אבות ואמהות, בנים ובנות
                                              על הקשר בין הורים בוגרים לילדים בוגרים  
                                                 
 המאמר הנוכחי מבוסס על הרצאה שהוכנה עבור אנשים מבוגרים
הורים לבנים ובנות מבוגרים ומכוונת לקהל הרחב.

א.  הקדמה
שנות חיים ארוכות נוספות כיום לאדם המבוגר וכתוצאה מכך נוצרות דינמיקות חדשות ומורכבות שלא נודעו קודם לכן. למשל, אנשים רבים מוצאים עצמם דואגים להוריהם הקשישים זמן רב יותר מאשר דאגו לילדיהם. ולהיפך, הרבה סבים וסבתות תומכים ומשתתפים באופן פעיל ומשמעותי בגידול הנכדים יותר מאשר  בעבר.  נושאים אלה ואחרים נחקרו ונחקרים לעומקם בתחום הגיל השלישי כאשר מתוך כל אלו בחרתי להתמקד כאן בקשר המיוחד שבין ילדים בוגרים והוריהם הקשישים. 
המחקר הפסיכולוגי החל לגלות עניין גובר והולך בזקנה בעיקר משום הגידול העצום במספר הקשישים בחברה (למשל בארה"ב ישנם כיום 32 מליון קשישים והתחזית לשנת 2020 הוא בסביבות 50 מליון קשישים). מצד שני, התכנון המשפחתי המתחשב יותר ברווחת ההורים בנוסף לאמצעי המניעה הנוחים והמשוכללים כיום מביא לצמצום ניכר בילודה בעיקר בארצות המערב ובאוכלוסיות מסוימות. כך נוצרת כיום בהדרגה מעין פירמידה הפוכה לפיה – מה שהיה הכי נפוץ פעם, ילדים, יהיה המצומצם ביותר ומה שהיה פעם החלק הקטן ביותר, מבוגרים מעל גיל 65, יהיה הגדול ביותר.  
נתחיל קודם כל בהגדרת המשפחה ומספר מילים על ההורה היום - יש להביא בחשבון כי רוב הנכתב כאן נכון בעיקר לגבי החברה המודרנית המערבית (שכן רוב המחקרים נערכו בארה"ב אך קיימים ממצאים דומים גם בארץ ובמדינות אחרות). קיימים אמנם הבדלים מסוימים בתרבויות אחרות אך לא נתייחס אליהם במסגרת זו משום קוצר היריעה. 
משפחה הנה מערכת ארגונית בעלת תלות הדדית בין מרכיביה ואשר מווסתת את פעילותה ע"י סדרה של נורמות וחוקים. משפחה גרעינית כוללת שני בני זוג וילדיהם והמשפחה המורחבת כוללת קרובים נוספים - סבא סבתא, אחים ואחיות של בני הזוג וכו'.
לא אגדיר כעת מהו הורה אך כולנו יודעים ברמת החוויה האישית כי להיות הורה הוא אחד התפקידים המהותיים והחשובים ביותר בהם מתנסה כמעט כל אחד ואחת כאדם בוגר. זהו תפקיד מלא קשיים, התלבטויות והחלטות לא פשוטות. מצד שני אין אתגר שמביא כה הרבה סיפוק, התפתחות אישית וחוויות חיוביות אותן איננו יכולים לשער מראש. מכאן מובן כי למרות הקשיים הרבים אין כמעט הורה שהיה מוכן באמת לוותר על תפקידו זה.
במחקר בנושא התבדח מעט חוקר מסוים והגדיר את עיסוקו של ההורה כ-"סדרה אינסופית של פעילויות שרובן לא מובנות מורכבות ומעייפות ואשר אפילו אינן נעשות למענך..."

 ב.  תהליך השינוי העובר על המשפחה 
 שלב "הקן המתרוקן" - בסביבות גילאי 25 - 18 לערך עוזבים הילדים את הבית באופן סופי לדירותיהם ואינם שבים לבית ההורים אלא לביקורים קצרים או ארוכים יותר (בחגים למשל). נוצרת התופעה שקיבלה את הכינוי ה"קן המתרוקן". זהו בעצם מושג ציורי מטעה מעט המשקף את ההורים כציפורים קשישות שגוזליהם עפו לדרכם ואינו מביא בחשבון כי כל הזמן קיים קשר בין הצדדים דבר שאינו כזה בעולם החי. 
​בשלב זה במידה וההורים נשארים לבד בביתם יכולות להיווצר שתי אפשרויות. תמונה חיובית שיש המכנים אותה "השנים הטובות,"  או תמונה עגומה המכונה בעגה המקצועית "סינדרום הקן המתרוקן."  איזו אפשרות תתרחש בכל בית תלויה בהורים המבוגרים, ביכולת ההתמודדות הנוכחית שלהם עם המצב החדש, דבר הקשור גם בכל הנסיון והחוויות שצברו לאורך חייהם. חשיבות עצומה יש לאיכות הקשר בין ההורים המבוגרים לילדיהם הבוגרים כפי שנפרט יותר בהמשך.
