טיפול פסיכולוגי נחשב כביכול כמתאים לצעירים בתחילת דרכם, בעלי גמישות רגשית וחשיבתית כדי להפיק תועלת מטיפול נפשי, שינוי הרגלים ודרכי חשיבה. האדם הקשיש עלול להיות נוקשה יותר, בעל חשיבה מעט פסימית, בעל הכרה ברורה שכבר אי אפשר לעזור לו, לא מבינים אותו, מה עבר ומה הוא עובר. הוא סבור שכל הקשישים מרגישים כמוהו וככה זה. תפיסה הזו אינה מדויקת משום שבשנים האחרונות מבוגרים לא מעטים פונים לטיפול בגיל מאוחר יחסית ורואים בכך דבר חיובי ואמיץ ולעתים מתלוננים, "למה לא עשיתי את זה לפני 30 שנה?" לעתים הקשיש מעוניין לשנות דפוסי אישיות או הרגלים עמם הוא מסתובב שנים והגיע הזמן לטפל בזה. לעתים הוא מעוניין לחזק את החלקים החיוביים שלו למענו ולמען משפחתו (למשל, דאגה מיותרת שלו לבני המשפחה ולנכדים מטרידה ומעצבנת את אשתו ואת ילדיו הבוגרים). תוחלת החיים כיום גבוהה הרבה יותר מבעבר וע"כ יש צורך גובר בטיפול בקשישים בכל המישורים ואולי במיוחד במישור הנפשי. הזקנה אינה מחלה, נכות או כעור שיש לסלק מחיינו אלא היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות האנושית. ככל שההתייחסות לזקן ראויה יותר אות היא שאותה חברה בה הוא חי נאורה יותר. ניתן להתייחס לטיפול הנפשי בקשיש משתי נקודות מבט חשובות: ההפרעות התפקודיות המשבשות את מהלך חייו של האדם מעכבות לעתים את "זרימת" ההחשיבה והרגשות החיוביים בו. אבל גם להיפך, הטיפול בבעיות הנפשיות והפחתתן מסייע להפחתת מיחושים ומחלות בבחינת "גוף בריא בנפש בריאה."
הפרעות אופייניות לגיל המבוגר: סימפטומים נפשיים: חרדות, מחשבות אובססיביות, דכדוך, דיכאון, תחושות של ייאוש וריקנות, בדידות, חוסר רצון והנאה, קשיים בקשרים הזוגיים המשפחתיים והחברתיים, סימפטומים גופניים:עייפות, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, כאבים ללא מחלה מוגדרת, מתח הגורם לרעידות, טיקים, חולשה גופנית וכיו"ב. הטיפול הנפשי באדם המבוגר: הסיבות לטיפול פסיכולוגי בקשישים שאינן אופייניות לצעירים:
"סריקת" החיים - לעתים יש לקשיש צורך לספר ולברר את איכות תפקודו לאורך חייו ובמיוחד בנקודות קריטיות. הוא מרגיש מחוייב לעצמו להתנצל או להסביר שגיאות ששגה בעבר ולהעריך אם בדיעבד מה שהחליט היה נכון או שגוי וכן הלאה. רבים מעדיפים לשוחח עם בעל מקצוע ולא עם בני המשפחה משום שהם חוששים כי יעלו דברים שאינם מעוניינים לגלות לאחרים או שיראו אותם אח"כ באור שלילי. הם גם מספרים שלעתים קרובות בני המשפחה מאבדים בהם עניין או שתגובותיהם ועצותיהם אינן תורמות ולכן עדיף לבוא לפסיכולוג ("זה המקצוע שלך ואני משלם לך, אז אתה חייב להקשיב לי...").
זיכרונות טראומטיים – למשל קשישה שעברה אונס בילדותה לפני עשרות שנים, היא לא גילתה זאת לאף אחד במשך כל השנים וכעת הזיכרון מכביד עליה וברצונה להשתחרר ממנו. ישנם אף זיכרונות הקשורים בעלייה ארצה, בשואה, בגידות שאדם ביצע במהלך נישואיו וכעת הוא מתחרט עליהן אך חושש מאד לספר לאשתו משום מצבה הבריאותי ועוד.
התמודדות עם היציאה לפנסיה – למשל אדם המחכה שנים לפנסיה ואז כאשר הדבר מתרחש אינו יודע מה לעשות עם הזמן הפנוי. מתנהג כביכול ש"הכול בסדר" ויומו מלא, אך בתוכו מרגיש אומלל. פנסיונר אחר שפשוט יושב בבית ואינו עושה דבר כיוון שאין לו שום כוון יצירתי ושום מטרה חדשה. ישנם אנשים שדווקא היציאה לפנסיה מחיה אותם והם מלאי עניין אך רואים כי שגיאות (למשל בתקשורת עם אחרים בעבודה התנדבותית) שעשו בעבר חוזרות שוב. הפעם אין הם מאשימים אחרים אלא מעוניינים לראות ולשנות את חלקם בכך.
