הדרכת הורים
למה יש בכלל צורך בהדרכה כזו ?
אחד האתגרים הקשים ביותר שיש לנו בחיינו הוא גידול הילדים. אנו נכנסים אליו מרצון טוב בלי לדעת מה טומן לנו העתיד וכמה זמן זה ימשך, ואז... חברינו הטובים, הורינו ומבוגרים אחרים נדים בראשיהם בחיוך מלא השתתפות בצער ופולטים: "ככה זה, ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות," והולכים איש איש לענייניו. המאמץ עד הנישואין (של ילדינו לא שלנו...) ובדורנו זה אפילו ממשיך גם אח"כ. לכן מה לעשות? לפעמים צריך להתייעץ, לשמוע אדם אובייקטיבי שעבר ועובר את הסאגה הזו והנו גם בעל מקצוע בתחום.
מניסיוני כמעט כל ההורים הפונים אלי הנם הורים טובים, מסורים ובעלי יכולת הורית טובה מאד. דווקא הביטחון שלהם בעצמם, יחסי שיתוף הפעולה וההבנה הדדית ביניהם אינו מערער אותם ולכן אין הם חוששים לחפש דעה מקצועית ע"מ לצאת מן הסבך וה"מהומה" בבית. כך יוכלו לשקם את סמכותם הן כהורים אוהבים והן כמשפיעים על החינוך הנאות והאופטימאלי לילדיהם.
מערכת היחסים ההולכת ונבנית במשך השנים בין ההורים לילדים מיוצרת את התשתית לסמכות הורית. סמכות זו מאפשרת לנו לכוון את הילד בהתפתחותו, לעזור לו להשתלב בחברת הילדים כשלב מקדים להשתלבות בחברה הבוגרת, להציב לו גבולות שיישמרו עליו ולעודד אותו לפרוץ גבולות במקום שאפשר ונכון לעשות. בכל גיל מתעוררים קשיים ודרישות שונות מההורים. הסמכות ההורית עומדת שוב ושוב במבחן בכל משבר חדש. הילד לא רוצה לאכול, הסמכות ההורית עומדת במבחן. מה עושים, איך פותרים את הבעיה? הילד בוכה ולא רוצה ללכת לכיתה א', הגננת אומרת שכדאי לשאול את היועצת אולי יישאר עוד שנה בגן? ההורים נבוכים. הילד לא משחק כדורגל עם הילדים ונראה גמלוני מדי, האב הספורטיבי לא מוצא את ידיו ורגליו וזה עדיין לא גיל ההתבגרות...
כאשר ההורה בטוח בעצמו ומשוכנע בצדקת דרכו (ואיך בדיוק אפשר לדעת?), הילד יקבל את הכוונת הוריו. גם אם אינו מקבל בתחילה הרי שבעזרת הגיון ושכל הישר ניתן לשכנע אותו במקרים רבים. כמה פעמים נוכחתי לראות הורים מופתעים כאשר הסברתי לבנם הקטן בצורה בוגרת ועניינית מדוע עליו לעשות דבר שהתנגד לו והוא הסכים לבסוף לנסות את הדבר. לעתים מגיעים לדרגת מתח כזו שפתרונות ביתיים אינם מספיקים. שילוב של הורים המכירים לעומק את ילדיהם ביחד עם התבוננות שיטתית ומדויקת יותר בילד ובמערכת היחסים בבית בעלת סיכוי להגיע לפתרונות שהמשפחה לבד אינה יכולה להציע. עובדה שהיו ניסיונות והדבר לא צלח. לפיכך אין צורך להמשיך באותה הדרך ו"להיכנס עם הראש בקיר."
חשוב גם לזכור כי סמכות הורית אינה "דיקטטורה הורית". ילדים כנועים שההורים כופים עליהם את דעתם בלי כל התחשבות נוטים להתמרד בצורה חריפה בגיל ההתבגרות או לפתח סממנים של כניעה, פסיביות התכנסות לתוך עצמם וכיו"ב.
מה עושים?