תמונת "השנים הטובות" החיובית נוצרת כאשר הזוג המבוגר מחייה מחדש את קשרם הזוגי. אין הם שוקעים בדכאון וחוסר אונים אלא משתמשים במצב לשיפור חייהם. מציאת שטחי עניין חדשים לכל אחד בנפרד ולשניהם יחד. לבני הזוג יש הרבה יותר זמן להתפתחות עצמית, ללימודים, תחביבים, ספורט ועוד ועוד. 
דווקא התרופפות הקשר עם הילדים והחיים בסביבה אחרת ובמקום נפרד יכולה להיטיב את התקשורת ההדדית ביניהם. הגיוס לצבא, עבודה בישוב אחר או לימודים גבוהים ואח"כ מעבר לדירה משלהם עם בן או בת זוג משפרים את היחסים עם ההורים. קשיים והתנהגויות מטרידות מן העבר פוחתים משתנים ומקבלים פרופורציה נכונה יותר.  מסתבר שקיימת למשל הסכמה רבה בין סבתות לבנותיהן הבוגרות בנושא גידול הילדים. אלא  שהרמוניה זו התגלתה רק בין אלו שגרו בנפרד ובמרחק מה.  אצל סבתות ובנות בוגרות שחיות באותו הבית נעלמת הסכמה זו.  (ומיד עולה השאלה מהו המרחק הנכון ביניהם והתשובה כמובן "מספיק רחוק כדי לא לבוא בנעלי בית ומספיק קרוב כדי לא לבוא עם מזוודה..." ).
בשלב חיים זה על ההורים המבוגרים להבין שהם חייבים להימנע משיפוט וביקורת ואפילו מייעוץ בדברים הכי טריוויאלים (לדעתם...) אם לא נתבקשו לכך ע"י הילדים הבוגרים.  הם מצפים מן הילדים הבוגרים לסגל לעצמם אורח חיים נורמטיבי המתאים להשקפת חיים בוגרת וכן להתייחס להוריהם כבני אדם ולא רק כבעלי תפקיד הורי כזה או אחר. אבל בכל מקרה ההורים אינם יכולים לעשות הרבה במידה והשינויים הרצויים אינם מתרחשים. עליהם להיות סובלניים ולקבל את ההווה כפי שהוא ואולי לנסות ולהשפיע בצורה עקיפה כלשהי. לחץ ישיר ללא הסכמת הילדים הבוגרים עלול להסתיים במתח, במריבות ויכול להגיע עד לניתוק היחסים.
 "סינדרום הקן המתרוקן" נוצר כאשר ההורים (והאם במיוחד) חשים כי היא ובעלה השקיעו את כל מרצם ומשאביהם בגידול הילדים.  היחסים ביניהם הושתתו בעיקר על הפעילות המשותפת לתחזוקת הבית וגידול הילדים ולא על מה קורה ביניהם כזוג. כעת כאשר אין צורך יותר בכך הם אינם יודעים מה לעשות ואיך לתקשר ביניהם. כך לעתים הם נתלים בכוח בילדיהם שגרים במקום אחר ולעתים מתכנסים לתוך עצמם וחיים כל אחד בבדידותו. מאפיינים כאלה מובילים לדיכאון, לתגובות חרדתיות, להחשת התפרצות מחלות גופניות וכיו"ב. 
ילדים הממשיכים שנים ארוכות לגור בבית ההורים מסיבות שונות נשארים עם אותן הבעיות והיחסים הבין-דוריים לעתים קרובות רוויי מתח. המשבר מחריף במיוחד כאשר הילדים שכבר עזבו את הבית ממעטים לבקר או להיות בקשר ומתחמקים בתירוצים שונים מדיון ענייני פנים אל פנים עם ההורים. במקרים אחדים גם ההורים מעדיפים לא "לעורר מהומה" ואינם מנסים לפתור את הבעיה בצורה בוגרת.
התופעה אינה מתרחשת לפתע פתאום משום שהילדים נישאו ועזבו את הבית אלא היא מתפתחת שנים לפני כן משום הסיבות הבאות:
1.  ההורים לא הצליחו לפתח זוגיות נכונה והרמונית והמשיכו לריב ביניהם לאורך הילדות  ותקופת ההתבגרות של ילדיהם.
2.  ההורים התקשו לקבל תמיד את תהליך התרחקות הילדים ועסקו בהגנת יתר עליהם (בלימודים, בצבא, "הטיול הגדול", בעבודה וכו').