התמודדות עם שכול ומוות – אנשים שהקשיש או הקשישה הכירו שנים ארוכות "נקטפים" מן החיים. תחילה נפטרים אנשים מהמעגל המרוחק יותר ממך ואט אט זה מתקרב אליך יותר ויותר. המוות "חי" סביבנו ויש צורך להמשיך ולתפקד, לא להתכחש אליו אך גם לא לחשוש ממנו בצורה שאיננה יעילה ואינה תורמת אלא צרות...
שינויים כלליים - בגיל זה מתרחשים שינויים בגוף, קמטים, נוון איברים, דימוי עצמי נמוך, ירידה בחשק המיני, יחסים בין-אישיים לא מספקים בתא המשפחתי וביחסים הבין-דוריים. גוברים הצרכים הרפואיים, מתחזקות תחושות של ניכור, בדידות, אובדן, פחד מן המוות.
דרך הטיפול בקשישים: הגישה האינטגרטיבית טוענת שבדומה לעבודה עם כל מטופל גם לקשיש מגוון בעיות שיש להתמודד עמן מבלי לדבוק בדיעה הקדומה כי מחשבתו כבר נוקשה קשיחה ובלתי ניתנת לעיצוב מעודן יותר. הטיפול כאן דומה לכל תהליך טיפולי שמתואר ב'תחומי הטיפול' השונים המתוארים כאן בתוספת המאפיינים הייחודיים של הקשישים כפי שתיארתי קודם. התהליך הטיפולי מאד מעניין (לפחות עבורי) ולא אחת חשתי בטיפול עם אדם מבוגר ומנוסה ממני כי איני בטוח תמיד מי המטפל ומי המטופל... הרבה פעמים הקשיש או הקשישה מעמידים את המטפל במבחנים חוזרים כדי להחליט אם לתת בו אמון או לא. התואר והידע אינם ערובה לאיכות הטיפול שכן מי שעבר בימי חייו מספיק אנשי מקצוע בכל התחומים ולא כל ההתנסויות היו חיוביות לגמרי אינו "מתמסר" בקלות. התהליך הטיפולי גם אינו מעין הרצאה של מורה לתלמיד או פגישה בין מי שיודע למי שאינו יודע. זו יותר שיחה משותפת של "קולגות" שחוו לא מעט בחייהם והם מחליפים רשמים כאשר האחד מביניהם בתפקיד מייעץ קצת יותר... כאשר ההתייחסות הטיפולית היא בנוסח שכזה הרי שההתנסות ההדדית אינה מאיימת אלא מפרה מסייעת ותורמת לשיפור ברווחת החיים של הקשיש. מובן שישנם גם קשישים אליהם יש צורך להתייחס בדומה לכל מטופל אחר וזה הדבר הטוב והיעיל ביותר עבורם. ישנם כאלה המעדיפים גישה סמכותית יותר של המטפל וגם זה בסדר גמור. צריך לזכור גם שבטיפול הנפשי אין לנו יכולת לפתור כל בעיה ובעיה. היעדים אליהם אנו מכוונים נדרשים להיות מציאותיים ואפשריים כמו שיפור הזוגיות, מציאת משמעות ותוכן להמשך החיים, עמידה איתנה מול קשיים גופניים ומול החרדה מן המוות, השלמה עם אבדן אנשים אהובים, קבלת נכות במידה וקיימת ועוד מצוקות שמתרחשות לדאבוננו בחיי כל אדם ואדם. יתכנו מקרים שבהם יש צורך בהתערבות פסיכיאטרית שלא הייתה עד כה (למשל בדיכאון עמוק, בקשיי שינה או בחרדה קשה שאינה פוחתת כתוצאה מן השיחות הטיפוליות). במקרים כאלה מומלץ שילוב של טיפול נפשי ותרופתי ואז סביר להניח כי ההתמודדות המשולבת בבעיות תהיה נוחה ויעילה הרבה יותר. לעתים יש צורך לערב גם את בני המשפחה של הקשיש ע"מ שיבינו טוב יותר את צרכיו מאחר והוא מתקשה להסביר כשנוצר מתח בבית או שבמהלך הטיפול הדברים הופכים בהירים לו יותר והוא מעוניין בקיום שיח משותף עמם ועם המטפל שלו.