דרך השיחות עם ההורים ניתן לברר את גישותיהם והשקפותיהם המשותפות והשונות של האב והאם. אופן ההתייחסות הורבאלי והלא ורבאלי אל הילדים ואל עצמם, תפיסותיהם לגבי חינוך בכלל ולילדיהם בפרט. איך הם תופסים את מעמדם ההורי ומה יש לשפר כדי שיהיו מרוצים מתגובותיהם. ההדרכה חייבת להוביל גם לשינויים משמעותיים בהתנהגותם של הילדים, שינוי בדפוסי חשיבה של כולם במשפחה לטובת המערכת כולה.
לעתים עדיף שהבן או הבת או כולם יצטרפו לשיחות, במיוחד אם הילדים רוצים ומעוניינים ואז עולים בשיחה הצרכים והתסכולים האישיים שלהם ומערכת היחסים שלהם עם ההורים באופן המאפשר דיון מתאים ומציאת דרכים יעילות לשיפור איכות החיים המשפחתית של כולם. לעתים חשוב שההורים יגיעו לבדם מבלי שהילדים יהיו מעורבים כלל וההחלטות שיתקבלו יחייבו את הילדים ללא סייג משום שטשטוש הגבולות והתערערות הסמכות ההורית הנו במקרה זה מוקד הקושי הספציפי.
הדרכת הורים היא יותר מסגרת של יעוץ ואינה טיפול פסיכולוגי (למרות שאין כל צורך לחשוש להיכנס אף לתהליך כזה). ההבדל נעוץ בכך שהדרכה ממוקדת בבעיות ספציפיות של "כאן ועכשיו" ואין היא "חודרת" לעומק אישיותו של הילד או לחייהם של ההורים. אין חובה לחקור מה קרה בעבר הרחוק ולמה היום זה כך ע"ס משקעים הסטוריים (אם כי לפעמים אין ברירה וחייבים לברר נושאים אלו בהסכמת ההורים). כאשר אני מתרשם שיש צורך בטיפול מעמיק יותר בהורים או אולי הבן או הבת אזי שכמובן אשתף את ההורים בכך. אולם ברוב המקרים שנתקלתי, הדרכה מתאימה ביחד עם שיתוף פעולה ישיר וכן מצד כולם מקדם מאד את התפקוד המשפחתי.
למה יש בכלל צורך בהדרכה כזו ?
אחד האתגרים הקשים ביותר שיש לנו בחיינו הוא גידול הילדים. אנו נכנסים אליו מרצון טוב בלי לדעת מה טומן לנו העתיד וכמה זמן זה ימשך, ואז... חברינו הטובים, הורינו ומבוגרים אחרים נדים בראשיהם בחיוך מלא השתתפות בצער ופולטים: "ככה זה, ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות," והולכים איש איש לענייניו. המאמץ עד הנישואין (של ילדינו לא שלנו...) ובדורנו זה אפילו ממשיך גם אח"כ. לכן מה לעשות? לפעמים צריך להתייעץ, לשמוע אדם אובייקטיבי שעבר ועובר את הסאגה הזו והנו גם בעל מקצוע בתחום.
מניסיוני כמעט כל ההורים הפונים אלי הנם הורים טובים, מסורים ובעלי יכולת הורית טובה מאד. דווקא הביטחון שלהם בעצמם, יחסי שיתוף הפעולה וההבנה הדדית ביניהם אינו מערער אותם ולכן אין הם חוששים לחפש דעה מקצועית ע"מ לצאת מן הסבך וה"מהומה" בבית. כך יוכלו לשקם את סמכותם הן כהורים אוהבים והן כמשפיעים על החינוך הנאות והאופטימאלי לילדיהם.
מערכת היחסים ההולכת ונבנית במשך השנים בין ההורים לילדים מיוצרת את התשתית לסמכות הורית. סמכות זו מאפשרת לנו לכוון את הילד בהתפתחותו, לעזור לו להשתלב בחברת הילדים כשלב מקדים להשתלבות בחברה הבוגרת, להציב לו גבולות שיישמרו עליו ולעודד אותו לפרוץ גבולות במקום שאפשר ונכון לעשות. בכל גיל מתעוררים קשיים ודרישות שונות מההורים. הסמכות ההורית עומדת שוב ושוב במבחן בכל משבר חדש. הילד לא רוצה לאכול, הסמכות ההורית עומדת במבחן. מה עושים, איך פותרים את הבעיה? הילד בוכה ולא רוצה ללכת לכיתה א', הגננת אומרת שכדאי לשאול את היועצת אולי יישאר עוד שנה בגן? ההורים נבוכים. הילד לא משחק כדורגל עם הילדים ונראה גמלוני מדי, האב הספורטיבי לא מוצא את ידיו ורגליו וזה עדיין לא גיל ההתבגרות...