3.  להורים כאלו היה קשה משום סיבות שונות להיפרד גם הם מהוריהם וכעת הם חשים שהילדים מזניחים אותם.
 הורים ש"צלחו" את שלושת הגורמים המתוארים צפויים הרבה פחות להיקלע למשבר הקן המתרוקן ולהפוך את השלב הזה למבורך. כך הם יכולים להעשיר את זוגיותם והגשמם העצמית בנפרד וביחד במסגרת חוויות והתנסויות שונות מעניינות ומאתגרות.
מחקרים משלוש השנים האחרונות הראו כי משבר הקן המתרוקן פחות נורא מאשר היה בעבר או ממה שחשבו עליו בעבר. אנשים מודעים יותר לתהליך ומקבלים אותו ביתר טבעיות. אין גם כמעט הבדל בין אמהות לאבות בהתייחסות לתהליך העובר על המשפחה. צריך לזכור כי פרידת הילדים מן הבית הנו בעצם תהליך נורמטיבי טבעי ונכון הן עבור הילד המבוגר והן עבור הוריו. זהו סימן נוסף לבגרות ורצוי לראותו כמאורע משמח נוסף בחיי המשפחה.
נמצא גם כי הורים ילידי 46-64 (baby boom parents) מקבלים יותר בטבעיות שילדים מגיל מסויים יכולים לעזוב את בית מכול מיני סיבות החשובות להם, אפילו אם לא נוח להם והם רוצים יותר עצמאות משלהם ושלא יגידו להם מה לעשות. הורים ילידי השנים שלפני כן מתקשים לקבל זאת ומדווחים כי עבורם פרידה מובנת ומקובלת הנה רק כאשר הילד או הילדה מתחתנים ועוברים לדירה משלהם. הדבר קשור לעובדה שהם חוו את נוראות מלחמת העולם השניה (ואצלנו גם השואה) והפחדים הנלווים בעוד אלו שנולדו לאחר אותה מלחמה היו משוחררים מכך. 

 מצבם של בני הזוג הבוגרים בגילאי 40-60 בתהליך התרוקנות הקן:
מצבה של האשה:
בגיל 40-60 משתחררות הנשים מעול גידול הילדים, נמצאות בעמדה ברורה ויציבה במקום העבודה ויכולות להתפנות יותר להנאה, לגדילה אישית ולחופש מאחריות על ילדים קטנים וכיו"ב. בפועל קיים מצב בו נשים רבות מוצאות עצמן נושאות בעול הוריהן הקשישים או הורי בעלה. כל זאת במקביל לטיפול בילדים שבגרו ועדיין חיים בבית ולעתים גם ילדים קטנים הדורשים את תשומת לבה.  כול אלו עוד לפני שנביא בחשבון את הבעל...
 (זכורה לי אמרה של שמעון פרס שהגדיר פעם בהרצאה שנתן - בנות נולדות אמהות ובנים נולדו ונשארים תינוקות...).
כך ניתן לראות כיום נשים המשרתות תחת ארבעה כובעים לפחות: אשה, אמא, תומכת הורים ועובדת פעילה, שכירה או עצמאית. אמנם מספר הנשים הנמצאות כבר במצב שכזה עדיין אינו רב יחסית אך כמותן הולכת וגוברת מדי שנה בשנה.
המאמץ הכפול והמשולש הזה יכול להשפיע על האשה המבוגרת מבחינה גופנית, להביא לתשישות ולמחלה. הוא יכול לגרום לירידה ברווחה הנפשית, להתפתחות כעס או דכאון ולכן חשוב מאד לסייע לה בשלב זה של החיים. הכוונה היא בעיקר לבן הזוג (ובתקווה שעדיין הוא מתפקד). עליו להיות מספיק מודע כי זה שלב רגיש ביותר ואסור לו להתעלם ולהזניח את אשתו בתקופה זו. 
נשים רבות אינן מעלות על דעתן כי ניתן להשתמש בעזרה בתחומי נקיון הבית, בישולים, קניית אוכל מוכן, שימוש ברכב, קנייה דרך האינטרנט וכו'. אך במידה ויעשו זאת הרי לפחות חלק מן המעמסה ירד מהן. גם כאן צריך הבעל לסייע בחשיבה יצירתית (שהרבה פעמים היא תחליף למאמץ פשוט מצידו לעשות משהו בפועל...). עליו גם לחזק אותה ברגעי משבר, להראות לה את הפרופורציות הנכונות במידה והיא זקוקה  לכך ועוד  ועוד.
