ראשוני, ללא דעות כלשהן בהקשר לפועלו ולדעותיו. כך נוכל לקלוט ביתר בהירות את כוונותיו הגלויות ויותר מכך, את לכוונותיו הנסתרות. לשמוע מה שהוא אומר ולהקשיב למה שאינו אומר.
לדוגמה: כאשר מראיין שואל פוליטיקאי האם הוא חושש ממה שאומרים עליו והוא עונה בקול בטוח: "בוודאי שלא, הרי אלו דברי הבל ואנשים אלה רק מנצלים את הבמה בשביל לזכות בעשר דקות של תהילה. אני לא רואה את עצמי כאדם שטובע בים." למשפט הראשון, המתבקש במצב זה, נוסף משפט אודות טביעה בים שעולה כפי הנראה מתוך סערה פנימית כבושה והוא המבטא מה שאותו איש חש באמת - כן רואה עצמו עלול לטבוע בים ההאשמות העתידיות. לכן עליך להתעלם מתכנים מילוליים מיותרים, מחיוכים ופגישות דקורטיביות, מבני המשפחה ומחברים זוהרים, מווילה מפוארת או בית צנוע וכל כיוצא בזה.
אל לך ללכת שבי אחר הקסם האישי של פוליטיקאי (במידה ויש לו). אל לך לדחות פוליטיקאי רק משום שהוא חסר קסם אישי גלוי או שאינו מדבר בצורה רהוטה כמו שחקן או קריין טלוויזיה. אל לך לחוש אמוציות כאלה ואחרות ודרכן להחליט שדרכו היא דרכך. כאן אינך בוחר חבר לבילוי או שותף לדירה, אתה בוחר אדם שישפיע על כספך ושכרך, על מגוריך, עבודתך ועל הסיכוי שתהיה מעורב אולי במלחמה. החלטתך כבדת משקל ולכן עליך להקדיש לכך את מלא תשומת לבך. לכן חשוב שתזהה בו מספר תכונות ההופכות אותו לראוי בעיניך:
מה קורה באמת בשדה הפוליטי?
במי מתאים לבחור ביום הבחירות?
חשוב לזכור כי כל ההצעות שהועלו כאן אינן פשוטות משום שאנו חסרים מסקנות ברורות מן העבר, אין לנו הרבה מידע בנוגע להווה ואנו מבקשים לחזות את הדרך הנכונה לעתיד... אבל נראה שרק כך ניתן להתייחס למה שקורה באופן יעיל ומספק ולא בהתנהלות תמימה וחסרת כוון שיטתי. כך נוכל להחליט במי לבחור ולבחון לאחר מכן האם תפקודיהם של הנבחר או נציגים מטעמו ענו על ציפיותינו או שהכזיבו.
ביבליוגרפיה:
דרוקר, פ. פ., (2004). מניהול של אתמול למנהיגות של מחר. הוצאת מטר.
.זכאי, ד. (1983). מקומה של האישיות בעיצובם של תהליכים היסטוריים, 9, סקירה חודשית
Abele, A.E., & Bruckmüller, S. (2011). The bigger one of the “big two”? Preferential processing of communal information. Journal of Experimental Social Psycholog, 47, 935-948. Babiak, P., Neumann, C. S., & Hare, R. D. (2010). Corporate psychopathy: Talking the walk. Behavioral Sciences and the Law, 28, 174–193.
Bennett, W. L. (2000). News: The politics of illusion. New York: Longmans. Chin, J.L. (2013). Introduction: Special Section on Asian American Leadership. Asian American Journal of Psychology, 4, 4, 235–239.
Choma, B. L., Ashton, M.C. and Caroline L. Hafer (2010). Conceptualizing political Orentation in canadian political candidates: A tale of two (Correlated) dimensions. Canadian Journal of Behavioural Science, 42, 1, 24–33.
Chou, E.Y. (2018). Naysaying and negativity promote initial power establishment and leadership endorsement. Journal of Personality and Social Psychology, 115, 4, 638–65.
Costantini, E. and Craik, K. H. (1980). Personality and politicians: California party leaders, 1960-1976. Journal of Personality and Social Psychology, 38, 4, 641-661.
DiRenzo, G. J. (1967). Professional politicians and personality Structures. American Journal of Sociology, 73, 2, 217-225. Duckitt, J. (2006). Differential effects of right-wing authoritarianism and social dominance orientation on outgroup attitudes and their mediation by threat from and competitiveness to outgroup. Personality and Social Psychology Bulletin, 32, 684–696.
Echebarria, E, A., & Perez, S. (2015). The impact of different procedures to arouse mortality awareness on various worldview dimensions. European journal of social psychology. Advance online publication.
Fershtman, C., Gneezy, U., and Verboven, F. (2005). Discrimination and nepotism: The efficiency of the anonymity rule. Journal of Legal Studies, 34(2): 371-394.
Freud, S. (1955). Group psychology and the analysis of the ego. In J. Strachey (Ed.), Standard edition of the complete Psychological works of Sigmund Freud (Vol. 18, pp. 67-143) London: Hogarth. (Original work published 1921)
Grant, W. J. and Brenda Mon (2010). Digital Dialogue? Australian politicians’ use of the social network tool twitter. Australian Journal of Political Science, 45, 4, pp. 579–604.
Heiss, R. and Matthes, J. (2016). Mobilizing for some the effects of politicians’ participatory facebook posts on young people’s political efficacy. Journal of Media Psychology, 28(3),123–135.
Hertzberg, E (1968). One more time: How do you motivate employees? Harvard Business Review, 46, 53-62. lyengar, S. (2004). Engineering consent: The renaissance of mass communications research in politics in perspectivism. In: Social Psychology: The Yin and Yang of Scientific Progress, Eds. J. T. Jost, M. R. Banaji, and D. A. Prentice.
Jain A. K. (2001). Corruption: a review. Journal of Economic Surveys, 15, 71-121. Jost, J. T. (2006). The end of the end of ideology. American Psychologist, 61, 651–670. Lykken, D. T. (1995). The antisocial personalities. Hillsdale, NJ: Erlbaum. McCombs, M., & Stroud, N. J. (2014). Psychology of agenda setting effects. Mapping the paths of information processing. Review of Communication Research,2(1) Moghaddam, F. M. (2016). The Psychology of democracy, ch. 10: universal suffrag Popkin, S. (1991). The reasoning voter. Chicago: Chicago University Press. Simonton, D.K. (2002). Intelligence and presidential greatness: Equation replication using dated IQ estimates. In S.P. Shohov (Ed.), Advances in psychology research (pp. 143-153). Hauppauge, NY: Nova Science Publishers.
Tetlock, P.E. (1984). Cognitive style and political belief systems in the british house of commons. Journal of Personality and Social Psychology, 46, 2, 365-375.
Turner, J. C., Katherine J. Reynolds and Emina Subasic, (2008). Identity confers power: The new view of leadership in social psychology. In Paul ‘t Hart and John Uhr (Eds.), Public leadership, perspectives and practices.
Weber, M. (1947). The theory of social and economic organization. New York: Free Pres. Willis, G. B., & Guinote, A. (2011). The effects of social power on goal content and goal striving: A situated perspective. Social and Personality Psychology Compass, 5, 706–71.
אינה מתעניינת בך. פריקלס (424-495 לפנה"ס)
הקדמה:
מה אנחנו יודעים באמת על האנשים העוסקים בפוליטיקה? על ראשי הממשלה השולטים בחיינו ועל יריביהם הפוליטיים? האם שר מסוים מתאים לתפקידו או לא? כיצד אדע שהמועמד לתפקיד אכן יקיים את אשר הבטיח לפני הבחירות וכן הלאה. שאלות אלו ואחרות מעסיקות רבים ואין לנו תשובות טובות מראש וספק אם נוכל לקבלן בדרך כלשהי אך לפחות ניתן להציע מספר כווני התבוננות כדי לנסות ולחזות את ההוויה הפוליטית האמתית סביבנו.
אישיותם של פוליטיקאים ריתקה אותי שנים, האם בהיותם מורמים מעם הם יכולים להבין בכלל את צורכי האזרחים? האם הם כשאר בני האדם? האם הם בנויים מ"חומרים" אחרים שאין לבני תמותה רגילים. למשל, בן גוריון נהג לישון 4 שעות בלילה ועבד ללא הפסקה מבוקר ועד חצות, כמה אנשים "רגילים" מסוגלים לכך? אך אולי הם כשאר בני האדם ורק המוטיבציה העצומה שלהם לכוח ולהשפעה היא אשר מביאה אותם להיות מי ומה שהם.
כפסיכולוג קליני זכיתי לטפל במספר אנשי שם העוסקים בפוליטיקה מקומית וארצית ששיתפו אותי בסודותיהם הכמוסים כך שיכולתי להתרשם מה קורה אתם באמת וגם להכיר באמיתות או אי אמיתות המסקנות הנובעות מן המחקרים השונים בתחום מסקרן ומותח זה שחלק מהם נסקור בהמשך.
במאמר זה ברצוני להדגיש את הפן הפסיכולוגי של הפוליטיקאי אך גם של הקהל הנוהה אחריו או המתנכר לו. להאיר תהליכים נפשיים תוך התייחסות להווה ולעבר הפוליטיים באופן שמחדד יותר מה קורה באמת ולא מה הפוליטיקאי ודובריו מעוניינים "לשווק". טכניקות כאלה ואחרות נמצאות בשימוש שירותי ביון ברחבי העולם כדי לעמוד על מהותו האמתית של אדם כלשהו או קבוצת אנשים לצורכיהם. הציבור הרחב אמנם אינו עוסק בריגול מודיעיני אך רצוי שיהיו לו מספר כלים יעילים ונוחים כדי לנתח לשקול ולשפוט מי העומד לפניו, מה הוא "מוכר" ומה כדאי לאדם מן השורה "לקנות". הדבר חשוב במיוחד לפני בחירות אבל הדבר נכון גם כל ימות השנה, כאשר מתרחשים אירועים שונים שלרוב איננו יודעים את פרטיהם האמתיים ועלינו להסיק מסקנות מה קורה באמת רק לפי חושינו וידע חלקי שאנו מסוגלים להשיג.
האדם הממוצע לא חייב להיחשף לחומרים עלומים כשם שעושה שירות ביון. די לו במה שהוא רואה ושומע ומתוך זה להבין בין השורות. המידע המסורבל והחוזר על עצמו באמצעי התקשורת, הפרשנויות, התמונות והסרטים יוצרים אשליה כביכול שאנחנו בתמונה אך האמת היא שאנחנו יודעים פחות ממה שאנחנו אפילו משערים. נוסיף שאולי גם אין צורך שנדע מאחר ובחרנו את נציגינו ועלינו לתת בהם אמון עד הבחירות הבאות. אבל ישנם אנשים שהפן הפוליטי באישיותם חזק וברצונם לדעת יותר גם אם אינם בתוך המשחק הפוליטי. הם זקוקים למידע "עם בשר" כדי לאזן את תחושותיהם ולחדד את מחשבותיהם ולאלו במיוחד מכוון מאמר זה.
