תסמונת פוסט-טראומה (PTSD)
ההתסמונת הפוסט-טראומטית מוגדרת כסינדרום (תסמונת או סינדרום לקוחה מן המילה היוונית "רץ ביחד" שהוא מצב בו מספר סימנים קליניים מופיעים בכפיפה אחת ומאפשרים אבחנה יותר מדויקת לגבי ההפרעה הנפשית או המחלה הגופנית). תסמונת זו מתייחסת לכל מי שנחשף לאירוע טראומטי עז מאד וסובל מכך. כתוצאה מהחשפות לטראומה מתמוטטים מנגנוני ההתמודדות וההגנה אצל הנפגע ומופיעים מגבלות תפקודיות ברמות שונות כמו בתפקוד האישי הזוגי והמשפחתי, בתפקוד המקצועי והחברתי וכד'.
מאורע טראומטי שעלול להביא ל-PTSD הוא ברוב המקרים התרחשות בה חש הנפגע סכנת חיים ברורה, חוסר אונים עצום ואי יכולת להתמודד בכוחות עצמו עם המצב אליו הוא נקלע. אירועים טראומטיים כאלו מתרחשים במלחמות ("הלם קרב") אך יכולים להתחולל כתוצאה מתאונות דרכים, תאונות עבודה, חשיפה לאלימות קשה, פיגועי טרור, פציעה קשה וכיו"ב.
סימפטומים אופייניים לתסמונת פוסט טראומטית:
• הבזקי תמונות ספונטאניים מן האירוע הטראומטי המופיעים אצל הנפגע במהלך היום או הלילה, הן בהקיץ והן בחלום.
• תחושת מצוקה ומועקה כתוצאה מחשיפה לאירועים המזכירים את האירוע הטראומטי.
• הימנעות מביצוע כל פעולה הקשורה או מזכירה את האירוע הטראומטי.
• קשיי ריכוז וזיכרון.
• מאמצי סרק חוזרים ונשנים להדחיק את האירוע הטראומטי.
• תחושת דיכאון וניתוק מן החברה.
• אדישות כלפי הסביבה משום המאמץ הרב להילחם באירוע הטראומטי "הבועט" מבפנים.
• קושי בהבעת רגשות .
• עצבנות יתר וסף גירוי גבוה – למשל אפילו רעש קל יכול להוציא את הנפגע מכליו.
• נדודי שינה, קושי להירדם או יקיצה מוקדמת.
• חרדה כללית והתפרצויות זעם.
חשוב לציין כי הסימפטומים מופיעים בדרך כלל מיד לאחר האירוע אך ידועים מקרים שבהם הם יכולים להשפיע תקופה ארוכה לאחר מכן בעקבות ''טריגר'' כלשהו הגורם להתפרצותם (למשל נתקלתי במקרה של התעללות וגילוי עריות במשפחה בה הבת הנפגעת הדחיקה את המאורע שנים ארוכות אפילו לאחר שנישאה ורק בסביבות גיל 40 צפו הזיכרונות והיא פיתחה סימפטומים פוסט טראומטיים זהים כמעט לגמרי לאלו שתיארתי קודם לכן).
ניתוח התסמונת:
לדאבוננו, הניסיון הצבאי העצום שיש לנו בארץ עם התחום משקף כי רוב אלו שנפגעו בגופם, כתוצאה מאירוע מסוכן כאירוע טרור פעולת איבה או פעולה צבאית, יפתחו גם הפרעה פוסט טראומטית בדרגה מסוימת.
נמצא גם כי ככל שהטיפול הנפשי ניתן בסמוך לאירוע גדלים הסיכויים להחלמה מהירה יותר. לעיתים הפגיעה הגופנית מאפילה בחומרתה על הפגיעה הנפשית ואינה מאפשרת להבחין בה. במידה ופגיעה זו לא תזכה לטיפול נפשי מתאים בזמן או בצורה המתאימה הרי שתגרם החמרה במצב. לכן, מומלץ תמיד לשים לב למצבו הנפשי של הנפגע בצד הפגיעה הפיסית. באדם שנפגע עלול להתעורר לפעמים קונפליקט נפשי חבוי ובלתי מודע המעלה לפני השטח טראומה ילדותית שמפעילה מצידה את כל הסימפטומים הפוסט-טראומטיים.