חשוב לציין כי במידה והאשה  בעלת עיסוק מקצועי הגורם לה סיפוק הרי שהדבר מאזן את המועקה כתוצאה מהטיפול בהורים חולים או בילדים שעדיין נמצאים בבית למרות שכבר בגרו. אפילו שהדבר כרוך בשעות יגיעה רבות הדבר מרגיע אותה ונותן לה כוח להמשך הטורח המחכה לה בבית.  (משום כל אלו חשוב בעיקר לגברים שבינינו לא ללחוץ על האשה לעזוב את העבודה בתואנה, "אין לך רגע פנוי ואת צריכה לטפל בהורים ובבית, מה את רוצה להשתגע ככה?...")
מצבו של הבעל:
מן המחקרים השונים עולה כי גם כאשר היחסים טובים במשפחה מעדיף בדר"כ הגבר הבוגר להמשיך בעבודתו ולדאוג יותר לצד הטכני והפינאנסי של הוריו או הורי אשתו. אם הוא יכול לגייס בני משפחה אחרים שיסייעו להוריו או שאשתו תעשה זאת אזי שלא יהסס להציע ולדאוג ברקע. רק כאשר אין לו ברירה הוא מתגייס ופועל באופן אקטיבי. מובן שיש גברים בוגרים שתומכים בהוריהם ואפילו בהורי בת זוגם באופן דומה לאשה הבוגרת והדבר  תלוי באישיותו של הבן הבוגר, באופי יחסיו עם ההורים כפי שתיארנו כבר ובעוד משתנים סביבתיים ואחרים.
נמצא כיום שהדאגה להורים מתרחבת גם להורי בני הזוג וכך כולם מעורבים עם כולם, לפחות ברמה כלשהי של דאגה הדדית.  

 ג.  דרכי התקשורת בתוך משפחה: 
מגוון המחקרים העוסקים בתחום מאפשר ראיית שלוש איסטרטגיות  של תקשורת בין בני משפחה: 
1.  איסטרטגיה בונה (עבודה בשיתוף פעולה למציאת פתרון, הבנת הצרכים אחד של השני וכו')
ברוב המשפחות נמצא קשר טוב ומשביע רצון.  בדר"כ המשכיות הקשר היא מרצון ולא כתוצאה מתלות כלכלית או פיסית. קרבה זו תורמת לסיפוק אישי רב ולתחושת מחוייבות ואחריות הדדית בין כל בני המשפחה לאורך החיים. קיים מעין איזון בין קשר רגשי למחויבות. כאשר ההורים חולים או חסרי ישע אזי שהקשר הרגשי פוחת כביכול והמחויבות האישית עולה. הדבר אינו מצביע על ירידה באהבה להורים אלא הדבר מהווה מעין מנגנון פסיכולוגי המגן על הילד המבוגר ומכין אותו לקראת הצפוי בהמשך ואולי לגרוע מכל.
הקרבה הרגשית קיימת גם כאשר בקורי הילדים אינם תכופים ונשארת חזקה מעבר לזמן למקום ולמרחק מכאן אפשר להסיק כי אין כל צורך "לנדנד" למה אתם לא באים יותר וכיו"ב. נמצא כי הקשר החזק ביותר קיים בין אמהות לבנות ואח"כ לפי הסדר בין אבות לבנות, אמהות לבנים, אבות ובנים.    
 2. איסטרטגיה הורסת (התנהגות שלילית, צעקות קללות מריבות בלתי פוסקות ללא השגת פתרון וכו') 
קונפליקטים בתוך המשפחה, ערוב של תחושות שליליות וחיוביות לגבי אותם מצבים, למשל הרצון להיות ולא להיות בארוחה משפחתית משותפת. הורים וילדים בוגרים אינם מסוגלים לשוחח ולפתור את בעיותיהם ההדדיות. הם אינם חושבים אפילו לפנות לגורם שלישי שיגשר ביניהם ויביא אותם למציאת דרך הולמת לשיפור היחסיםד. כל מה שקורה היא הטחת האשמות הדדית, עלבונות והאשמות דו-צדדיות, תוקפנות ואיומים ללא כל תועלת.
יש גם מצב קיצוני בו קיים נתק מוחלט בין ההורים לילדים הבוגרים או בין חלקים אחרים במשפחה. במצב כזה איננו יכולים לדבר כלל על קשר משפחתי כלשהו.
 3.  איסטרטגיה של המנעות (לא מדברים, לא דנים בבעיות, חוסר שיתוף פעולה, שתיקות לאורך זמן).