אנשים בעלי כוח מנהיגותי מוכח אינם מחפשים ביטחון או בחינה מדוקדקת של המצב. אינם ממתינים שהקהל יאהב אותם או יסכים להקשיב לדבריהם. הם בוטחים בדרכם לפתרון ומעבדים שפע של מידע כדי לממש את החלטותיהם. דנים עם אחרים רק כאשר המטלות מורכבות ודורשות מומחיות שחסרה להם וגם אז ישקלו את הדברים ויגיעו להחלטה ע"פ דעתם.
בניגוד להם, פוליטיקאים נעדרי כוח מנהיגות מוכחת נותנים משקל גבוה לתוצאות שינבעו מפעולותיהם ולא לעצם ההחלטה מה לעשות. לאור התוצאות האפשריות הם שוקלים את שיפוטיהם והחלטותיהם ולכן תהליך הביצוע הרבה יותר זהיר ואטי (2018 ,Chou).
פוליטיקאים בעלי כוח פועלים מתוך שני מניעים: 1. רצון להשיג את מטרותיהם.
2. תחושת אמון ובטחון בתהליכים ברורים ומוכרים להם.
כאשר האדם בעל השפעה ויכולת שליטה הוא מסגל לעצמו התנהגויות ואסטרטגיות קוגניטיביות המיוחדות אך לו. נמצא גם כי בעלי הכוח "עצלים" מכדי לעבד אינפורמציה סבוכה ופועלים על סמך חוקים פשוטים ובסיסיים כדי להחליט דברים. מאידך, הם מסוגלים להתמקד מאד בעניינים חשובים להם ולהגיב ביעילות רבה לחריגות בתוך התהליך אותו כבר הניעו. כמו כן נמצא גם שהם יכולים לפעול במהירות תוך פרק זמן קצר במידת הצורך, גם אם הדעה מסביבם דורשת התייחסות זהירה ומורכבת (Willis and Guinote, 2011).
מדינות או קבוצות אנשים גדולות מאופיינות ע"י מבנה היררכי רופף או מסיבי. ברוב הקבוצות ישנו אדם אחד או מספר אנשים הנוטלים את ההנהגה כדי להשיג את מטרות הקבוצה הכלליות. בהנהגה דמוקרטית קיימת מעורבות גבוהה יחסית של חלק מחברי הקבוצה בהחלטות השונות בעוד שברודנות המנהיג בד"כ מחליט יחידי ומקבל את החלטותיו לטוב ולרע ללא מעורבות אחרים. בכל ארגון חברתי קיימת היררכיה וכוח אמתי שנמצא בידי המיעוט השולט על כל הארגון.
במחקרים אנתרופולוגיים נמצא כי רק בקבוצות שבטיות בעלות כלכלה פשוטה ביותר אין היררכיה או מנהיגות שולטת. כל מערכת מתוחכמת מעט יותר זקוקה להיררכיה פנימית ולצוות אנשים או שליט יחיד שינהלו את המערכת. כאן עולה השאלה: אם אנשים פועלים במערכות חברתיות בהן מעט אנשים אחראים לניהול ושליטה בהרבה אנשים, אלו איכויות נדרשות מהם?
מובן שהם צריכים להיות מוכשרים דיים כדי להביא לכלל הגשמה את יעדי המערכות תחת הנהגתם ולכן עליהם להיות חריפי שכל, בעלי ניסיון רלוונטי ובעלי מיומנויות טכניות נדרשות (יותר בתחום התעשייה מאשר בפוליטיקה), בעלי יוזמה והתנסות בהנהגה וניהול. מנהלים ושליטים הלוקים באלו יוחלפו ע"י מועמדים חדשים שמציגים את עליונותם בתחומים הללו, אחרת גם הם יוחלפו ע"י אחרים מתאימים יותר. כך פועלות מערכות גדולות בחיפוש אחר עובדים בכירים, בבחינות מקדימות, מרכזי הערכה וראיונות אישיים כדי לברור את המתאימים ביותר לתפקידים חשובים.
בתחום הפוליטי "מרכזי הערכה" כאלה הם ההתמודדויות בשטח עצמו לאורך שנים. תוצאות הבחירות או קבלת מינוי נכסף קובעים באופן הרבה יותר מדויק וטבעי את מידת התאמת האדם לתפקיד מבדיקה חיצונית כלשהי. מובן שגם כאן, כשם שיש טעויות בבחירת עובדים, כך ישנן טעויות בבחירת ראשי מדינות, ראשי מועצות, נשיאים ומנכ"לי חברות. עם זאת דרך זו יעילה הרבה יותר מדרכים לא דמוקרטיות כמו הורשת המלוכה לבן הבכור, השתלטות החזק על המדינה, מינוי שרירותי עקב קבלת טובות הנאה, מינוי קרובי משפחה וכד'.
כמעט כל החוקרים בתחום (ר' Overbeck, 2010) סבורים שהמניע המרכזי אצל פוליטיקאים הוא כוח ושליטה. כוח בעולם החברתי שלנו הוא בלתי נמנע, הורים קובעים לילדיהם, מורים בביה"ס קובעים מה ילמדו, מפקדים בצבא מחליטים לחייליהם וכן הלאה. השאלה המרכזית היא כיצד הכוח משפיע על יכולתנו לתפוס את העולם ולפעול בתוכו? האם בעלי הכוח משתמשים בו לטובת האזרחים או כנגדם?
בסדרה הטלוויזיונית המרשימה "בית הקלפים" מסביר הגיבור המניפולטיבי את ההבדל בין כסף לכוח, "כסף משול לבית שנבנה לפני מספר שנים ועוד עשר שנים יתחיל להתפורר. כוח הוא כטירה איתנה שנבנתה לפני מאה שנים ותחזיק עוד מאה שנים. ומי שלא מבין את ההבדל אין לו מה להתעסק בפוליטיקה גבוהה," והנמשל ברור.
באדם כחיה חברתית קיימים סימנים התנהגותיים גלויים של כוח ושליטה. כוח מהווה את היכולת הבסיסית בהיררכיה החברתית להשתמש בחיזוקים ועונשים כדי להשפיע על אחרים. כולנו "מתוכנתים" לזהות סימנים לא וורבליים למעמד ולכוח. כך תנוחות גוף מסוימות מביעות כוח, קומה גבוהה מזוהה עם כוח, אנשים המזנקים מיד לפעולה כלשהי נתפסים כבעלי כוח.
באופן כללי, אנשים מייחסים כוח לאלו התואמים חתך של בעלי כוח, ללא קשר אם לאותו אדם יש באמת כוח שכזה או שהוא חסר אותו. אם אנשים מציגים, אפילו במקרה, התנהגות מסוימת שנתפסת ע"י האחרים כסימן לכוח ושליטה וירבו להשתמש באותה התנהגות אזי יוכרו כבעלי כוח כזה בפועל רק משום השימוש בהתנהגות המסוימת. לדוגמה, אדם שהתרגל לעצום את עיניו לזמן מה כשהוא מהרהר מה עליו לומר לאחרים, יכול להיחשב כבעל כוח משום שהדבר מתקשר עם היכולת להתמקד בתוך עצמו ללא חשש מתגובות אחרים. יחד עם זאת, מקרים בהם האדם אינו באמת בעל כוח אלא משתמש בגינונים מסוימים כאלה במודע נדירים למדי. ברוב הפעמים הם אינם מחזיקים מעמד שכן האינסטינקט הציבורי חד להפליא בקריאת המפה הפוליטית.
למרות ששביעות הרצון גבוהה הרבה יותר בהנהגה דמוקרטית מאשר במדינות טוטליטריות, אחוז הפריון אינו תואם לסגנון ההנהגה אלא מושפע מגורמים נוספים הקשורים במצב הכלכלי, יעילות ומוטיבציה של חברי הקבוצה וגורמי מצב נוספים (Chin, 2013). כך מבחינת התפוקה בפועל לא ברור שבמדינות הדמוקרטיות המספרים גבוהים יותר מאשר במדינות טוטליטריות (לדוגמה, ייצור מכוניות בקוריאה לעומת הייצור באיטליה או צרפת).
עוד מחקרים הראו כי רוב האזרחים אוהדים פוליטיקאים נורמטיביים המקבלים את השגרה המוסכמת ואינם חותרים לזעזע את המסגרת הנתונה. הם נוטים להמשיך את הקיים בתיקונים קלים ע"מ לא לטלטל את המשק ואת הנורמות המקובלות. כך למשל, (2016) Heiss and Matthes מעלים ממצא מעניין באמצעות הפייסבוק - פוליטיקאים ציניים הפונים לבני הדור הצעיר בשפה בוטה וחריפה אינם מקובלים. הצעירים המורגלים בגישה יותר ישירה לאנשי שלטון מעדיפים לתקשר ולאהוד פוליטיקאים רהוטים בעלי גישה חיובית ושפה לא מתלהמת.
מחקר שנערך באוסטרליה (Grant and Moon, 2010) הראה כי פוליטיקאים פעילים יותר מהקהל הממוצע בטוויטר. שולחים הודעות למכביר ומגיבים יותר (כמובן שלבכירים כאלה יש אנשים מיוחדים המבצעים זאת עבורם וזו מלאכתם). בד"כ הם מעלים הצהרות קצרות או ארוכות אודות דרכם הפוליטית או דעתם בעניין מסוים ללא אפשרות אמתית להתווכח עמם. אבל ישנם פוליטיקאים שמנצלים את הטוויטר כדי לשוחח באמת ובתמים עם אנשים "בגובה העיניים" והם יכולים להפיק מהפלטפורמה הזו הרבה יותר מאחרים מאחר והסימפתיה אליהם גוברת. מצד שני, במחקר מן השנה האחרונה, מתברר כי דווקא מנהיגים המתנגדים באופן שיטתי לנורמות פסולות הרווחות במדינה מצליחים להגיע לעמדות כוח והנהגה יותר מאחרים. נראה שהציבור מעדיף נבחרים כאלה כיוון שהם פועלים בהתאם למצפונם וקולם הפנימי ללא השפעות חיצוניות מסיחות וזו הוכחה להיותם בעלי כוח וראויים לקבל את יכולת ההנהגה (2018 ,Chou).
כנראה שאנשים מעוניינים לאהוד מנהיגים המונעים ע"פ קולם הפנימי גם אם אינם אומרים זאת בגלוי משום שיקולים פוליטיים. הדבר יכול להיות נכון גם לפורצי דרך וגם לאנשים המעדיפים שלא לשנות את המצב הקיים כיוון שהוא מתאים למצפונם (כך הצטייר בזמנו רה"מ יצחק שמיר ששמר על סטטוס קוו בגישתו הביטחונית והציבור די קיבל זאת). למרות שכנות כזו נוגדת את התמונה הסטראוטיפית של העוסקים בפוליטיקה, יתכן שהציבור מסוגל לזהותה אף בים המילים ו"רעשי הרקע" ולהגיב בהתאם. במיוחד במידה ולמנהיג יש גם יכולת אופרטיבית ראויה מאחורי כנות זו.
סגנון קוגניטיבי ואישיות פוליטית
האם דפוס האישיות קובע בעצם את האידאולוגיה הפוליטית וממנה את ההשתייכות הפוליטית של קהל הבוחרים וקהל הנבחרים היא שאלה מהותית בתחום המחקר בו אנו עוסקים. ע"פ המחקרים שתיארנו קודם מסתבר שקיימת התאמה בין דפוסים אישיותיים לתפיסה ליברלית לעומת שמרנית.
כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת נחקר הקשר שבין משתני אישיות לפוליטיקאים. בשאלון שהועבר לחברי פרלמנט באיטליה ולאנשים מן השורה (1967 ,DiRenzo) נמצא כי פוליטיקאים מקצועיים מאופיינים במבנה אישיות יותר דוגמטי (קבלת דעה באופן שרירותי בלתי ניתן לערעור וללא צורך בהוכחה לוגית) מלא-פוליטיקאים. החוקר סבור כי במידה ונחלק את הפוליטיקאים על בסיס אידאולוגיות פוליטיות נוכל גם להבחין בדרגות שונות בתוך הדוגמטיות. כך נמצאה רמה גבוהה יותר של דוגמטיות בפוליטיקאים המשתייכים למפלגות דתיות מאשר אצל האחרים.
במחקר אחר, 20 שנה לאחר מכן, נמצא קשר בין הסגנון הקוגניטיבי (שהוא החלק השכלי-חשיבתי באישיות האדם) של חברי בית הנבחרים הבריטי לבין ההיבט הפוליטי באישיותו של כל אחד מהם. כך, נבחרים מן הצד השמאלי של הבית (סוציאליסטים) תפסו את עולמם במונחים מורכבים ורב ממדיים הרבה יותר מנבחרים מן הצד הימני (קונסרבטיבים). למרבה ההפתעה, לא נמצא הבדל בסגנון הקוגניטיבי בין אנשי שמאל וימין קיצוניים ((Tetlock, 1984).
אותו חוקר, בחכמתו, נזהר מלשפוט מה יותר טוב - רב ממדיות או תפיסה פשוטה יותר והסביר כי שני הכוונים לגיטימיים. כדי להבין נקודה זו אדגים את הדברים בדיון "הנצחי" אצלנו בין ימין לשמאל בנוגע לשאלה הפלסטינית: השמאל מעלה מכלול נקודות מדוע יש להגיע להסכמה – הכיבוש משחית, פגיעה באזרחים שלווים, עצירת תהליך שיפגע בנו במהלך השנים, שאיפות קפיטליסטיות ישראליות וכו'. הימין יכול להעלות נקודה אחת – אי וויתור על זכות השיבה אינו מותיר ברירה אלא להמשיך במצב הקיים. איזו דרך לבחור, מותנית כמובן באישיותם הפסיכולוגית והתפיסה הפוליטית של אלו שבשלטון ושל האזרחים הבוחרים בהם.
לגבי הבדלי אידיאולוגיה קיצוניים נראה כי השוני באישיות האדם אינם תנאי בלעדי אלא ישנם כאן גורמים נוספים המשפיעים על תפיסת העולם הבסיסית ונובעים ממאורעות שונים שקרו לאדם במהלך חייו, השפעות שספג מאנשים שונים, חוויות שעבר ועוד, אף שהסגנון הקוגניטיבי דומה.
לאור הנתונים במחקרים שונים שהשתמשו בחמשת התכונות ניתן להניח כי סגנון האישיות הקוגניטיבי והרגשי יכול לקבוע השתייכות אידאולוגית מתונה מרכז שמאלה (מאידאולוגיה סוציאליסטית ועד ליברלית) או מרכז וימינה (אידיאולוגיה קונסרבטיבית עם או בלי תפיסת בטחון גבוהה). נמצא גם שבאידאולוגיה שמרנית בולטים משתני ההתנגדות לשינוי וקבלת הירארכיה מסוימת בזכויות התושבים במדינה (למשל יוצאי צבא ואחרים, ילידי המדינה ומהגרים וכו'); ובאידאולוגיה ליברלית להיפך, פתיחות לשינוי והתנגדות לחוסר שוויון (Choma et. al., 2010).
מאפיינים אישיותיים של מנהיגים פוליטיים
הדעה המקובלת היא שהמנהיג אחראי להתרחשויות. כך המפקד בצבא, כך מאמן קבוצת כדורגל וכך מנהיג פוליטי. במקרי כישלון, עולה מיד התביעה להחליף את האחראי. אבל באותה נשימה אנחנו גם יודעים שישנם משתנים מעבר ליכולת השליטה והבקרה של יחיד כלשהו, מוכשר ככל שיהיה. לכן עלינו להיות זהירים וממוקדים בבחירת ראשי הארגונים השונים (בצבא, בתעשייה, בכדורגל, במדינה) כיוון שאלו החלטות מאד משמעותיות להצלחה או אי הצלחה.
במחקר מפתח שנערך ע"י פסיכולוג ישראלי (Schwartz, 1992) נמצאו 10 ערכים (values) בסיסיים מהותיים הקובעים את ההעדפות הפוליטיות של הבוחרים ואלו הם: כוח, הישגיות, נהנתנות, עידוד, ישירות, אוניברסאליות, נדיבות, מסורתיות, קונפורמיות וביטחון.
ערכים אלו צומצמו לארבע קבוצות ברורות:
1. פתיחות לשינוי (ישירות, עידוד). מאפשרת חשיבה עצמאית, תחושה ופעילות לקראת שינוי.
2. שמרנות (קונפורמיות, מסורת, בטחון). קשורה בקבלת מגבלות אישיות, שימור פעילויות מן העבר ויציבות.
3. גדלות נפש (אוניברסאליות, נדיבות). קבלת האחרים כשווים ודאגה לרווחתם.
4. הצלחה אישית (כוח, הישגיות). מתקשרת להדגשת ההישג האישי ושליטה באחרים.
ניתן לסווג קבוצות אלו לשני ממדים של שמרנות מול פתיחות לשינוי והצלחה אישית מול גדלות נפש. כך ניתן לשקף ע"י שני הממדים הללו תפיסה קונפורמית של ערכים חברתיים ותרבותיים והתייחסות לאידאולוגיה כלכלית-פוליטית.
כל אדם יכול, להבהיר לעצמו מה הערכים החשובים לו והאם הם תואמים לערכי הפוליטיקאי אותו הוא אוהד. כדי לזהות מה הערכים האמתיים של אותו מנהיג יש להכיר קודם כל את מבנה אישיותו, להתייחס למעשיו בפועל ולא רק לדבריו, להקשיב למה שהוא אומר בין המילים ועוד יותר למה שאינו אומר.
כאשר הבוחרים מצביעים בעיקר למען מפלגה מסוימת ולא משנה במיוחד מי העומד בראשה הרי שיעדיפו מפלגה שערוכה יותר לטפל בערכיהם ופחות יטו להדגיש את חלקו האישי של המועמד (אם כי עדיין זה תמיד קיים). למשל, בבחירות 2001 באיטליה, בוחרים שהדגישו את חשיבות האוניברסליות ביחסי חוץ ופנים יותר מאשר בטחון אישי העדיפו מפלגות שמאל שהדגישו סולידריות ופלורליזם. בוחרים מן הכוון הימני העדיפו מפלגות ימין שמרניות בעלות ערכים מסורתיים של משפחה וקהילה המדגישות סדר מאורגן, יציבות וביטחון.
תיאורית חמשת התכונות (The big five theory)
מחקר ישיר של אנשי שלטון נדיר ביותר מכיוון שקשה להשיג שיתוף פעולה מלא עמם מאחר ומסיבות מובנות הם מעדיפים להסתיר חלק מאישיותם וחייהם מעין הציבור ולהבליט את החלקים החיוביים לטובה (Popkin, 1991). לכן הרבה מחקרים נקטו בדרכים עקיפות או עדויות של אנשים אחרים ועוד דרכים מתוחכמות כדי להשיג מידע כמה שיותר אמין. זהו מאמץ לא קל והמסקנות המחקריות לא תמיד משקפות את המציאות כמו שהיא.
משום קושי המתואר התרחב במרוצת השנים האחרונות השימוש במבחן הנגזר מתיאורית חמשת התכונות. זהו מבחן פסיכולוגי מתוחכם (תוקף סטטיסטית דרך ניתוח גורמים, factor analysis) שקל יחסית להשתמש בו לצורכי מחקר פסיכולוגי-פוליטי. חמשת הגורמים הנחקרים הם כדלהלן:
- פתיחות להתנסויות – גורם המיושם לכישורי למידה: יצירתיות, סקרנות, דמיון, גמישות חשיבתית, יעילות. קשורה בתגובה חיובית לגירויים חדשים. פתיחות זו כרוכה מבחינה פוליטית בהתרחקות מאידיאולוגיה שכן זו נתפסת כסימן לשמרנות מאחר ובמהותה לא ניתן לשנותה. החוקרים מניחים כי בעלי ציון גבוה ב'פתיחות' נוטים לתפיסה ליברלית-שמאלנית התואמת הסכמה להתנהגויות יצירתיות לא נורמטיביות וכלכלה ליברלית הדורשת יותר מעורבות ממשלתית.
- מצפוניות – גורם המורכב ממגוון מושגים כמו 'עצמת הסופר אגו' 'תבונה' 'בקרה' שכולם קשורים לאחריות. אנשים עם ציון מצפוניות גבוה בעלי מחויבות, מאורגנים ומהימנים. נוטים להיצמד לנורמות החברתיות ובעלי שאיפה להישגים. דוחים אתגרים הקשורים ברעיונות חברתיים ליברליים החותרים כנגד מאמצים פרטניים ונמנעים מסיכונים. אנשים בעלי ציון נמוך יותר עצלים, אימפולסיביים ולא אמינים. מנהיג בעל ציון גבוה של 'מצפוניות' נוטה יותר לקונפורמיות ויעדיף סטטוס קוו מבלי לבצע שינויים מרחיקי לכת ולכן יהיה לו נוח יותר עם אידיאולוגיה שמרנית.
- אקסטרוברטיות (מוחצנות) – גורם זה מכיל מושגים כמו 'חברותיות,' וכן 'פעילות'. אישיות מוחצנת מכוונת עצמה אל העולם הרחב (מתאפיינת בחברותיות, חיוניות ופעילות). אישיות מופנמת מרוכזת יותר בתוך עצמה (ומתאפיינת בתגובות הימנעות, פסיביות, ביישנות).
- יציבות רגשית – גורם שנקרא גם 'נוירוטיות' ומתייחס לתגובות הרגשיות של האדם. מידת הסתגלותו לאירועים סביבו ועצמת רגשותיו שיכולה להתבטא בחרדתיות, התלהבות, יכולת איפוק, אי-יציבות פנימית וכו'. גורם זה תואם לרמות שונות של לחץ פסיכולוגי, מדת העניין שיש לאדם בחברה הסובבת אותו, מצב רוח שלילי או חיובי, שביעות רצון ומעמדו בקבוצות החברתיות אליהן הוא משתייך. יציבות רגשית היא גורם כללי ממנו עדיין מעורפל עדיין להקיש על התנהגותו הפוליטית של האדם.