הפגיעה המציאותית עלולה להיות כה קשה ונוראה שהאדם אינו מסוגל לעבד במוחו את האירוע וזאת ללא קשר לטראומות ילדותיות שחווה בעבר והמתגמדות מול האירוע הנוכחי. הוא אינו יכול להסביר לעצמו מה קרה או כיצד התנהג בתוך האירוע וכיו"ב. מתוך כך הוא מנסה להימנע מעצם זכירת האירוע, חוסם את זיכרונותיו ומחשבותיו על אותה תקופה בכלל והדחקה שכזו יוצרת את התוצאות עגומות של ההלם.
מבחינה התנהגותית מקשר הנפגע בין משתנים מן האירוע הנורא (כמו קולות, ריחות, צבעים או צלילים שנחשף אליהם אז) לבין משתנים דומים או בעלי אסוציאציה פרטית שלו היום ל"אז". קשר זה ממלא את המשתנים הניאטרליים של היום בתוכן המפחיד המלווה אותו. לדוגמא אם חווה אדם תאונת דרכים קשה במכונית בצבע אדום אזי שאפילו שנתיים לאחר האירוע הוא עלול לחבר צבע זה (אפילו פרחים בצבע אדום) לתאונה ולהיכנס למצב של הלם חרדתי.
התגובה המיידית של רוב בני האדם לטראומה כוללת בהלה, פחד, עוררות ודריכות גופנית. תגובה כזאת טבעית ויעילה מאחר ומדובר באירוע מסוכן. אבל בניגוד למצב רגיל בו שוככות ונעלמות בהדרגה התגובות החריגות לאירוע הרי שבהפרעה הפוסט טראומטית הן ממשיכות גם לאחר שהאירוע הסתיים. כשם שלעיתים פצע גופני "מסרב" להחלים כך גם הנפש ממשיכה להישאר פצועה ומדממת.
ככל שהאירוע חמור יותר, נמשך זמן רב יותר וככל שהאדם קרוב יותר ל"לב" העניין, קיים סיכוי גבוה יותר להיווצרותה של התסמונת. כך למשל, אדם שנפצע בתאונת דרכים בה נדרסו למוות עוברי אורח והוא נחשף לצרחות יללות ומראות קשים עלול לפתח טראומה בסיכוי גבוה יותר מאדם שנפגע בצורה דומה אך לא היו נפגעים אחרים מלבדו.
הטיפול בהפרעה פוסט טראומטית:
יש לברר את הקשר בין הטראומה הקשה והנוכחית לתכנים העולים מן הילדות אשר ייתכן וקשורים לאירוע ומשפיעים. במקביל רצוי לעצב מחדש את דפוסי המחשבה שנקבעו חזק במהלך ובעקבות האירוע כמו חוסר אמון בעצמו ובעולם (למשל מטופל הלום קרב מסוים שנאנח ואמר, "אם אז לא הייתי גבר ולא עשיתי מה שצריך למה שאוכל היום?"). ניתן גם לעצב את ההתנהגות מחדש באמצעות חשיפה הדרגתית למשתנים הקשורים לאירוע הטראומטי תוך כדי הגברת השליטה הרגשית עליהם.
חשוב לציין כי ישנם מקרים ספציפיים שכדאי דווקא לסייע למטופל לבצע הדחקה של המאורע האיום ובאופן זה ניתן לאפשר לו להמשיך בחייו. אולי לא יתפקד כפי שהיה יכול אך בוודאי שיותר טוב מכפי שהוא היום.