יש המכנים אותה "טכניקה של פחדנים." זהו מעין סטטוס קוו בו דואגים פחות או יותר לשמירת המצב הפיסי הקיים (נקיון, אוכל, כסף) אך ברמת היחסים הבין אישיים אין תזוזה לצד כלשהו. ההורים והילדים הבוגרים  ממתינים שהצד השני יתנצל או יעשה שינוי כלשהו אך דבר לא מתרחש. כל צד מתבצר בקונכייתו ודואג לעניניו, מכחיש שיש בכלל בעייה ובאופן זה מנהל את חיי היומיום שלו. לעתים הדבר מקרין אף על הקשר שבין ההורים לבין עצמם, בין הילדים הבוגרים לאחים ולאחיות ואפילו לבני זוגם שאינם מסוגלים להבין איך אפשר לחיות כך במידה והם באים מבתים שאסטרטגית הקשר שם היא מן הסוג הבונה.
ממצאים רבים מצביעים על כך שהאיסטרטגיות הבונות תורמות לאיכות הקשרים בתוך המשפחה בעוד שהאסטרטגיה ההורסת וזו של ההמנעות מזיקות להתפתחות הקשר המשפחתי. כך האמרה "אם אין לך משהו טוב להגיד אל תגיד דבר" הנה בעצם עצה לא מועילה. הורים וילדיהם יפיקו הרבה יותר תועלת אם יגשו לקונפליקטים ההדדיים בצורה ברורה ובלתי מתחמקת, ידרשו לדון בהם בצורה עניינית, לא יכסו ולא יימנעו מכך משום הרצון להימנע ממריבות ומאי נעימויות. אפילו אם הדבר כרוך בכאב ובחשיפה גבוהה של רגשות הרי שבסופו של דבר הרווח למשפחה לאורך זמן יהיה גדול ומשמעותי.
​
 קריטוריונים לבגרות :
הרבה מחקרים  עסקו בשאלה על פי אלו קריטוריונים מחליטים ההורים המבוגרים האם ילדיהם אמנם הגיעו לבגרות וניתן לסמוך עליהם וליהנות בלב שלם מהתפתחותם. נמצא כי מרבית ההורים מתמקדים בנקודות הבאות לקבלת המסקנות לכך:
 1. עצמאות  ויכולת לפרנס את המשפחה החדשה -  קבלת אחריות מלאה על תוצאות מעשיו, עצמאות       כלכלית.
2. יכולת ליצירת מערכת יחסים בוגרת – הילד הבוגר אינו מרוכז רק בעצמו הנאותיו וצרכיו אלא יכול לפתח קשר מחייב עם בן\בת זוג ולהשקיע בזה זמן ואנרגיה.
3. קבלת הנורמות החברתיות הרווחות – כמו הבנת החוקים והצורך לקיים אותם. הימנעות מנהיגה בשכרות או נהיגה במהירות מופרזת ועוד מיני עבירות קלות וקטנוניות שמסבכות את מצב העניינים באופן מיותר ולא הכרחי.
 4. יכולת דאגה למשפחה ולילדים – כשמו כן הוא.
 
קריטוריונים אלו משקפים בעיני ההורים את בגרותם של הילדים מעל גיל 25 לערך והם עמוקים יותר מן ההשקפה המסורתית כי מבוגר הנו כל מי שהתחתן, מביא צאצאים לעולם ודואג לפרנסת ביתו. ההבדל הוא באיכות הפעולה ולא עצם קיומה. למשל, לא עצם הנישואין משמש הוכחה לבגרותה של האשה אלא האם הקשר חם ואוהב, האם קיימת הדדיות בקשר, האם היא יכולה לשמור על עצמאותה בתוך הקשר, לייעץ ולסייע לבעלה, לדרוש ממנו שיתוף פעולה בלי חשש וכך הלאה.
דוגמא אחרת - הבן אמנם דואג לפרנסת ביתו ומצליח לעשות זאת, אך הוא מתאמץ מבוקר עד ערב ואינו עובד בעבודה המתאימה לו ע"פ אישיותו וכישוריו. ההורים כיום אינם מסתפקים בבגרות כחלק מהישרדות אלא מצפים מהבן שיממש את עצמו, ילמד מקצוע מתאים לו יתקדם וירוויח שכר מתאים ליכולתו וגם ידאג לקחת חופשות בזמן להיות עם משפחתו. כל המרכיבים הללו הנחשבים גם הם חלק מן היכולת לפרנס את משפחתו של הבן הבוגר.
מדת הקשר הטוב בין ההורים לילדיהם הבוגרים אינה מהווה בהכרח מדד לשביעות הרצון של ההורים מילדיהם. חשובה מכך היא התחושה כי הילדים "מוצלחים" מבחינת מעבר חלק ונכון של שלבים החיים השונים – עצמאות אישית וכלכלית, נישואין, ילדים, דירה, גישה בריאה וחינוך נכון של הילדים וכו'. משתנים אלו תורמים לנחת הרוח של ההורים הרבה יותר מאשר ביקורים תכופים, שיחות ואימיילים ואפילו יחסים טובים  עם הנכדים.