- הסכמתיות – גורם זה מתייחס לנטיותיו של האדם לנדיבות לב, סימפטיה ואלטרואיזם (אהבת הזולת). יכול לנבא חברות ושיתוף פעולה עם קבוצות בנות ברית לאידיאולוגיה אישית. ציון גבוה קשור גם באמון חברתי והימנעות מקונפליקטים. אנשים בעלי ציון גבוה ב'הסכמתיות' נוטים לשיתופי פעולה, הסכמה עם דעת הרוב והימנעות מפעולות שרק יחיד או מספר יחידים תומכים בהן.
במחקר שנערך באיטליה (Caprara, Barbaranelli, Consiglio, Picconiand and Zimbardo, 2003) מלאו 103 פוליטיקאים שאלונים של חמשת התכונות מתוך כוונה להשוואתם עם ציבור הבוחרים ונמצא כי היו גבוהים יותר מהציבור הרחב ב'אקסטרוברטיות' ו'הסכמתיות'. פוליטיקאים מהצד הימני היו גבוהים יותר ב'אקסטרוברטיות' אך גם ב'מצפוניות' מול פוליטיקאים מהצד השמאלי ומהקהל הרחב. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות השונות בשאר הגורמים (הסכמתיות, פתיחות ויציבות רגשית). במחקר נוסף נמצא כי פוליטיקאים מן הצד השמאלי היו גבוהים יותר ב'פתיחות' וב'הסכמתיות' מאשר הפוליטיקאים הימנים ומן הציבור.
ניתן להסיק אם כן שהחפיפה בין תכונות אישיות לבין ההעדפות הפוליטיות גבוהה יותר אצל פוליטיקאים מאשר אצל בוחריהם. אין להוציא מכלל ספק כי ההדגשות הללו אצל פוליטיקאים נובעות מתוך רצון "לספק את הסחורה" בעוד שבקהל הרחב מגוון הסתירות רחב יותר מאחר והוא אינו עומד לשיפוט ציבורי כלשהו.
אין ספק כי כמה תכונות אישיות ספציפיות של מנהיגים פוליטיים חייבות להיות איכותיות מאלו של הציבור הכללי כדי להצדיק את הזכות והיכולת להנהיג את הרבים. כך היה לאורך ההיסטוריה וכך יהיה תמיד. מחקרים לא מעטים חיזקו הנחה זו והראו כי פוליטיקאים בכירים בעלי מניע הישג גבוה הרבה יותר מאזרחים רגילים, הם דומיננטיים יותר, בעלי ביטחון עצמי רב והערכה עצמית גבוהה, לא מוכנים לסבול השפלות ויש ביכולתם לעזור לאחרים בשעת צרה. מובן שתיאור זה הנו תיוג כללי שאינו נכנס לפרטים. ישנם פוליטיקאים שהתברכו בחלק מתכונות אלו וחסרים באחרות, וישנם אף פוליטיקאים שזכו בתכונות אחרות לגמרי.
ניתן להבחין בשלושה תחומים מובילים המעצבים דעה פוליטית מגובשת ובוגרת: אידיאלים חברתיים מופשטים, משנה אידיאולוגית וגישה פוליטית - אידיאל חברתי הנו רעיון גלובלי-תיאורטי רחב היקף ולפיכך הרבה יותר יציב ולא משתנה. יישום אידיאל זה למשנה פוליטית כבר יותר ספציפי, אינו יורד לפרטים קונקרטיים אך יכול גם להשתנות מעט, אם כי הוא עדיין יציב במהותו. הגישה הפוליטית המעשית מתמקדת בעניינים שגרתיים, יומיומיים שבד"כ רלוונטיים לזמן ומקום מסוימים. לכן כאשר אינה רלוונטית או שאינה משרתת את המשנה הפוליטית, את המנהיג ואת הציבור הבוחר בו היא ניתנת להגמשה ולשינוי.
כך כאשר אנו בוחנים שינויים אצל פוליטיקאים עלינו לזהות האם השינוי הוא בגישה המעשית, במשנה הפוליטית או באידיאלים הנשגבים. אל לנו לקבוע כי אדם כלשהו אופורטוניסט או מניפולטור (אף שישנם גם כאלה) אם התגמש מבחינת השטח אך נשאר איתן במשנתו הפוליטית (למשל מנחם בגין ואריק שרון ז"ל בנוגע להחזרת אזור ימית וכינון שלום עם מצרים); שינוי קו פוליטי (למשל תהליך השינוי ההדרגתי בגישות הבדלניות של חלק ממדינות אירופה לשוק המשותף) או שינוי אידאולוגי אמתי (למשל ח"כ משה סנה ז"ל שהרבה אנשים לא הבינו כלל את מהלכיו האישיים בתחום הפוליטי).
תיוג בסיסי המשקף את הקשר בין אישיות הפוליטיקאי לגישתו הפוליטית מתבטא בחלוקה בין ימין לשמאל. שמרן המקבל את המצב הקיים (קונסרבטיבי) מול פוליטיקאי הפתוח לשינויים באופיו (ליברלי). חוקרים רואים בדיכוטומיה שבין ימין לשמאל "דרך חסכונית ושימושית לסווג גישות פוליטיות שנמשכת יותר מ-200 שנה" (Jost, 2006).
חוקר אחר (Duckitt, 2006) הדגים במחקרו את הרעיון כי האדם רואה את עולמו החברתי דרך משקפים אישיות וההשפעות החיצוניות השונות עליו - אנשים המזהים את עולמם כמקום מסוכן נוטים לאמץ אידיאולוגיות בעלות גוון חברתי ותרבותי קונפורמי וסתגלני. לעומתם, אנשים המתייחסים לעולם החברתי כמתחם של "ג'ונגל תחרותי" בו הם משתתפים כחלק מן המתחרים, נוטים לסגל לעצמם אידיאולוגיות ששמות את הדגש על המצב הכלכלי והפוליטי.
מחקר נוסף (Costantini and Craik, 1980) זיכך יותר את הגישה הדיכוטומית של ימין שמאל והראה כי במידה ונבנה מעין מטריצה המתחשבת גם בפקטור הכלכלי ובמרכיב החברתי בקומבינציה עם השקפה ימנית או שמאלית נוכל לתייג את ההשקפות הפוליטיות של מרבית האזרחים והמנהיגים במפלגות המרכזיות בעולם המערבי בצורה בהירה ומובנת. כך נוכל להבין גם את המפלגות השונות כמו רפובליקנים לעומת דמוקרטים בארה"ב, ליכוד לעומת המערך בישראל וכן הלאה.
בשאלונים ישירים שהועברו ל-190 מועמדים בבחירות 2006 בקנדה נמצא כי ההבדל בין ימין לשמאל אינו חד-ממדי אלא בעל שני ממדים: חברתי ימין-שמאל וכלכלי ימין-שמאל. אמנם, רבים מאתנו יודעים את זה בצורה אינטואיטיבית אך כאן התפיסה המורכבת יותר של ימין לעומת שמאל מקבלת תוקף מחקרי (Choma et. al., 2010).
מניתוח זה אנו יכולים לתאר באופן כמעט מדויק לגמרי ארבעה טיפוסים של מנהיגים וכל קורא יכול לדמיין לעצמו אנשים המתאימים לכל טיפוס:
- מנהיג בעל השקפות ימניות וראיית האינטרסים כלכליים: זהו מנהיג שמרן, מעדיף שלא להיכנס לשינויים שאינו יודע מה עלול לצאת מהם. בעל גישה קפיטליסטית המאפשרת דיאלוג בין הממשלה לחברות פרטיות ויזמים בכל התחומים.
- מנהיג בעל השקפות ימניות המייחס חשיבות לאינטרסים חברתיים: זהו מנהיג שמרן המעדיף להמשיך את הקו שהיה קודם לכן במידה והציבור מקבל זאת או משנה בתחומי חברה ותרבות.
- מנהיג בעל השקפות ליברליות המדגיש אינטרסים כלכליים. אינו חושש לבצע שינויים בתחומים שונים שתחת השפעתו. בעיקר מפנה מרצו לתחומים הכלכליים, טיפול באינפלציה, העלאת פריון העבודה, התוצר הלאומי, בנקאות הורדת או העלאת מחירים וכו'.
- מנהיג בעל השקפות ליברליות המקדיש תשומת לב לאינטרסים חברתיים. גם אינו חושש משינויים וחידושים בתחומים שונים ובעיקר אלו הקשורים בטובת הציבור - הדגשת העניין ברפואה ובחינוך, הגברת מספר מקומות העבודה, הורדת מחירי דירות וכל מה שקשור ברווחת הציבור (סייג: כאשר כל אלו אפשריים מבחינה כלכלית וביטחונית).
המנהיגים הדמוקרטים מבטאים הסתייגות מן המגבלות שכל מבנה קבוע ויציב מכיל. ברמה הבינאישית הם עצמאיים וספונטאניים, מגלים הרבה יוזמה ותחרותיות. ברמה הנפשית הם לעתים מרוכזים בעצמם ויכולים להיות עקשניים. יוצרים אינטראקציות מידיות, עוצמתיות. ברמה החברתית הגישה הפוליטית ליברלית.
מובן שבתיאורים אלו הערכת תקיפות הנתונים מוגבלת יחסית משום שכל הערכה הכללית אינה מביאה בחשבון וריאציות אישיות אפשריות (1980 ,Costantini and Craik).
הדמיון בין אישיות מנהיגים לאישיות פסיכופתית
גישה קיצונית יותר נעשתה ע"י מספר חוקרים שמצאו הקבלה בחלק ממשתני האישיות של מנהיגים פוליטיים למרכיבי האישיות הפסיכופתית ע"פ האבחנה האמריקאית הרשמית DSM–IV (2000). חוקרים אלו השוו בין הקווים הפסיכופטים למאפיינים של אנשי עסקים, עורכי דין מצליחים, אתלטים העוסקים במקצועות ספורט קיצוניים ופוליטיקאים. אישיות זו מאופיינת בקסם מלאכותי, אגוצנטריות, חוסר כנות, חוסר רגש אשמה, קשיחות, נטילת סיכון גבוהה, קושי בכיבוש דחפים, דומיננטיות בין אישית גבוהה, כושר שכנוע, תעוזה והרפתקנות (2010 Babiak, Neumann, and Hare,).
חוקר אחר תיאר למשל את ווינסטון צ'רציל ואת הנשיא לינדון ג'ונסון כניחנים במספר תכונות אישיות פסיכופתיות. בנעוריהם נודעו כנועזים והרפתקנים, עוקפים את המוסכמות ופועלים פעמים רבות ע"ס הסטנדרטים האישיים שלהם. רק מאוחר יותר ניצלו את כישוריהם אלה להצלחות פוליטיות (1995 ,(Liken.
יחד עם זאת, אין להסיק מכך כי מנהיגים הנם פסיכופתים בשירות הציבורי... הטיפוס הפסיכופתי העברייני אנטי-חברתי במהותו ולא אכפת לו לגרום נזקים ובלבד שישיג את מטרותיו מיד. המנהיג או הפוליטיקאי הבכיר אינו מעוניין להרוס אלא להיפך, לשנות דברים בהתאם לחזונו האישי גם אם זה נוגד את הנורמה המקובלת. הוא ניחן, לעתים, בראיה גלובאלית המאפשרת לו מבט מעבר לעתיד הקרוב וכן ביכולת איפוק מרבית המאפשרת לו לשקול את התנהגותו במצבי לחץ. כישורים אלו חסרים אצל חולי נפש פסיכופתים הרואים בד"כ רק את תמונת עולמם הצרה ואינם מסוגלים לרסן את יצריהם.