במקרים רבים של חשיפה הדרגתית כאמצעי מרפא אני משתמש בטכניקות היפנוטיות. יש להתאים טכניקות אלו באופן ספציפי לכל מטופל ומטופל בנפרד מתוך התייחסות לאופיו, לעוצמת ההפרעה ומשתנים אחרים קשורים אליה. במסגרת התהליך ההיפנוטי ניתן לבצע דמיון מודרך לאירוע עצמו לחזור ולחוות אותו בצורה חיה ככל האפשר תוך כדי תרגול הרפיה פנימית, נשימה נכונה, שינוי מחשבות וכיו"ב. באופן זה יכול הנפגע להיחלץ לגמרי או בצורה חלקית מן הסבל העובר עליו או עליה.
מאורע טראומטי שעלול להביא ל-PTSD הוא ברוב המקרים התרחשות בה חש הנפגע סכנת חיים ברורה, חוסר אונים עצום ואי יכולת להתמודד בכוחות עצמו עם המצב אליו הוא נקלע. אירועים טראומטיים כאלו מתרחשים במלחמות ("הלם קרב") אך יכולים להתחולל כתוצאה מתאונות דרכים, תאונות עבודה, חשיפה לאלימות קשה, פיגועי טרור, פציעה קשה וכיו"ב.
סימפטומים אופייניים לתסמונת פוסט טראומטית:
• הבזקי תמונות ספונטאניים מן האירוע הטראומטי המופיעים אצל הנפגע במהלך היום או הלילה, הן בהקיץ והן בחלום.
• תחושת מצוקה ומועקה כתוצאה מחשיפה לאירועים המזכירים את האירוע הטראומטי.
• הימנעות מביצוע כל פעולה הקשורה או מזכירה את האירוע הטראומטי.
• קשיי ריכוז וזיכרון.
• מאמצי סרק חוזרים ונשנים להדחיק את האירוע הטראומטי.
• תחושת דיכאון וניתוק מן החברה.
• אדישות כלפי הסביבה משום המאמץ הרב להילחם באירוע הטראומטי "הבועט" מבפנים.
• קושי בהבעת רגשות .
• עצבנות יתר וסף גירוי גבוה – למשל אפילו רעש קל יכול להוציא את הנפגע מכליו.
• נדודי שינה, קושי להירדם או יקיצה מוקדמת.
• חרדה כללית והתפרצויות זעם.
חשוב לציין כי הסימפטומים מופיעים בדרך כלל מיד לאחר האירוע אך ידועים מקרים שבהם הם יכולים להשפיע תקופה ארוכה לאחר מכן בעקבות ''טריגר'' כלשהו הגורם להתפרצותם (למשל נתקלתי במקרה של התעללות וגילוי עריות במשפחה בה הבת הנפגעת הדחיקה את המאורע שנים ארוכות אפילו לאחר שנישאה ורק בסביבות גיל 40 צפו הזיכרונות והיא פיתחה סימפטומים פוסט טראומטיים זהים כמעט לגמרי לאלו שתיארתי קודם לכן).
ניתוח התסמונת:
לדאבוננו, הניסיון הצבאי העצום שיש לנו בארץ עם התחום משקף כי רוב אלו שנפגעו בגופם, כתוצאה מאירוע מסוכן כאירוע טרור פעולת איבה או פעולה צבאית, יפתחו גם הפרעה פוסט טראומטית בדרגה מסוימת.
נמצא גם כי ככל שהטיפול הנפשי ניתן בסמוך לאירוע גדלים הסיכויים להחלמה מהירה יותר. לעיתים הפגיעה הגופנית מאפילה בחומרתה על הפגיעה הנפשית ואינה מאפשרת להבחין בה. במידה ופגיעה זו לא תזכה לטיפול נפשי מתאים בזמן או בצורה המתאימה הרי שתגרם החמרה במצב. לכן, מומלץ תמיד לשים לב למצבו הנפשי של הנפגע בצד הפגיעה הפיסית. באדם שנפגע עלול להתעורר לפעמים קונפליקט נפשי חבוי ובלתי מודע המעלה לפני השטח טראומה ילדותית שמפעילה מצידה את כל הסימפטומים הפוסט-טראומטיים.