נמצא גם כי ההורים הבוגרים אינם מתייחסים לילדיהם הבוגרים בצורה גורפת אלא יכולים לראותם בוגרים במשתנים מסויימים ופחות בוגרים במשתנים אחרים.
 
ישנו גם הבדל בראיית חשיבות הקריטוריונים הללו בין הילדים להוריהם. למשל רוב הילדים הבוגרים מחשיבים יכולת לקיים מערכת יחסים נאותה כתנאי לבגרות בעוד שההורים מייחסים יותר חשיבות לקבלת הנורמות החברתיות וציות לחוקים.
אבל חשוב לציין כי אופן הראיה של ההורים אינו עשוי מקשה אחת אלא ישנו אף הבדל בין האבות לאמהות במיוחד בהסבר הכישלונות השונים של הילדים הבוגרים – האבות מתייחסים להצלחה או כישלון ילדיהם במונחים של גורמים חיצוניים: האם הביצוע היה באיכות הנדרשת, האם ההישגים גלויים ברורים ומקובלים (כמו למשל סיום לימודים, גובה המשכורת, האם יש לזוג חברים וכיו"ב). האמהות, לעומת זאת, רואים בכשלונות הילדים הבוגרים בעייה רגשית או קושי ספציפי שיש לזהות ולטפל בו.
 
במחקר שנעשה לאחרונה בשנת 2011 ע"י חוקרת ישראלית ואנשי צוותה (הילה עברוני) נבדק הקשר שבין הורות למרכיבים גנטיים לעומת מרכיבים סביבתיים (להסביר...) 
במדגם של 900 של תאומים ובני זוגם. ממצאי המחקר הראו באופן מפתיע כי אצל נשים המרכיב הגנטי היה חשוב יותר ותרם לקשר בינה לבין הוריה ובינה לבין ילדיה. אצל גברים הקשרים מוסברים יותר ע"י גורמים סביבתיים ולכן החוויות המשותפות, התקשורת בין ההורה לילד חשובה יותר בעיצוב איכות הקשר שבין הגבר להוריו ובינו לבין ילדיו.
 
(מכאן ניתן אף להבין את התשובה לשאלה למה הקשר בין אמהות ובנות הוא החזק ביותר ששאלנו קודם...)
 
האמהות חשות קשר לא מותנה כמעט עם ילדיה הבוגרים וכמעט לא משנה כיצד התנהגו בעבר וכיצד הם מתנהגים בהווה ותמיד יסבירו זאת בצורה אוהדת מבינה ומתוך שאיפה עמוקה לא לפגוע באהבה הבסיסית שקיימת בהן לילד או לילדה ולא משנה מה קורה. וכך אף בין הבנות לאמהותיהן והדבר המסייע באופן כללי להתמודדות עם כל האתגרים הניצבים בפני המשפחה.
לעומת זאת הקשר בין האבות לילדים תלוי סביבה ובמיוחד לבנים. לכן הם מתבוננים יותר כיצד ילדיהם מתנהגים כמבוגרים ואיזה "הוכחות" מעשיות הם מספקים עבור זאת. כמה הם דואגים בפועל לאיכות הקשר עם הבית ממנו יצאו וכמה הם דואגים בכוחות עצמם לבית החדש שהקימו.
מנקודת המבט של הבנים הבוגרים – גם כאן צריכים להיות "הוכחות" בפועל (שהרי גם הם זכרים...) -  כמה מסייעים ההורים המבוגרים בבנית הקן החדש ומקלים על הזוג המתפתח מבחינה כספית ו/או ע"י סיוע עם הנכדים. מובן שככל שהיחסים בעבר של האב עם בניו ובנותיו בתקופה מוקדמת יותר היו תומכים ומעודדים אזי שהדבר אף מחזק מאד  את יכולת ההתמודדות הרגשית שלהם בבגרותם ותורם לקשר טוב עם ההורים.
 ז.א שגם  מבלי להיכנס לדקויות של הבדל שבין האב והאם ניתן להסיק שיחסים טובים ויציבים במשפחה  תלויים הרבה בהתפתחות היחסים העבר ובמידה והיו מן הסוג התומך והבונה אזי שהם מסייעים גם כיום לבן ולבת בחייהם הבוגרים - בדרך בה הם בונים את ביתם, מחנכים את ילדיהם ומתייחסים להוריהם המבוגרים יותר.
 
אילו גורמים חשובים היכולים לנבא את יחסי הילד המבוגר והוריו בהמשך?