השתתפות בוגרת של הציבור בבחירות
ההצבעה בבחירות הנה הכלי המרכזי בו אזרחים יכולים להביע את דעתם ולהשפיע בפועל על המדיניות הדמוקרטית במדינה. התמונה האידאלית של פוליטיקאים המגיבים לצורכי העם ובוחרים רציונליים בעלי ידע מה נדרש למדינה אינה קיימת באמת. למעשה, לפנינו מופיעים מועמדים מניפולטיביים שיעשו הכול כדי להיבחר וכדי שמפלגתם תזכה לרוב בפרלמנט או בכנסת. לדאבוננו הרבה בוחרים במועמדים רק משום המראה המצודד שלהם, דרך התנהגותם וכושר דיבורם הרהוט (Moghaddam, 2016).
אחרים משתכנעים ממסרים אמוציונליים שהם שומעים ללא כל כיסוי אם וכיצד תמומשנה ההבטחות שהופרחו לאוויר כשאותם אנשים או מפלגה יגיעו לשלטון. דוגמא לכך מהווה משאל העם שנערך באנגליה בקשר לפרישתה מן השוק האירופי ( Brexit- שהוא קיצור של Britain Exit). בשנת 2016 הביעו רוב תושבי הממלכה הסכמה לפרישה, ע"פ המלצת בכירי הפוליטיקאים במדינה וזאת למרות שהתחזיות הכלכליות חזו כי אנגליה תהיה ענייה יותר. בימים אלו פועלים לכינון משאל עם נוסף כדי לבטל את המשאל הקודם.
גם במשאל העם הראשון וגם במשאל עם אפשרי שני "משחקים" אנשי השלטון בציבור משחק דמוקרטי כביכול בעניין כלכלי מורכב מצד אחד ובעניין הסכמה להיות חלק מהאיחוד האירופי מצד שני. לרוב הציבור אין ידע מספיק בענייני כלכלה והאידאולוגיה הלאומית נשענת על היסטוריה ומסורת שיתכן ואבד עליה הכלח ויתכן שלא. ז.א. אולי מן הראוי לערוך קודם משאל עם האם צריך לערוך בנושא זה משאל עם?... (וגם לרעיון מגוחך כזה היו תקדימים).
ברוב המדינות הדמוקרטיות כמעט מחצית מהאזרחים שזכאים לבחור אינם בוחרים ובד"כ אלו אנשים מהעשירונים הנמוכים בעלי השכלה מינימלית. חלק מהצמרת הכלכלית והפוליטית כלל אינם מעוניינים שאנשים יצביעו כדי שכוחם היחסי יגבר. אדישות וציניות בקרב מיעוטים או עניים גם תורמת לאי הצבעה. אנשים רבים שבכל זאת מצביעים חסרי ידע מספיק אודות זיקתם הפוליטית של המועמדים בבחירות ועוד יותר מזה, אינם מבינים בדיוק כיצד זיקה זו תשפיע עליהם הלכה למעשה במידה ותבוצע.
דרך נאותה לתקן זאת היא בעזרת חינוך מעמיק הן לנערים החל מגיל 16-17 בבתי הספר ו"חוגים פוליטיים" למבוגרים מעוניינים. יש לדעת כי לאנשים פעילים שחשוב להם לפעול כהלכה ועם ידע מספק, אכפת מה קורה במדינתם והם קודם כל עובדים הרבה יותר טוב והם אזרחים נאמנים ומתעניינים. לכן כדאי למדינה לפעול בכוון המוצע. משמעות חינוך כזה היא שכל אזרח המהרהר מה יצביע בבחירות יוכל להבהיר לעצמו מענה ברור לבעיות יסוד.
חוקר שהעלה רעיון זה (Moghaddam, 2016) מציע מספר בירורים שכל אחד צריך לברר עם עצמו והקשורים לענייננו:
- "יכול להיות שאני טועה?"
- "עלי לברר בצורה ביקורתית כל דבר, כולל אמונות היסוד שלי."
- "עלי לשנות את דעותיי במידת הצורך ע"פ מידע חדש שלא חשבתי עליו."
- "עלי לברר מידע ולשמוע דעות ממקורות שונים."
- "ישנם עקרונות ברורים של נכון או לא נכון ועלי לפעול לפיהם על פי מיטב הבנתי."
ברור יעיל שכזה מאפשר למי שמעוניין בכך להתבונן מן הצד במתרחש, כולל להתבונן מן הצד על דעותיו שלו ("יכול להיות שאני טועה?"). אבל בד"כ אנו רואים כי הרבה אנשים נעולים בהשקפות מסוימות ונמנעים לקבל או אפילו לשמוע דעות אחרות בין מימין בין משמאל, בין דעות כלכליות שונות או אמירות חברתיות.
יתכן שגישה כזו יעילה ועל כל אחד להמשיך להחזיק בעמדתו אך לא יזיק לפחות לשקול לעומק גם אפשרויות אחרות. חשוב לא לחשוש משינוי (לדוגמה, תומכי שלום לא מעטים שינו עמדתם לכוון הימני כאשר בשנת 2000 אהוד ברק, רוה"מ דאז, לא הצליח להניע את הערבים לוותר על "זכות השיבה" בכל תנאי) אך באותה נשימה גם לא לחשוש שלא לשנות את דעותיך גם אם אחרים רואים באנשים כאלו שמרנים וחסרי מעוף (למשל ההשקפה כי אל לנו להרשות לגיטימציה בתחום הסמים הקלים).
כך, יוכל כל אחד להכין את עצמו ולקבל ידע הולם כיצד לנתח את הבדלי הגישות והדעות הפוליטיות בצורה אופטימלית ע"פ מה שתואם את השקפותיו ולא ליפול במלכודות שטחיות של דיבורים נבובים, אמירות כלליות ורגשנות נוכח הופעה מוצלחת של מי מהמועמדים בבחירות. באופן זה אתה בעמדת פתיחה נכונה ומתאימה לממש את קולך בצורה בוגרת ואחראית.
שחיתות ומוסריות
שחיתות מוגדרת כשימוש במשרה ציבורית להפקת רווח אישי (Jain, 2001). היא מסוכנת לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה כלכלית (כסף עבור טובות הנאה) ומשפיעה על צמיחת המשק. שחיתות זו נפוצה באחדות ממדינות העולם השלישי, אך גם מדינות המערב אינן פטורות ממנה. כך היא מתקשרת לאמון הציבור בתפקודה הפוליטי של מפלגה מסוימת, משרד ממשלתי ספציפי ותפקודה של הממשלה כולה. מחקר מסוים ציין בין היתר את שכיחות הנפוטיזם (נוהג של העדפת קרובי משפחה ע"פ אחרים בקבלת משרות) בישראל כדוגמה לשחיתות ממסדית (Fershtman et. al., 2005).
תמוהה ביותר היא העובדה שקהל הבוחרים רואים חשיבות רבה ברמת המוסריות והיושר האישי של מנהלים ומנהיגים ברמה התאורטית אך כאשר באים לבחור בפועל מנהיג, לאיכויות אלו חשיבות משנית וכך נבחרים שליטים שאינם מייחסים חשיבות יתר ליושרם האישי אלא לעתים, כמס שפתיים בלבד. למרות זאת, המערכת השלטונית מחזקת מאד את ערך היושר הפנימי ואת הצורך ביושר אישי כשהיא פונה לדרגים נמוכים יותר שכן "קידוש" ערך היושר האישי מקל את השליטה בקהל היעד דרך קבלת סמכות הדרג הבכיר וביצוע נאמן של הוראות. כך נוצר פרדוקס המכיר בחשיבות היושר האישי לאומה אך בעצם אינו מחייב את המנהיגות הפוליטית (לדוגמה, בארצות רבות עולה משכורתם של אנשי השלטון בו בזמן שהם מטיפים ל"הידוק החגורה").
מובן שאין זה אומר כי כל מנהיג פוליטי מושחת מטבעו, אלא שבתהליך הבחירה אין שוקלים מידה זו וכך עלולים להשתרבב לשלטון אנשים נעדרי יושר ומוסריות. אמנם יש מנהיגים שאינם מושחתים מטבע ברייתם, ונשארים כאלה כל חייהם. אך ישנם אלו העלולים להפוך למושחתים משום ההזדמנויות והפיתויים המזדמנים להם מכוח עמדתם.
אפשרות זו מובילה להשקפה הליברלית שניתן למנוע זאת דרך מערכות חברתיות שוויוניות ולא היררכיות. ז.א. שלא יהיה אדם אחד בעל כוח יתר מאחרים אלא הרבה אנשים שיכולים לבקר אחד השני ללא חשש. מתוך כך שחיתות אפשרית של יחיד תהיה בעייתית למימוש ושחיתות מבנית, למרות שיכולה להתרחש, תהיה גם היא קשה לביצוע. לכן ממשלות המבקשות להילחם בשחיתות חייבות לכונן מוסדות המחזקים את הנורמות החברתיות הקיימות והנכונות מאחר והרגלים מקובלים יכולים להיות לא תואמים לחוקים הרשמיים. לדוגמה, נמצא כי כפריים הודיים הגדירו מעשה שחיתות מקרים בהם פקידים ממשלתיים תבעו שוחד גבוה יותר מ"ערך השוק" של תשלום שוחד בעוד שהחוק הפורמלי אוסר שוחד בכלל (Wade,1982).
שחיתות גורמת לעיוות, דעיכה והרס המהלך התקין של הקו הפוליטי. השחיתות נתפסת כהתרופפות המגבלות האתיות והמוסריות של אותו אדם המחזיק במשרה ציבורית ומשתמש לרעה בכוחו הפוליטי לרווח אישי. כדי להיבחר שוב פוליטיקאים מושחתים משתמשים בתמריצים חומריים וכספיים כדי לפתות בוחרים פוטנציאליים להצביע עבורם. מקרים כאלה אינם רק בתחום הפוליטי אלא גם בתעשייה, בבנקים, בבחירות לוועדים בארגונים ומוסדות שונים ובחברות עסקיות. הפגיעה שגורמת השחיתות של בעל משרה ציבורית היא שבמקום למלא יעדים למען הקבוצה שבחרה בו הוא משתמש במשרתו למילוי אחר דחפיו ומשאלותיו האישיות. כמו כן, כל בכיר בעל כוח ייחשב כפועל בצורה מושחתת גם כאשר יעדיף אינטרסים סיעתיים או מפלגתיים על פני אינטרס של האזרחים כולם (כאשר הוא בתפקיד המאפשר זאת), אף אם אינו נוטל דבר לכיסו. לא אחת אנו נתקלים בשאננות הציבור לתופעות כאלה ושומעים משפטים כמו, "הוא בסדר גמור, הוא לא לקח לכיסו אלא למען המפלגה."
השחיתות יכולה להיות מובנית במערכת או שהיא מקרה יחיד. במידה והיא מובנית יש צורך לחקור את המערכת כולה ולמצוא את התרופה לכך דרך שינוי מערכתי מהותי. במידה והיא מקרה יחיד יש לטפל בכך באופן משטרתי ומשפטי מתאים.