כאשר ההורה בטוח בעצמו ומשוכנע בצדקת דרכו (ואיך בדיוק אפשר לדעת?), הילד יקבל את הכוונת הוריו. גם אם אינו מקבל בתחילה הרי שבעזרת הגיון ושכל הישר ניתן לשכנע אותו במקרים רבים. כמה פעמים נוכחתי לראות הורים מופתעים כאשר הסברתי לבנם הקטן בצורה בוגרת ועניינית מדוע עליו לעשות דבר שהתנגד לו והוא הסכים לבסוף לנסות את הדבר. לעתים מגיעים לדרגת מתח כזו שפתרונות ביתיים אינם מספיקים. שילוב של הורים המכירים לעומק את ילדיהם ביחד עם התבוננות שיטתית ומדויקת יותר בילד ובמערכת היחסים בבית בעלת סיכוי להגיע לפתרונות שהמשפחה לבד אינה יכולה להציע. עובדה שהיו ניסיונות והדבר לא צלח. לפיכך אין צורך להמשיך באותה הדרך ו"להיכנס עם הראש בקיר."
חשוב גם לזכור כי סמכות הורית אינה "דיקטטורה הורית". ילדים כנועים שההורים כופים עליהם את דעתם בלי כל התחשבות נוטים להתמרד בצורה חריפה בגיל ההתבגרות או לפתח סממנים של כניעה, פסיביות התכנסות לתוך עצמם וכיו"ב.
מה עושים?
דרך השיחות עם ההורים ניתן לברר את גישותיהם והשקפותיהם המשותפות והשונות של האב והאם. אופן ההתייחסות הורבאלי והלא ורבאלי אל הילדים ואל עצמם, תפיסותיהם לגבי חינוך בכלל ולילדיהם בפרט. איך הם תופסים את מעמדם ההורי ומה יש לשפר כדי שיהיו מרוצים מתגובותיהם. ההדרכה חייבת להוביל גם לשינויים משמעותיים בהתנהגותם של הילדים, שינוי בדפוסי חשיבה של כולם במשפחה לטובת המערכת כולה.
לעתים עדיף שהבן או הבת או כולם יצטרפו לשיחות, במיוחד אם הילדים רוצים ומעוניינים ואז עולים בשיחה הצרכים והתסכולים האישיים שלהם ומערכת היחסים שלהם עם ההורים באופן המאפשר דיון מתאים ומציאת דרכים יעילות לשיפור איכות החיים המשפחתית של כולם. לעתים חשוב שההורים יגיעו לבדם מבלי שהילדים יהיו מעורבים כלל וההחלטות שיתקבלו יחייבו את הילדים ללא סייג משום שטשטוש הגבולות והתערערות הסמכות ההורית הנו במקרה זה מוקד הקושי הספציפי.
הדרכת הורים היא יותר מסגרת של יעוץ ואינה טיפול פסיכולוגי (למרות שאין כל צורך לחשוש להיכנס אף לתהליך כזה). ההבדל נעוץ בכך שהדרכה ממוקדת בבעיות ספציפיות של "כאן ועכשיו" ואין היא "חודרת" לעומק אישיותו של הילד או לחייהם של ההורים. אין חובה לחקור מה קרה בעבר הרחוק ולמה היום זה כך ע"ס משקעים הסטוריים (אם כי לפעמים אין ברירה וחייבים לברר נושאים אלו בהסכמת ההורים). כאשר אני מתרשם שיש צורך בטיפול מעמיק יותר בהורים או אולי הבן או הבת אזי שכמובן אשתף את ההורים בכך. אולם ברוב המקרים שנתקלתי, הדרכה מתאימה ביחד עם שיתוף פעולה ישיר וכן מצד כולם מקדם מאד את התפקוד המשפחתי.