 יחסי העבר 
  ממצאי מחקרים אחדים הראו כי ליחסים אלו בהווה חשובים קודם כל איכות היחסים מן  העבר ביניהם. "מה שהיה הוא שיהיה." תבניות ההתנהגות המאפיינות את המשפחה כמעט ולא משתנות עם השנים.  אותם יחסים הדדים שעוצבו בילדות ימשיכו גם אח"כ. כך מדווחים ילדים בוגרים על אמביוואלנטיות רבה מול אותם הורים שהפגינו כלפיהם דחיה בקורת והשפלה בילדותם לעומת ילדים שהוריהם תמכו ונתנו אמון בהם, אבל גם דרשו מהם התנהגות נאותה והישגים בתחומים שונים.
יחד עם זאת ישנם אף מחקרים אחרים, בעיקר כאלו שנעשו בשנים האחרונות, המראים כי התנכרות ילדים מבוגרים להוריהם היא בעצם מאורע נדיר וברוב המקרים יחסי הורים-ילדים בוגרים אם מספיק טובים לאורך השנים גם אם בילדות אסטרטגיות התקשורת היו מן הסוג ההורס או הנמנע כפי שתיארנו.
אפשר להסביר זאת בעובדה שאנשים בוגרים מתייחסים לבעיות הוריהם בפרספקטיבה היסטורית ומבינים אותם כיום בצורה שקולה יותר. הילד הבוגר מתפתח בעצמו, ההערכה העצמית שלו גדלה בצד ירידה בתחושות כעס ודיכאון שאפיינו את גיל ההתבגרות. במידה ואכן זה כך אזי שיכולת האמפתיה שלו להוריו משתפרת והוא מקבל אותם כפי שהם.
 
גירושין ומאבקים משפטיים
  נמצא באופן ברור כי גירושי ההורים מחלישים את מידת הקשר ואיכותו אצל הילדים הבוגרים. בקרב פסיכולוגים ישנה מעט נטייה להתעלם מהשפעת המאבק המתמשך בין ההורים והמסתיים בגירושין על נפש הילד בעיקר משום חוסר ברירה שכן המצב המתהווה כבר די נתון (משפטים, רבנות וכיו"ב). אבל ממצאים מחקריים משקפים כי הדבר גורר הפחתה באינטימיות עם ההורים המסוכסכים, נטייה להתרחק ולמעט בשיחות מעמיקות בכדי שלא לקחת צד וכדי שההורים לא יגררו אותם איש איש להצדקת נקודת מבטו למה זה קרה ומה ואיך.  אבל במידה והיחסים טובים בין ההורה לילד והוא אינו מטיל עליו מעמס רגשי  מיותר בנוגע להורה האחר אזי שישנו שיכוך של אפקט הגירושין והקשר בין הצדדים הרבה יותר מוצלח.
במקרים של גירושים מאוחרים (כאשר הילדים עברו את גיל ההתבגרות ) מדווחים הילדים הבוגרים כי חיו בבית בלתי מתפקד כראוי, תמיכה מועטת ותחושה שהבית מתפרק. מכאן ניתן להסיק כי במידה ובני הזוג מסוכסכים ולא יכולים לגשר על הפערים ביניהם עדיף להתגרש מיד ולא לדחות זאת באמתלה של "טובת הילדים."
הספרות המחקרית מראה בבירור כי קיים קשר בין המבנה המשפחתי לבריאות נפשית. כך מדווחים ילדים בוגרים להורים שהתגרשו על פחות שביעות רצון מחייהם מאשר בני זוגם שהוריהם לא התגרשו. חינוך קפדני מדי בילדות, כפייה והשפלה מוסיף גם הוא לשביעות רצון נמוכה מן החיים, למועקה ולדיכאון.
אבל יש לציין כי בניגוד לכך ילדים לאמהות חד הוריות הצליחו יותר כאשר האם הייתה דווקא סמכותית יותר  בנוסף להיותה "אמא טובה" (דוגמא טיפולית: נורית פ. -  נערה מבריקה בגיל ההתבגרות שהגיעה לטיפולי בשל חרדה מבלונים...בת של אם חד-הורית...פיתחה פחד שהתגבר ממעון לתינוקות ועד היום...האמא באה לבדוק מי המטפל ומאד שמחה והאמינה אך תמיד עשתה כל מה שהבת רוצה...הבת לאחר מספר פגישות נעלמה אח"כ חזרה ושוב נעלמה ולא הצליחה להתגבר ולטפל בחרדה שמפריעה לה לצאת למסיבות, בפורים, ביום העצמאות וכו').
 
עזרה וקשר הדדי
 בד"כ זרימת הכסף היא מן המבוגר יותר לילד הבוגר באופן בלתי תלוי ברמת ההכנסה בעוד שסיוע בשירותים שונים, עזרה טכנית, קניות וכיו"ב היא מן הצעירים יותר למבוגרים. במצבי מחלה או משבר הסיוע דו-צדדי ומותנה במקרה. ברוב המקרים בן/בת  הזוג היא המסייעים העיקריים וכאשר אין בני זוג או שנבצר מהם להושיט את העזרה הנדרשת אזי שהסיוע הוא מהילדים להורה הנזקק או מההורים לילד הנזקק.