כאשר לחץ עז מופעל על הציבור ע"י מנהיגות גרועה תיכשל כל יוזמה להשגת יעדים מתוכננים. לכן יושר גבוה חשוב מאד משום הסכנה שתהיינה תקלות בדרך (כמו למשל במבצעים צבאיים, פיטורי עובדים עקב כישלון תעשייתי). חוסר יושר מאיים על הארגון כולו שכן במקרה שהדבר יגרור נזקים חברתיים ברמה הציבורית עלולה מידת האמון הציבורי במערכת הפוליטית להיחלש וכך גם מידת המחויבות הכללית בהשגת המטרות ברמה הארגונית או הלאומית. ירידה שכזו עלולה לחבל בקשרי הארגון עם ארגונים אחרים (למשל מדינות אחרות, בנקים עולמיים), במסחר פוטנציאלי בינלאומי וכד'.
הפוליטיקאי והתקשורת
הציבור נחשף למידע בעיקר מן הטלוויזיה המתמקדת בפניו של הפוליטיקאי, מבליטה מצבים דרמטיים וחוזרת על ההקלטות שוב ושוב ובכך תורמת לתגובות רגשיות בצופים. אבל חשיפתו הממושכת מגלה גם אינפורמציה רבה אודות מצבו הרגשי ומחשבותיו הכמוסות. חשיבותם של הסימנים הלא ורבאליים גדולה לאין שיעור במיוחד בתקופת הבחירות ועלולה לחרוץ את גורלו של מועמד לשבט או לחסד.
אין צורך להיות מומחה מיוחד לשפת גוף כדי להבחין "מה קורה באמת." כל שעליך לעשות הוא להתבונן בצורה אובייקטיבית ושקולה במדבר, להמעיט בחשיבות הלבוש הנאה והמלים היפות ולהתייחס באופן מודע לתנוחת הגוף, לתנועות מופרזות, לפליטות פה ולמשפטים חריגים, ממש כשם שאתה עושה בחברת אנשים מוכרים.
החשוב מכל הוא להתייחס במודעות לתחושותיך ה"אובייקטיביות" למראה או למשמע האיש, כדי להתרשם בדייקנות ולעומק מה הפוליטיקאי רוצה להעביר או להצניע. מודעות לתחושותיך האובייקטיביות נוצרת כאשר אתה או את מתבוננים באותו אדם כאילו שאתם רואים אותו בפעם הראשונה בחייכם, ללא גילויי רגש מוגדרים בנוגע לפועלו ולדעותיו. ללא אהדה מיוחדת וללא טינה. כך תוכלו לחוש די במדויק את כוונותיו הגלויות ויותר מכך, את כוונותיו הנסתרות.
כדי להגיע לכושר כזה אני ממליץ להתבונן בצורה רגועה וישירה בדמויות טלוויזיוניות, שדרים, מראיינים ומרואיינים וזאת מבלי להיגרר לתחושות כעס סלידה או חיבה מופרזת. לנסות לשמור ככל האפשר על ניטרליות פנימית עד שתחווה תוספת אינפורמציה שלא היית יכול לקבל בדרך אחרת. ניתן לתרגל זאת גם על אנשים חיים בעבודה וברחוב. זה עשוי להיות מורכב אך ניתן ללמידה (אפשר לנסות גם על בני המשפחה אך זו מלאכה קשה הרבה יותר...).
הסיבות להשפעה העצומה שיש לאמצעי התקשורת על דעת הקהל לא ברורות מבחינה מחקרית עד תום אך מבחינה עובדתית אין ספק שהשפעה זו ניכרת וברורה. האליטות החברתיות מתחשבות בה ומדינאים מגיבים אליה השכם והערב.
למרות שלעיתונות כוח רב בעיצוב דעת הקהל ובמסירת נתונים שהשלטון מבקש למנוע מן הציבור יש האומרים כי היא כבר מתקשה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ותפקידה כמוקד לביקורת והגבלת השלטון פוחת. מקורות מידע הקשורים לשלטון הם אלו אשר מספקים את החדשות וברור שהם בוחרים את המידע הנוח להם. במקביל מקורות לא ממשלתיים ולא רשמיים ננטשים שכן אינם יכולים לעמוד בתחרות (Ivengar, 2004).
זה מזכיר עובדה היסטורית די ידועה. כאשר עזב נפוליאון את האי קורסיקה לכוון צרפת כתבו העיתונים "אוכל האדם נחת על חופנו, נזרוק אותו לים." כשהיה כבר בפאתי פריז נכתב, "הוד מלכותו הקיסר חוזר לבירתו, יחי הקיסר!" מכאן ניתן להסיק שעיתונים מגיבים רק לאחר מעשה וגם כאן נזהרים מאד פן יסתבכו עם ההנהגה השלטת. אמנם העובדות המוצגות כאן אירעו לפני יותר מ-200 שנה אך השתלשלות עניינים כזו יכולה להתרחש גם היום במדינות דמוקרטיות לחלוטין בהן חופש העיתונות מהווה ערך חשוב. מדי יום ניתן לקרוא ולצפות כי רוב התקשורת, העיתונים והעיתונאים מגיבים למה שקורה בדיעבד. כך גם כל הפרשנים והמומחים וכך גם הציבור הרחב
ניתן לטעון שאין בזה טעם לפגם היות שאין הם השליטים או אנשי אופוזיציה ועליהם להתבונן מה קורה ורק אח"כ להגיב. כדי לפעול מראש וליזום מדיניות שונה יש להשפיע מעמדה שלטונית או דרך מחאה המונית שסוחפת רבבות ואינה נופלת לתוך מניפולציות פוליטיות ותככנות שמבקשות להחליש ולהדביר אותה. מתי מעט המנסים להפגין ולהתנגד לפני שקורה משהו נחשבים לאנשים משונים, סוכנים שתולים של מפלגה יריבה, שליחים של ענק תעשייתי החושש מהפסדים ובמקרה הגרוע הם "אויבי הציבור".
במקביל כוחה של התקשורת האינטרנטית הולך וגובר ויכולת התגובה ההדדית הישירה של הגולשים עם מוקדי הכוח מאתגרת את שני הצדדים. נכון להיום, החוקרים בתחום סבורים שתופעה זו אינה מחייה מחדש את הקשר הדמוקרטי הישיר בין קובעי המדיניות והאזרחים אלא משמשת יותר להגבלת יכולתם של האליטות הפוליטיות לפרסם ידיעות או מחשבות שאינן תואמות את הדעה הציבורית הרווחת באינטרנט. לדעתם, הגבול בין חדשות "אובייקטיביות" (News) לבין "שווק פוליטי" (Marketing) מעורפל ויותר מכל הוא אינו כפוף לבקרה כלשהי (Bennett, 2000).
אבל חשוב לחזור על כך שמחקרים מהעשור האחרון מגלים שהתקשורת הקלסית עדיין משפיעה מאד על דעת הקהל (McCombs & Stroud, 2014). לדוגמה: בעת המשבר הכלכלי בין מדינות אירופה ליוון נכתב בעיתונות הגרמנית כי היוונים "מושחתים ועצלים," בעוד שהגרמנים "עובדים קשה וחרוצים." בכך ליבו את הטינה כלפי היוונים, דבר שתמך והקל על מהלכי גרמניה במסגרת השוק האירופי.
כדי להגביר את אמון הציבור בתקשורת על העיתונאים ברדיו בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה לנהוג באחריות ולהציג את הידיעות השונות לא בצורה חד-ממדית אלא מכוונים שונים. לא להצטמצם רק ברייטינג או ברווחי העיתון אלא גם כיצד משפיעים הדברים על הציבור, כיצד עלולים המאמרים או הידיעות השונות ברדיו ובטלוויזיה ליצור אשליה של רגיעה או איום בקוראים או בשומעים ללא אפשרות לדעה אחרת, אמתית יותר (Echebarria & Perez, 2015).
יש לסקור את אנשי השלטון וכל הקשורים להם באור מלא ובאופן רב-ממדי. לא רק "לחפש" את שגיאותיהם ואת מעלליהם אלא גם ליידע את הציבור אודות כווני התנהגות ומחשבה ראויים ונכונים. להאיר את הפוליטיקאי הספציפי באור צלול, על מלא מורכבותו. איך להגיע לאידאל כזה הוא כבר סיפור אחר לגמרי, ולא נרחיב כאן.
שערוריות בעין התקשורת
הפוליטיקאים נמצאים תחת עינו הבוחנת והמבקרת של הציבור במיוחד כשמתפרסמת שערורייה כלשהי או שעליהם להתייחס לתוצאות שליליות של החלטותיהם מן העבר. במצבים אלה הם מפעילים אסטרטגיות תגובה שונות החל מהכחשת מעורבותם בפרשות עד הודאה באשמה ודרך מתן תירוצים וצידוקים שונים להחלטותיהם.
כיצד מגיב הקהל להסברי הפוליטיקאים?
כאשר פוליטיקאי מנסה להסביר מדוע פעל כפי שפעל הוא יכול להשתמש בטענת אי ודאות ("הדברים היו יכולים להיות הרבה יותר גרועים אם הייתי מחליט אחרת"). הסבר כזה יכול לשקף פוליטיקאי נחוש ויציב אך יכול להתפרש גם כמתגונן. ההסבר יכול להיות פשוט הודאה ברורה בהחלטה שגויה ("נכון, הדברים היו מסתדרים הרבה יותר טוב אם החלטתי הייתה שונה"). הודאה זו מצטיירת כביכול כסימן לגילוי לב וכנות אבל גם מזמינה בקורת על איכות השיפוט של אותו פוליטיקאי (Grant and Moon, 2010).
הציבור רגיש מאד למידע העוסק בממד המוסרי בהסבריו של האיש הרבה יותר מאשר למאפיינים אישיותיים אחרים שלו (Abele and Brückmuller, 2011). לכן קו הגנה שמצדיק את הפן המוסרי של הפוליטיקאי בהחלטותיו הבעייתיות זוכה לאהדה יותר גבוהה מאשר הצדקת חוסר הברירה שלו. כמו כן נמצא כי קו הגנה המדגיש "מה היה קורה אילו?" מגביר את תפיסת המנהיגות של הפוליטיקאי יותר מאשר הודאה בכישלון.
פוליטיקאי המשתמש בקו הגנה של אי ודאות, "מה היה קורה אילו?" (עם דוגמאות שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע) מאיר החלטות קודמות שלו (המוצלחות שביניהן) באופן המתקבל בצורה הרבה יותר חיובית והציבור מתרשם לטובה מכושר ההנהגה שלו. דווקא הודאה בטעויות אינה תורמת לתפיסת מנהיגותו של אותו פוליטיקאי. אפילו אם הוא מציע דרכים יעילות לשיפור עתידי של הפרויקט הלא מוצלח, הציבור שופט זאת כהתגוננות נוספת ומתמקד בחסרונות שנתגלו בו בעבר יותר מאשר בהישגים עתידיים.