הפגיעה המציאותית עלולה להיות כה קשה ונוראה שהאדם אינו מסוגל לעבד במוחו את האירוע וזאת ללא קשר לטראומות ילדותיות שחווה בעבר והמתגמדות מול האירוע הנוכחי. הוא אינו יכול להסביר לעצמו מה קרה או כיצד התנהג בתוך האירוע וכיו"ב. מתוך כך הוא מנסה להימנע מעצם זכירת האירוע, חוסם את זיכרונותיו ומחשבותיו על אותה תקופה בכלל והדחקה שכזו יוצרת את התוצאות עגומות של ההלם.
מבחינה התנהגותית מקשר הנפגע בין משתנים מן האירוע הנורא (כמו קולות, ריחות, צבעים או צלילים שנחשף אליהם אז) לבין משתנים דומים או בעלי אסוציאציה פרטית שלו היום ל"אז". קשר זה ממלא את המשתנים הניאטרליים של היום בתוכן המפחיד המלווה אותו. לדוגמא אם חווה אדם תאונת דרכים קשה במכונית בצבע אדום אזי שאפילו שנתיים לאחר האירוע הוא עלול לחבר צבע זה (אפילו פרחים בצבע אדום) לתאונה ולהיכנס למצב של הלם חרדתי.
התגובה המיידית של רוב בני האדם לטראומה כוללת בהלה, פחד, עוררות ודריכות גופנית. תגובה כזאת טבעית ויעילה מאחר ומדובר באירוע מסוכן. אבל בניגוד למצב רגיל בו שוככות ונעלמות בהדרגה התגובות החריגות לאירוע הרי שבהפרעה הפוסט טראומטית הן ממשיכות גם לאחר שהאירוע הסתיים. כשם שלעיתים פצע גופני "מסרב" להחלים כך גם הנפש ממשיכה להישאר פצועה ומדממת.
ככל שהאירוע חמור יותר, נמשך זמן רב יותר וככל שהאדם קרוב יותר ל"לב" העניין, קיים סיכוי גבוה יותר להיווצרותה של התסמונת. כך למשל, אדם שנפצע בתאונת דרכים בה נדרסו למוות עוברי אורח והוא נחשף לצרחות יללות ומראות קשים עלול לפתח טראומה בסיכוי גבוה יותר מאדם שנפגע בצורה דומה אך לא היו נפגעים אחרים מלבדו.
הטיפול בהפרעה פוסט טראומטית:
יש לברר את הקשר בין הטראומה הקשה והנוכחית לתכנים העולים מן הילדות אשר ייתכן וקשורים לאירוע ומשפיעים. במקביל רצוי לעצב מחדש את דפוסי המחשבה שנקבעו חזק במהלך ובעקבות האירוע כמו חוסר אמון בעצמו ובעולם (למשל מטופל הלום קרב מסוים שנאנח ואמר, "אם אז לא הייתי גבר ולא עשיתי מה שצריך למה שאוכל היום?"). ניתן גם לעצב את ההתנהגות מחדש באמצעות חשיפה הדרגתית למשתנים הקשורים לאירוע הטראומטי תוך כדי הגברת השליטה הרגשית עליהם.
חשוב לציין כי ישנם מקרים ספציפיים שכדאי דווקא לסייע למטופל לבצע הדחקה של המאורע האיום ובאופן זה ניתן לאפשר לו להמשיך בחייו. אולי לא יתפקד כפי שהיה יכול אך בוודאי שיותר טוב מכפי שהוא היום.
במקרים רבים של חשיפה הדרגתית כאמצעי מרפא אני משתמש בטכניקות היפנוטיות. יש להתאים טכניקות אלו באופן ספציפי לכל מטופל ומטופל בנפרד מתוך התייחסות לאופיו, לעוצמת ההפרעה ומשתנים אחרים קשורים אליה. במסגרת התהליך ההיפנוטי ניתן לבצע דמיון מודרך לאירוע עצמו לחזור ולחוות אותו בצורה חיה ככל האפשר תוך כדי תרגול הרפיה פנימית, נשימה נכונה, שינוי מחשבות וכיו"ב. באופן זה יכול הנפגע להיחלץ לגמרי או בצורה חלקית מן הסבל העובר עליו או עליה.