התמיכה החברתית הנה דרך ביקורים, שיחות טלפוניות והיום גם דרך האיטרנט והמייל האלקטרוני. תמיכה כזו חשובה מאד במיוחד להורים המבוגרים ומונעת את תחושת הבדידות אך במיוחד תורמת לתחושת "הביחד" המשפחתית. הקשר הממשי עם ההורים המבוגרים תלוי כמובן גם במרחק הגיאוגרפי שבין הבתים. ילדים הגרים בקרבת מקום נכנסים ומסייעים בפועל יותר מילדים המתגוררים במרחק, בישוב אחר או בעיר אחר. מצד שני העזרה הכספית אינה תלויה במרחק אלא ע"פ שיקולים המיוחדים לכל משפחה ומשפחה.
קיימת גם תמיכה לא משפחתית (חברים ושכנים, מועדוני חברים וכד'). נמצא במחקר כי תמיכה כזו חשובה במידה די שווה לרווחתם הנפשית של ההורים הקשישים ולעתים אפילו יותר מאשר הקשר עם בני המשפחה. אבל חשוב להדגיש כי בשום אופן אין היא מהווה תחליף למשפחתיות.
נמצא כי במקרים של דאגה להורה חולה מתגלים צרכים שונים של בן הזוג, של הילדים הבוגרים ואף של בני זוגם. בני הזוג, הבעל או האשה המבוגרים, מבצעים את תפקיד העזרה מתוך מחויבות אישית והרגשה כי זו המטלה אותה עליהם לבצע (ואנחנו מדברים כאן על זוג שקשר הנישואין הממושך ביניהם היה סביר עד טוב). מה שהם זקוקים לו הוא בד"כ "החלפת משמרת" כדי שיוכל או תוכל לנוח, להינפש ולראות דברים אחרים מלבד את מיטת החולה וצרכיו.
הילדים הבוגרים זוכים להערכה מצד ההורה החולה, במקרים רבים נפתרים מחלוקות הסטוריות שלא דובר בהן קודם. האב או האם נוכחים ביכולותיו של הילד הבוגר, בקבלת החלטות ופתרון בעיות שלו. הם יכולים לראות בו לא רק בתפקיד של בן או בת של אלא מבוגר בזכות עצמו.
בני הזוג של הילדים הבוגרים מחזקים דרך התמיכה בהורי הבעל האשה את היחסים ביניהם. השהייה הממושכת יחד מביאה להיכרות הדדית טובה יותר ומתוך כך גם לקשר עמוק יותר.

סיכום
 סרקנו את מארג היחסים בין הורים לילדים בוגרים. מה הם התנאים המעלים את הסתברות יחסים טובים בין הצדדים לאורך השנים. תיארנו את מבנה "הקן המתרוקן" וכיצד להפיק ממנו תועלת ותיארנו גם את מצבם של הבעל והאשה המבוגרים בתוך מצב זה. עסקנו מעט בתיאור דרכי התקשורת המשפחתיות וקריטוריונים של בגרות אצל הילדים וסקרנו אף את תחום העזרה ההדדית והקשרים בתוך המשפחה ובקהילה.
מה יכול לעזור לשיפור התקשורת המשפחתית ומי אחראי לבצע זאת הן שאלות שבכל משפחה יש צורך לברר זאת בצורה יעילה וחכמה. כשם שכל משפחה הצליחה ופתרה אי הבנות מרובות בעבר כך תוכל המשפחה להתארגן ולפתור את הקשיים החדשים שהזמן מביא לנו.
הדרך הנכונה לעשות זאת היא לדעתי שיחה ישירה עם כל הנוגעים בדבר. לא לדבר עם הבן למשל ולהסתיר מבת זוגו וכל מיני דינמיקות מוכרות ומיותרות. אפשר לכנס ישיבה משותפת ולהעלות את הקשיים אל השטח וכול אחד יאמר את דעתו בגלוי וכך להגיע למסקנות המתאימות לכולם.
במידה והמשפחה לא השכילה בעבר לפתור את מצוקותיה וגם עכשיו אינה מצליחה מומלץ לפנות לצד שלישי  וליישב את המחלוקת בצורה משביעת רצון (חברים ומכרים מתאימים ובמקרה הצורך אפילו פסיכולוג או עובד סוציאלי). במידה והמשפחה התבגרה היום לרמה שהיא יכולה לפתור זאת בכוחות עצמה ובדרך ישירה אזי שהדבר יתרום לתחושת הישג וסיפק אדירים לכל אחד מחברי המשפחה כפרט ולמשפחה כולה ככלל.