יחד עם זאת נמצא גם שחיזוק השיקולים המוסריים לצד טענות אי וודאות או הודאה בכישלון פועלות באופן שונה בציבור מתוחכם יותר לעומת ציבור פחות מתוחכם ולכן התוצאות הציבוריות המדויקות עלולות להיות שונות לגבי כל מקרה ספציפי ולגבי כל פוליטיקאי שלא כפי שהצגנו קודם לכן.
חשיפה אישית בתקשורת כאמצעי למשיכת קהל
פוליטיקאים בכירים נוטים כיום להשתמש בגילויים מחייהם הפרטיים כאסטרטגיה למשיכת אהדת הקהל באמצעי התקשורת. בגרמניה, למשל, הקנצלר ווילי בראנט נהג להשתמש במשפחתו ובתולדות חייו בדיונים טלוויזיוניים ובתעמולת בחירות. כך עושים פוליטיקאים רבים ברחבי העולם המערבי כדי להיראות אישיים יותר, דומים לכל אחד וקרובים יותר לבוחריהם הפוטנציאליים (אצלנו נהגו כך מעט אהוד אולמרט, ציפי לבני ואחרים). אסטרטגיה זו פופולרית במיוחד אצל פוליטיקאים נוקשים, סנובים ויהירים כדי לטשטש מי ומה הם באמת ולהפריך את ההנחה שאינם מבינים את בעיות הציבור וממוקדים רק בקריירה האישית שלהם.
גילויים אישיים כאלה מסיחים את הדעת מדיון בעניינים פוליטיים מורכבים לפן משפחתי מוכר ורגשי. התכניות הפוליטיות השונות והפתרונות האפשריים הופכות כעת להיות מסומלות ע"י האנשים ובני משפחתם. הפוליטיקאי עצמו הופך סמל לדרך שברצונו להתוות ללא העמקה ברורה מהי בדיוק אותה דרך, מה חשיבותה ומה סיכוניה. הדבר גם מתאים לתקשורת העיתונאית ובמיוחד לטלוויזיה המעדיפה לחשוף את תדמיתו של הפוליטיקאי בעיקר בדרך וויזואלית, מהירה וחדה מבלי להיכנס לדקויות ומורכבות גדולה מדי. הציבור נעתר לכך מכיוון שגם הוא מעדיף אנשים על פני תכניות ביצוע, סיפורים מעניינים על פני חוזים משפטיים מייגעים. כך נספחת בעצם התקשורת אל הפוליטיקאים במערכה להסחת דעת הציבור מסוגיות לא פופולריות או קשות לפתרון והפניית המבט לצבעוני, לדרמטי ולמסקרן.
האסטרטגיה נוחלת הצלחה שכן עוצמת הקשרים המסורתיים והמפלגתיים נחלשה במרוצת השנים האחרונות והמאפיינים הסוציו-דמוגרפיים איבדו מכוחם בחיזוי התנהגות בוחרים. קשה כבר למצוא משפחות מורחבות שמצביעות עבור אותו מועמד מסוים. אזורי בחירה מסורתיים משנים פניהם ואפילו בתוך אותה מפלגה אנשים יצביעו למועמדים שונים ממפלגתם. עולה חשיבותם של גורמים קצרי טווח ומועמדים משתמשים למשל בתעמולת בחירות בססמאות אמוציונליות ריקניות המדגישות "איזה יופי ש..." או "אני מרגיש בטוח עם..."
עצם הפרסום מעלה את מודעות הקהל למועמד ובכך מעלה את סיכוייו להגיע לתפקיד נכסף. הפרסום מבטיח את תשומת הלב התקשורתית מאידך, הפוליטיקאי תלוי בה כדי להשיג כיסוי תקשורתי והדבר עלול אף להחלישו ואולי להכשילו. הפוליטיקאי משחק כאן בעולם המושתת על פרסומות ולפיכך הוא נמדד גם לפי ערכו "הבידורי," האם אחוז הצפייה בו גבוה או נמוך? עליו להתחבב על המראיינים כדי למזער את האפשרות ש"ישפדו" אותו בשאלות מביכות וכך הם מרגישים שווי ערך אליו למרות שהם מתפרנסים מדווח על מעשיו ומרכילות עליו. חלק מן הפוליטיקאים מסגלים לעצמם את דרך ההתבטאות של מראייני רדיו וטלוויזיה ידועים ואהודים מבחינת הקול ורהיטות הדיבור אך אין כמעט קשר בין אלו ליכולת פרלמנטרית וביצועית. לעתים נבחר ציבור מסוגל לנסח את דבריו בצורה מושלמת וגם פועל להשגת מטרותיו בצורה מוצלחת ולפעמים הוא מתבטא באופן שוטף ורהוט אך יכולת הביצוע שלו כושלת.
נובע מכך שבמדינות העולם המערבי בעיקר, הפוליטיקה הופכת אישית יותר מאחר והפוליטיקאי תלוי מאד באהדתם או אי אהדתם של בוחריו אליו. עליו לחשוף תדמית אישית פופולרית "ולדקלם" משפטים מסוגננים שיסברו את אוזניהם של שומעיו. מידת האנרגיה שעליו להשקיע בהצגת הפן החיובי שלו עצומה ולעתים היא על חשבון יכולתו להשקיע בפרויקטים משמעותיים שאותם הוא מבקש לבצע.
אחרית דבר
לאור כל הממצאים המחקריים שהובאו כאן ניתן להציע דרך-פעולה מתאימה כדי לברור את הנושאים המשמעותיים מתוך מבול המידע הפוליטי-כלכלי-חברתי בו אנו מוצפים מכל עבר, בעיתונות ברדיו ובטלוויזיה. איך להתייחס לפוליטיקאים מקצועיים המנסים "לפתות" אותנו לצדם, כל אחד ע"פ דרכו אישיותו וע"פ דובריו ועוזריו? איך לשמור על דעה פתוחה וצלולה למרות מסת האינפורמציה הטפלה והלא רלוונטית המוזרמת אלינו מכל עבר? איך לתמוך בתהליכים פוליטיים או לבחור באנשים טובים, כל אחד בהתאם להבנתו, שינהלו ויקבעו את אורח חיינו לשנים ארוכות?
כל השאלות הללו ועוד אחרות יכולות להיענות, חלקית לפחות, באמצעות שלושה תחומים עיקריים בהם ניתן להתמקד: אישיותו של הפוליטיקאי, מה קורה באמת ככל שאנו יכולים לנתח? למי להצביע בבחירות?
לגבי מבנה אישיותו הפסיכולוגית של הפוליטיקאי:
כדי להכיר את אישיותו של הפוליטיקאי לצורך החלטה האם לתמוך בו ובדרכו ולא לצורך רכילותי או הסתקרנות גרידא, עליך קודם כל להכיר את האספקטים הפוליטיים שלך עצמך. עליך לגשת לכך לא בצורה שטחית ומעורפלת אלא מן הראוי שתגדיר לעצמך מה חשוב לך ע"פ ארבע השאלות הבאות (שמתאימות למה שעלה במחקרים השונים שתיארנו):
- האם אתה מעוניין בשימור המצב הקיים או פתוח לשינויים?
- האם אתה מצדד בהירארכיה מסוימת בין קבוצות אנשים (למשל על בסיס ילידי הארץ לעומת או מהגרים, מעסיקים יצרני עבודה לעומת מועסקים, ערבים ויהודים, חילונים מול דתיים, שירתו בצבא או לא שירתו וכו') או שאתה מעוניין בדרך שוויונית יותר לכולם?
- האם עולמך נוטה להיות עולם מסוכן ואלים ולכן יש לחבור יחד כדי להגן אחד על השני או שעולמך הוא יותר כמתחם תחרותי בו אתה משתתף כחלק מן המתחרים?
- האם אתה מעוניין במנהיג המיישם פרויקטים תוך ראיית כל השלבים הנדרשים וגם הסבריו ממושכים ומעמיקים. או שאתה מעדיף אדם שמבצע תכניות מהותיות באופן פשוט ככל הניתן ומכוון ללב הבעיה, וכך גם הסבריו לציבור.
כאמור, על מנת להגיע להבנה ברורה מה קורה עלינו להיות מודעים לתחושותינו ה"אוביקטיביות" ולראות את הפוליטיקאי באור ראשוני, ללא דעות כלשהן בהקשר לפועלו ולדעותיו. כך נוכל לקלוט ביתר בהירות את כוונותיו הגלויות ויותר מכך, את לכוונותיו הנסתרות. לשמוע מה שהוא אומר ולהקשיב למה שאינו אומר.
לדוגמה: כאשר מראיין שואל פוליטיקאי האם הוא חושש ממה שאומרים עליו והוא עונה בקול בטוח: "בוודאי שלא, הרי אלו דברי הבל ואנשים אלה רק מנצלים את הבמה בשביל לזכות בעשר דקות של תהילה. אני לא רואה את עצמי כאדם שטובע בים." למשפט הראשון, המתבקש במצב זה, נוסף משפט אודות טביעה בים שעולה כפי הנראה מתוך סערה פנימית כבושה והוא המבטא מה שאותו איש חש באמת - כן רואה עצמו עלול לטבוע בים ההאשמות העתידיות. לכן עליך להתעלם מתכנים מילוליים מיותרים, מחיוכים ופגישות דקורטיביות, מבני המשפחה ומחברים זוהרים, מווילה מפוארת או בית צנוע וכל כיוצא בזה.
אל לך ללכת שבי אחר הקסם האישי של פוליטיקאי (במידה ויש לו). אל לך לדחות פוליטיקאי רק משום שהוא חסר קסם אישי גלוי או שאינו מדבר בצורה רהוטה כמו שחקן או קריין טלוויזיה. אל לך לחוש אמוציות כאלה ואחרות ודרכן להחליט שדרכו היא דרכך. כאן אינך בוחר חבר לבילוי או שותף לדירה, אתה בוחר אדם שישפיע על כספך ושכרך, על מגוריך, עבודתך ועל הסיכוי שתהיה מעורב אולי במלחמה. החלטתך כבדת משקל ולכן עליך להקדיש לכך את מלא תשומת לבך. לכן חשוב שתזהה בו מספר תכונות ההופכות אותו לראוי בעיניך:
- האם זה מנהיג שמאציל סמכויות לאחרים או שעושה זאת מחוסר ברירה ולעתים חוסם אותם ומפריע להם?
- האם הוא ביצע בעבר פרויקטים מוצלחים שהבטיח לבצע וגם יעשה כך בעתיד?
- האם הוא מסוגל לעמוד בלחצים מבית ומחוץ, האם עמד בעבר בלחצים כאלה והוכיח את עצמו, האם מצא פתרונות יצירתיים כדי לצאת מן הלחץ וגם מוכן לקבל פתרונות כאלה מאחרים ולבצע אותם?
- האם זה מנהיג בעל כוח אמתי – ז.א. אינו מחפש שיאהבו אותו ויתמכו בו מן השפה ולחוץ אלא בוטח בדרכו. פועל לפי צו מצפונו ללא השפעות חיצוניות מסיחות ולא מדבר על זה גרידא. יחד עם זאת אינו מנהיג טוטליטרי המתעלם מרצון העם וכופה את כוונותיו בכוח. השוני בין שתי המגמות דק כחוט השערה ועליך להיות מדויק ככל האפשר.
מה קורה באמת בשדה הפוליטי?
- במידה ואתה אדם סקרן ויסודי המעוניין להבין את ה"משחק הפוליטי" לעומקו עליך לדעת שהמידע הרלוונטי מצומצם, מגיע מכוונים שונים, מוסווה בתוך "רעשים" רבים אותם עליך לקלף כדי לראות את ליבת העניין, אם בכלל תוכל לעשות זאת. עליך כאמור לנתח את אישיות המועמד (במקרה של בחירות) או המנהיג (במהלך תקופת פעילותו המעשית) לא כפי שהוא מבקש להציגה אלא כפי שהיא באמת. חשוב מאד להתייחס גם ל"שחקנים" שמולו. לשקול מה האינטרסים של כל הצדדים במשוואה הזו ואז לקרוא בין השורות מה קורה. במידה ואין לנו נתונים מספיקים קשה מאד לנבא את התוצאות הממשיות.
- עלינו להתייחס לתקשורת בזהירות רבה. ישנם עיתונאים "מטעם," וישנם עיתונאים מתלהמים הבועטים לכל עבר ללא בסיס עובדתי. אבל ישנם גם עיתונאים הממלאים את ייעודם באמונה ומפרסמים ידיעות מאמרים וכיו"ב לאחר בדיקה מקיפה תוך הארת הנושא המדובר מכוונים שונים. לכן רצוי שכל מתעניין יזהה מי הוא מי ורק אח"כ יעמיק בדברים כדי לגבש את דעתו.
במי מתאים לבחור ביום הבחירות?
- אם אינך "חיה פוליטית" שעובדת ופועלת בתחום וגם אינך מעוניין להיות כזה וגם אינך סקרן במיוחד לגבי המערכת הפוליטית, אין כל צורך לדעת בכל רגע מה קורה, איך זה קורה ומי מעורב בכך. כל האזרחים חשובים באמת אחת ליום הבחירות שע"פ החוק הוא פעם בארבע שנים (אצלנו בארץ). בשאר הזמן, הנציגים שבחרנו "עובדים" בשבילנו וכל מה שנותר לנו לעשות זה לעקוב אחר ביצועיהם לאורך זמן, לקבוע אם פעלו כהלכה ו"לשפוט" אותם בבחירות הבאות בהתאם למדדים שהצענו.
- עלינו לגבש לעצמנו במה אנחנו בדיוק מאמינים (למשל האם אנו שמרנים או ליברלים? האם אנו דוגלים בחיזוק הדת במדינה או בהפרדתה מן המדינה), מה היעדים שחשובים לנו באמת להשיג (בריאות ברמה גבוהה יותר, חינוך חינם, תחבורה יעילה יותר, דיור זול וכו'). אבל יש לזכור כי אין לאף הנהגה ולאף מנהיג יכולת לממש הכול משום בעיות תקציביות, קואליציוניות או קשיים אחרים ולכן יש גם להישמר ממישהו שמבטיח "הכול". עליך לגבש לעצמך מה הכי חשוב עבורך (למשל הפן הביטחוני, הפן הכלכלי, הפן החברתי) ולהחליט מי הצוות המתאים לך לכך, לא ע"פ נאומיהם או דבריהם אלא מתוך השתכנעות פנימית לאחר שבדקת לעצמך את המועמדים ע"פ המדדים שהוצעו או שהוספת לעצמך עוד מדדים החשובים לך.
- עלינו לשמוע מה אומרים המנהיגים וכמה אנו משתכנעים מהם. אין שום מניעה להאמין להצהרותיהם אך גם אפשר שלא להאמין להם. החכמה הנדרשת מאתנו היא לזהות את הכוונה האמתית כשם שאנו עושים בבואנו לקנות מכונית, דירה או למצוא בני זוג.
- בהמשך לסעיף הקודם עליך להיווכח האם אתה קולט בפשטות את מה שהוא רוצה להביע? (ע"פ מחקרים זהו קריטריון התקף במיוחד לאנשים משכילים). אם אינך מבין בדיוק על מה הוא מדבר חשוב מדוע הוא נוהג כך... כמו כן, האם הוא מדבר לאנשים כמו אל ילדים קטנים? (ע"פ מחקרים זהו קריטריון התקף במיוחד לאנשים פחות משכילים). שהרי ניתן להסביר לאנשים נושא סבוך במילים פשוטות אך לא ילדותיות. אם המועמד אינו נוהג כך כדאי לחשוב פעמיים מדוע זה כך...
- כל פוליטיקאי הוא אדם וכאדם הוא יצור מורכב ואין להתייחס אליו בצורה שבלונית. יתכן שבכיר שגה כשאישר פרויקט יקר וגרם נזק עצום למדינה. אל לנו לשכוח כי לצד זה הוא ביצע פעולות ברוכות שבעקבות כישלונו האחרון נשכחו. יש צורך להזכיר לעתים לציבור את פעלו ובבוא היום יוחלט מה יהיה עמו. יתכן שהדבר ייעשה ע"י עמיתיו ויתכן שהציבור יחליט על כך ביום הבחירות. מצד שני גם לא לשכוח כי הפוליטיקה הנה "משחק" אכזרי ואולי עדיף שאנשים שנכשלו יפלטו ממנה, שכן כל טעות כזו עלולה להשפיע על אזרחי המדינה כולם ולא רק על הבכיר.
- במקום לחשוב מי הפוליטיקאי המתאים להנהיג את המפלגה או את המדינה חשוב שתגבש את דעותיך ואת רצונותיך. חשוב שתגדיר לעצמך האם אתה קונסרבטיבי או ליברל, האם אתה ימני או שמאלי, האם אתה דוגל בכלכלה קפיטליסטית או ליברלית וכו'. לאחר מכן תוכל לזהות יותר בקלות מי מהפוליטיקאים קרוב ביותר לנטיות לבך, איזו מפלגה תוכל בנסיבות המתאימות (למשל לאחר הרכבת קואליציה הולמת) ליישם בפועל חלק מחלומך הפוליטי (ולא רק הצהרות נאות במצע הבחירות שלה). כך תוכל להזדהות עם אדם או מפלגה, לבחור בהם או לצדד בדרכם שהיא דרכך.
חשוב לזכור כי כל ההצעות שהועלו כאן אינן פשוטות משום שאנו חסרים מסקנות ברורות מן העבר, אין לנו הרבה מידע בנוגע להווה ואנו מבקשים לחזות את הדרך הנכונה לעתיד... אבל נראה שרק כך ניתן להתייחס למה שקורה באופן יעיל ומספק ולא בהתנהלות תמימה וחסרת כוון שיטתי. כך נוכל להחליט במי לבחור ולבחון לאחר מכן האם תפקודיהם של הנבחר או נציגים מטעמו ענו על ציפיותינו או שהכזיבו.
ביבליוגרפיה:
דרוקר, פ. פ., (2004). מניהול של אתמול למנהיגות של מחר. הוצאת מטר.
.זכאי, ד. (1983). מקומה של האישיות בעיצובם של תהליכים היסטוריים, 9, סקירה חודשית
Abele, A.E., & Bruckmüller, S. (2011). The bigger one of the “big two”? Preferential processing of communal information. Journal of Experimental Social Psycholog, 47, 935-948. Babiak, P., Neumann, C. S., & Hare, R. D. (2010). Corporate psychopathy: Talking the walk. Behavioral Sciences and the Law, 28, 174–193.
Bennett, W. L. (2000). News: The politics of illusion. New York: Longmans. Chin, J.L. (2013). Introduction: Special Section on Asian American Leadership. Asian American Journal of Psychology, 4, 4, 235–239.
Choma, B. L., Ashton, M.C. and Caroline L. Hafer (2010). Conceptualizing political Orentation in canadian political candidates: A tale of two (Correlated) dimensions. Canadian Journal of Behavioural Science, 42, 1, 24–33.
Chou, E.Y. (2018). Naysaying and negativity promote initial power establishment and leadership endorsement. Journal of Personality and Social Psychology, 115, 4, 638–65.
Costantini, E. and Craik, K. H. (1980). Personality and politicians: California party leaders, 1960-1976. Journal of Personality and Social Psychology, 38, 4, 641-661.
DiRenzo, G. J. (1967). Professional politicians and personality Structures. American Journal of Sociology, 73, 2, 217-225. Duckitt, J. (2006). Differential effects of right-wing authoritarianism and social dominance orientation on outgroup attitudes and their mediation by threat from and competitiveness to outgroup. Personality and Social Psychology Bulletin, 32, 684–696.
Echebarria, E, A., & Perez, S. (2015). The impact of different procedures to arouse mortality awareness on various worldview dimensions. European journal of social psychology. Advance online publication.
Fershtman, C., Gneezy, U., and Verboven, F. (2005). Discrimination and nepotism: The efficiency of the anonymity rule. Journal of Legal Studies, 34(2): 371-394.
Freud, S. (1955). Group psychology and the analysis of the ego. In J. Strachey (Ed.), Standard edition of the complete Psychological works of Sigmund Freud (Vol. 18, pp. 67-143) London: Hogarth. (Original work published 1921)
Grant, W. J. and Brenda Mon (2010). Digital Dialogue? Australian politicians’ use of the social network tool twitter. Australian Journal of Political Science, 45, 4, pp. 579–604.
Heiss, R. and Matthes, J. (2016). Mobilizing for some the effects of politicians’ participatory facebook posts on young people’s political efficacy. Journal of Media Psychology, 28(3),123–135.
Hertzberg, E (1968). One more time: How do you motivate employees? Harvard Business Review, 46, 53-62. lyengar, S. (2004). Engineering consent: The renaissance of mass communications research in politics in perspectivism. In: Social Psychology: The Yin and Yang of Scientific Progress, Eds. J. T. Jost, M. R. Banaji, and D. A. Prentice.
Jain A. K. (2001). Corruption: a review. Journal of Economic Surveys, 15, 71-121. Jost, J. T. (2006). The end of the end of ideology. American Psychologist, 61, 651–670. Lykken, D. T. (1995). The antisocial personalities. Hillsdale, NJ: Erlbaum. McCombs, M., & Stroud, N. J. (2014). Psychology of agenda setting effects. Mapping the paths of information processing. Review of Communication Research,2(1) Moghaddam, F. M. (2016). The Psychology of democracy, ch. 10: universal suffrag Popkin, S. (1991). The reasoning voter. Chicago: Chicago University Press. Simonton, D.K. (2002). Intelligence and presidential greatness: Equation replication using dated IQ estimates. In S.P. Shohov (Ed.), Advances in psychology research (pp. 143-153). Hauppauge, NY: Nova Science Publishers.
Tetlock, P.E. (1984). Cognitive style and political belief systems in the british house of commons. Journal of Personality and Social Psychology, 46, 2, 365-375.
Turner, J. C., Katherine J. Reynolds and Emina Subasic, (2008). Identity confers power: The new view of leadership in social psychology. In Paul ‘t Hart and John Uhr (Eds.), Public leadership, perspectives and practices.
Weber, M. (1947). The theory of social and economic organization. New York: Free Pres. Willis, G. B., & Guinote, A. (2011). The effects of social power on goal content and goal striving: A situated perspective. Social and Personality Psychology Compass, 5, 706–71.
